הפחד להתאהב 2 – פרק 27 – הביתה

-נקודת מבט אליס-
'אנחנו צריכים לדבר.' קיבלתי הודעה מסילבר.
~
"אז מה רצית?" התקדמתי לכיוון סילבר.
"רציתי להגיד לך, שאני כל כך אבל כל כך מצטער." הוא התקרב אליי עוד טיפה.
"ולמה לי לסלוח לך אחרי שכמעט הרסת לי את החיים? ועוד בגיל כמעט 17?" אמרתי בקול אדיש ושילבתי את ידיי.
"כי אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחת." הוא אמר.
"תן לי לחשוב על זה." אמרתי והמשכתי להיות אדישה, והתרחקתי משם.
~
'חשבתי על זה.' שלחתי הודעה לסילבר.
'?' הוא שלח לי.
'אני סולחת לך, אבל בתנאי שזה לא יקרה יותר.' השבתי.
'סגור.' הוא שלח לי.
'את יכולה לבוא לחדר שלי?' הוא שלח לי הודעה.
'הלכתי.'
~
"אפשר להיכנס?" הכנסתי את ראשי לחדר של סילבר.
"כן, כנסי." הוא חייך אליי.
"מה רצית?" התיישבתי לידו בחיוך.
"רציתי להביא לך את זה." הוא חייך, ושלף שני כרטיסי טיסה.
"מה?!" חייכתי בהתלהבות. "לאן?"
"לבית שלך." הוא חייך. "אני יודע שמזמן לא היית שם, ואני השגתי את כל האישורים מההנהלה, וממייק."
"איזה חמוד אתה!" חיבקתי אותו.
"רגע," התנתקתי מהחיבוק "למי הכרטיס השני?"
"לי." הוא חייך.
"אז אתה טס איתי?" חייכתי.
"כן." הוא החזיר אליי חיוך.
"יש!" חיבקתי אותו שוב, "איזה חבר מושלם יש לי!"
"אז מתי נוסעים?" שאלתי.
"מחר."
"אוקיי." קמתי, "אני אלך כבר לארגן את המזוודות שלי."
~
"היי זאק," ראיתי את זאק ליד הלוקר שלו.
"היי." הוא חייך.
"השלמת עם סילבר?" הוא שאל.
"כן." חייכתי.
"יופי." הוא חייך.
"אני טסה מחר הביתה, וחשבתי שאולי תבוא איתי? כאילו אני אבקש ממייק שיזמין לי עוד כרטיס." שאלתי בחיוך.
"לגבי זה.." הוא השפיל את מבטו.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא גר שם יותר." הוא נאנח.
"מה זאת אומרת לא גר שם יותר?!" אמרתי בחצי צעקה.
"לא גר שם יותר." הוא נאנח. "עברתי לגור בלונדון."
"מתי?" אמרתי בקול עצוב.
"שבועיים אחרי שנפרדנו." הוא השפיל את מבטו שוב.
"למה לא סיפרת לי כשהגעת?" אמרתי בקול חלש.
"לא יודע. כנראה שלא מצאתי את הרגע המתאים." הוא נאנח.
"תודה באמת שאתה מספר לי!" נזפתי בו, והלכתי משם במהירות.
אני לא מאמינה שהוא עבר ללונדון! והוא עוד לא סיפר לי! איך הוא יכל?!
~
התחלתי להכניס את הבגדים שרציתי למזוודה.
–פלאשבק–
"מה זאת אומרת לא גר שם יותר?!" אמרתי בחצי צעקה.
"לא גר שם יותר." הוא נאנח. "עברתי לגור בלונדון."
"מתי?" אמרתי בקול עצוב.
"שבועיים אחרי שנפרדנו." הוא השפיל את מבטו שוב.
–סוף פלאשבק–

אני עדיין לא מאמינה שאני לא אראה מהחלון שלי את האור בחדר שלו דולק, את השיר שהוא הכי אוהב, מתנגן בלופים ללא הפסקה בחדר שלו.
את הוילון הלבן שכל הזמן היה מוסט לצד, כל פעם שהוא הכין שיעורים, והוא היה מסתכל עליי כל הזמן. אני כל כך אתגעגע לזה.
'את מוכנה?' סילבר שלח לי הודעה, כי היינו צריכים לצאת עכשיו לשדה התעופה, כי הטיסה היא לפנות בוקר.
'אני יורדת.' שלחתי לו בחזרה, והלכתי למעלית.
~
"מתרגשת?" סילבר ואני ישבנו במונית שהביאה אותנו עד לשדה.
"כן." חייכתי. "כל כך התגעגעתי להורים שלי, ולאחותי."
"אני שמח שאת שמחה." הוא חייך אליי בחזרה.
~
ישבתי בשדה התעופה, וסילבר הלך לקנות לנו קפה ומאפה.
'תסתכלי , מאחורייך.' קיבלתי הודעה מזאק.
קמתי מהכיסא, הסתובבתי, וראיתי את זאק!
"זאק!" רצתי אליו והתחבקנו.
"מה אתה עושה פה?" חייכתי אליו.
"לא רציתי שתפחדי בטיסה, אז באתי." הוא ענה בקול ציני.
"ממש." נתתי לו מכה בכתף. "עכשיו את האמת!" צחקתי.
"אוקיי." הוא חייך. "גם אני התגעגעתי לחברים שלי, ולסוסים שלך, אז אני מתארח אצל סטיבן."
"היי אליס, למה הלכ.." סילבר התקרב בריצה והוא עצר את מה שאמר.
"זאק?" היה על פניו מבט מופתע.
"כן." הוא חייך. "מופתע הא?" זאק צחק.
"את האמת שכן." סילבר צחקק.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל את זאק.
"אני טס לבקר את החברים שלי." הוא חייך.
"אה, יופי." סילבר השיב.
~
" נוסעי טיסה 648, נא להתייצב בטרמינל B. תודה." שמענו ברמקולים, והלכנו לטרמינל.
~
"את זוכרת שהתנגשתי בך ביום הראשון?" זאק אמר וצחקנו. "זה היה כזה מביך."
"תסתכל לאן אתה הולך!" הוא חיקה אותי, וצחקתי.
"יואו.. התקופה שלמדתי איתכם בבית ספר." צחקתי.
"טוב, נראה לי שאני מנמנם קצת." סילבר קטע את השיחה שלנו.
" באמת? נראית לי ממש ערני כשנסענו לפה.." עניתי לו.
"אני לא." הוא ענה בקול כועס, והניח את ראשו על הכרית.
"מה קרה?" לחשתי לו.
"תמשיכי להתייחס לאקס שלך, ולא אליי." הוא ענה בטון נעלב.
"נו סילבר.. אני מצטערת." חיבקתי אותו.
"עזבי אותי.." הוא הוריד ממנו את הידיים שלי במהירות.