הפחד להתאהב 2 – פרק 32 ואחרון

•אליס•
-כעבור שלוש שנים-
"בוקר טוב." ירדתי במדרגות בחיוך.
"בוקר טוב יפה שלי.יום שנה שמח." סילבר נשק לי בלחי.
אני וסילבר ביחד כבר שלוש שנים. לפני שנה וחצי עברנו לגור ביחד, בלואיסוויל. סילבר רצה שאני אהיה קרובה למשפחה ולא ארגיש רע. ולגבי זאק, לא יודע לי איפה הוא ברגע זה, ומאותו יום, של החתונה של אחותי, לא ראיתי אותו יותר. אבל למדתי להתגבר עליו. הבנתי שטוב לי עם סילבר, ועדיף שככה זה יישאר.
"איך ישנת?" הוא הכין לנו קפה. "קמת יחסית מוקדם." הוא הניח את הספלים על השולחן.
"לא התחשק לי לישון כל כך, ורציתי לראות אותך לפני שאתה הולך לעבודה." חייכתי אליו. סילבר עוזר לאבא שלי באורווה עם קבוצות הרכיבה.
"אוקיי." הוא משך בכתפיו בחיוך.
"תגיד סילבר," התחלתי להגיד והוא התיישב מולי "למה אף פעם לא ראיתי שהמשכורת שלך עברה לבנק המשותף שלנו?"
"היא עוברת לחשבון הפרטי שלי." הוא ענה במהירות.
"למה?" הבטתי בו בשאלה.
"תראי אליס, אני מאחר, ואבא שלך לא עושה לי הנחות." הוא קם מהר מהכיסא, לקח את התיק, ויצא מהבית.
"ביי.." מלמלתי לעצמי.
למה סילבר מתחמק ממני? הוא מסתיר ממני משהו? אני אלך לאבא שלי, ואדבר איתו.
לבשתי טרנינג פשוט, ויצאתי לכיוון הבית של ההורים שלי.
נעמדתי מול הדלת, ודפקתי.
"אליס." אבא חייך אליי.
"תכנסי." הוא פינה לי את הדרך.
"אבא," התיישבתי על הספה. "אני צריכה לשאול אותך משהו."
"כל מה שתרצי." הוא התיישב מולי. "קרה משהו?"
"אני לא בטוחה." השפלתי את מבטי. "אני צריכה לברר."
"טוב, מה שרציתי לשאול זה ככה." נשמתי נשימה עמוקה. "לאן אתה מעביר את המשכורת של סילבר?"
"המשכורת של סילבר?" הוא הביט בי במבט של סילבר והתחיל לצחוק.
"מה?" הופתעתי. "מה מצחיק?"
"את באמת שואלת?" הוא הביט בי והמשיך לצחוק.
"אבא, תענה לי!" אמרתי בחצי צעקה. "למה אתה צוחק?"
"סילבר לא עובד אצלי, וגם אף פעם לא עבד." הוא נרגע וענה לי.
"מה?" מלמלתי.
"מה שאת שומעת." הוא ענה לי ברצינות. "קרה משהו?"
"אני לא מאמינה.." מלמלתי לעצמי כשאבא דיבר.
"אבא," קמתי והתקדמתי לכיוון הדלת "נדבר אחר כך, ביי."
רצתי הביתה. אני לא מאמינה שהוא שיקר לי. אבל למה? ומאיפה יש לו את הכסף? הרי אני לא עובדת, כי קיוויתי שהוא עובד, אבל מסתבר שלא.
הגעתי הביתה, שלפתי את הטלפון, וחייגתי אליו.
שמעתי את צלצול הטלפון שלו בחדר השינה. במהירות עליתי, וראיתי ש…
"הוא שכח את הטלפון בבית.." מלמלתי לעצמי.
איך אני אמורה להיות איתו בקשר עכשיו? למרות שהוא שיקר לי, אני מתחילה לדאוג.
ירדתי למטה, עם הטלפון שלו ביד, והנחתי אותו לידי, כשהתחלתי לבשל.
לפתע נשמע צליל מהטלפון, וזאת הייתה הודעה.
פתחתי את ההודעה. מאת: מלאני. מלאני? זאת.. מלאני? מלאני המרשעת? מלאני שהפרידה ביני לבין זאק?
'היי סילבראתה איש נפלא. מקווה שהתוכנית שלנו מתקדמת, ואליס לא חושדת בכלום. תהרוס אותה, תפרק את הלב שלה לחתיכות, כמו שהיא הרסה את הלב שלי, כשהיא הייתה עם זאק. אנחנו עובדים ביחד כבר שלוש שנים, שלוש שנים בדיוק, ואתה האיש הכי נאמן לי בעולם הזה. נשיקות ♥'
מה?! הוא ומלאני?! מה קורה פה?! הדמעות התחילו לעלות, ובכיתי ללא הפסקה.
חיכיתי עד שהוא יחזור הביתה, ואני אסדיר את העניינים.
~
•סילבר•
"שלום." נכנסתי הביתה. הייתה שתיקה. חשבתי שאליס בבית. אני רק מקווה שהיא לא חושדת בי. "יש מישהו בבית?" המשכתי לשאול ללא תשובה "אליס?"
כנראה היא יצאה לטיול או משהו כזה. החלטתי לעלות לחדר השינה ולנוח קצת. מלאני עייפה אותי. לקניון הזה אף פעם לא נמאס לראות אותה. זה מדהים.
עמדתי מול הדלת, ושמעתי קולות בכי. זה היה הקול של אליס.
"אליס.." התקדמתי אליה במהירות.
"מה קרה?"
"מה זה?" היא אמרה והחזיקה ביד את הטלפון שלי, ופתוחה בו הודעה. שיט! היא ממלאני.
"אליס, אני.."
"אז אני מבינה שהתוכנית שלך ושל מלאני לשבור לי את הלב מתמשכת מהרגע שנפגשנו. זאת אומרת שלוש שנים." היא מחתה כמה דמעות.
"אליס, היא הבטיחה לשלם לי כסף." נאנחתי. "וחוץ מזה, היא באה ממשפחה עשירה, ולא יכולתי לסרב לה."
"אז בגלל זה התחלת איתי כל כך מהר." היא ענתה בכעס.
"אחותך יודעת מזה?" היא המשיכה לבכות.
"לא." עניתי והשפלתי את מבטי לרצפה. "היא חושבת שאני אוהב אותך."
"יש לי דבר אחד להגיד לך." היא התקרבה אליי והסתכלה לי בעיניים.
לפתע הרגשתי מכה חזקה בלחי. וכמובן שהיא סטרה לי.
"אל תיצור איתי קשר," היא התחילה להכניס את הבגדים שלה למזוודות.
"אליס.."
"אל תתקשר, תסמס, תיגע בי, או תנסה להתקרב למשפחה שלי." הא קטעה אותי.
"אני נשבע לך שאני רציתי להתחיל דף חדש!" ניסיתי לשכנע אותה להישאר.
"מאוחר מדי." היא הביטה בי.
"הלוואי שתעלה לגיהנום על מה שעשית לי." היא טרקה את דלת חדר השינה והשאירה אותי שם.

•אליס•
ברחתי משם. לא רציתי לראות אף אחד. הדמעות לא חדלו לרדת, ונעצרתי עם המזוודות בספסל בפארק. הספסל היה מתחת לעץ, בפינת הפארק. לא רציתי שיראו אותי בוכה.

*עשר דקות לפני…*
•זאק•
"זאק.." שמעתי את אמא קוראת לי מהסלון.
"זאק!" היא נעמדה מולי.
"נו מה את רוצה?" נאנחתי.
"תפסיק לשבת כל היום על הספה ולראות טלוויזיה!" היא נזפה בי "תצא החוצה, תנשום אוויר, תלך לטייל עם חברה שלך! שרון!"
"היא נסעה לדודים שלה." עניתי בקול עייף.
"ולאן נעלמו כל החברים שלך?" היא המשיכה להציק.
"עם חברות שלהם." ניסיתי להזיז את הראש כדי לראות מה שאמא הסתירה.
"אפרופו חברות, מה עם אליס?" היא אמרה ועברה בי צמרמורת. אליס שלי..
"לא יודע." משכתי בכתפיי וניסיתי להראות שכאילו לא אכפת לי.
"שמעתי שהחבר שלה והיא כבר שלוש שנים ביחד."
"תביא לי את השלט הזה.." אמא מלמלה וחטפה את השלט מהיד שלי.
"היי!" התיישרתי. היא כיבתה את הטלוויזיה והתיישבה מולי.
"למה אתה לא מנסה לדבר איתה?" היא נאנחה.
"הסברתי לך אמא, יש לה חבר, ואין לי סיכוי.." אמרתי.
"איזה ילד מטומטם יצא לי.." היא נאנחה והביטה בתקרה.
"למה מטומטם?!" עניתי חצי צעקה.
"תלך ותילחם על האהבה שלך! אליס היא האחת בשבילך!" היא המשיכה לצעוק עליי.
"אמא!" קמתי מהספה, "תעזבי אותי אוקיי? אני יוצא לנשום אוויר, בסדר?"
יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת. אמא נטפלת אליי בכל דבר מהרגע שחזרנו ללואיסוויל. במקרה סבא וסבתא של שרון, גרים פה באזור, והיא הסכימה לגור איתם. היא הסכימה כי אנחנו כבר שלוש שנים יחד. היו לנו כמה פרידות, וכמובן שחזרנו אחריהם.
"cause all of me, loves all of you." זמזמתי לי "love your curves …" עד שהגעתי לפארק.
אני אוהב תמיד לשבת באמצע הפארק, לראות את הכלבים עוברים, והרוח הנעימה מכה בי.
משום מה, ריח מוכר ונעים, משך אותי לפינה של הפארק. ריח לבנדר נעים, שרציתי להריח מקרוב.

(תשמעו חלש ^^)

ראיתי המון מזוודות מסביב לספסל, ועל הספסל ישבה מישהי בלונדינית, ובכתה.
התיישבתי לידה, ונגעתי בה קלות. עברה בי צמרמורת. צמרמורת נעימה.
"סליחה?" היא הרימה את ראשה "את בסדר?"
היא הייתה דומה לאליס. אליס.. שלי.
"לא.." היא יבבה, והמשיכה לבכות.
"יש משהו שאני יכול לעזור בו?" שאלתי וחייכתי חיוך מאולץ.
"אני לא יודעת.." היא התיישרה ומחתה את הדמעות שלה.
"אתה יודע משהו?" היא בחנה אותי. "אתה מוכר לי.."
"את האמת, גם את מוכרת לי." צחקתי.
"מה השם שלך?" היא שאלה.

•אליס•
"זאק." הוא ענה. עברה בי צמרמורת. ידעתי שהוא היה מוכר לי!
"זאק." חייכתי. "נראה לי שאתה מכיר אותי.." מלמלתי בחיוך.
"כן?" הוא ענה בהתלהבות. "מה השם שלך?"
התחלתי לצחוק. לא יודעת למה.
"למה את צוחקת?" הוא חייך אליי.
"כי אני יודעת שאתה מכיר אותי.." נרגעתי קצת. "קוראים לי אליס."
"אליס?" עיניו נפתחו. "ידעתי שאת מוכרת לי! מה את עושה פה? חשבתי שאת בניו יורק עם סילבר.."
"אני הייתי פה כל הזמן הזה.." מלמלתי ולא יכולתי להפסיק לחייך. "ואל תזכיר לי אותו בבקשה. המחשבה עליו עושה לי בחילה."
"חשבתי שאתם ביחד," הוא ענה והשפלתי את ראשי לרצפה. "או שלא?"
"כבר לא.." עניתי ונהיה לי קול עצוב.
"רוצה לספר לי?" הוא שאל, הרמתי את ראשי והנהנתי.
סיפרתי לו. סיפרתי לו והדמעות כמובן התלוו לסיפור.
"הייתה לי תמיד הרגשה שהוא נחש." זאק ענה בקול מופתע, "אבל לא חשבתי שזה ייגמר ככה."
"מה זאת אומרת ככה?" הבטתי בו בשאלה. "אתה ידעת שהוא מתכנן משהו, ולא אמרת לי?" אמרתי בחצי צעקה.

•זאק•
"ידעתי משהו אבל.."
"איך ידעתי.." היא הביטה בי במבט מזלזל, לקחה את המזוודות, והתחילה ללכת.
"אליס!" רצתי אחריה, "חכי שנייה." תפסתי אותה ביד.
"מה אתה רוצה?!" היא צרחה ונפלה לידיים שלי בבכי.
"הוא איים לפגוע בך." הוספתי במהירות.
"איך בדיוק?" העיניים שלה נצצו.
"הוא אמר לי ביום החתונה של אמילי, שאם אני לא אתרחק ממך, את תיפגעי בצורה קשה." נאנחתי.
"ולמה הסכמת?" היא שאלה.
"כי אני אוהב אותך." הרמתי אותה.
"אתה.." היא גמגמה "אתה עדיין אוהב אותי?" היא חייכה אליי.
"ואף פעם לא הפסקתי." חייכתי אליה בחזרה.
"עכשיו תעקבי אחריי, ונלך לבית שלי ושל אמא שלי, עד שתירגעי." לקחתי את המזוודות שלה, והתחלתי ללכת. "תעקבי אחריי." חייכתי אליה.
-לעצור את המוסיקה-

•אליס•
הוא השאיר אותי מאחור המומה. איך הוא יכול להמשיך לאהוב אותי אחרי שצרחתי עליו, ונזפתי בו מיליוני פעמים לפחות?
"זאק חכה.." מלמלתי בחיוך, והוא הסתובב והביט בי בשאלה.
"רציתי להגיד לך משהו." התקרבתי אליו כמה שיכולתי.
"אני אוהבת אותך." חייכתי אליו וצחקתי.
"בואי לפה.." הוא תפס בפניי בשתי ידיו, ונישק אותי. נשיקה ארוכה וסוערת.
"כל כך התגעגעתי אליך.." מלמלתי בחיוך כשהתחבקנו.
"אז מסתבר שאמא שלי צדקה.." הוא צחק.
"בקשר למה?" הבטתי בו בשאלה.
"שאת האחת והיחידה בשבילי." הוא חייך אליי.
"מאז ומתמיד אהבתי את אמא שלך.." אמרתי וצחקנו.

•זאק•
ואז, החלטתי שזה הרגע. הבנתי ששרון היא לא זאת שאני צריך לעשות לה את זה.
היא הייתה בכיס שלי כל הזמן הזה, והחלטתי להוציא אותה.
"אליס סאנסייט." כרעתי ברך.

•אליס•
"מה אתה עושה?" חייכתי אליו.
"האם את.." הוא הוציא קופסה מהכיס,
ופתח אותה: "האם את תינשאי לי?"
"אלוהים זאק.." ירדו לי דמעות של אושר. "ברור שכן!"
הוא הרים וסובב כשאנחנו מחובקים.