הפחד להתאהב 2 – פרק 25 – גיבורים

-נקודת מבט אליס-
"השתיקה שלך אומרת משהו?" סילבר לחש לי.
"לא יודעת.." מלמלתי בחיוך.
"אני רק יודעת שאני רוצה להיות איתך, ולשכוח מהעבר."
סילבר חייך אליי בחזרה, והשיב אחרי דקה של שתיקה "שנלך לבר?"
"קדימה." חייכתי.
יצאנו מהמרפסת ו…
"היי אליס."
"אמאלה!" ראיתי את זאק.
"מה אתה עושה פה?" הרגעתי את עצמי.
"החלפת תלמידים בבית ספר." הוא חייך חיוך קטן.
"יופי, יופי." חייכתי חיוך מזויף.
"טוב, אנחנו חייבים ללכת, תהנה מהערב." משכתי את סילבר בעדינות משם.
"לא רק את נבהלת.." סילבר לחש לי.
"אני עדיין לא קולטת שהוא פה." נשמתי לרווחה. "מזל שהתחמקנו ממנו."
~
"אז מה בעצם הסיפור שלך איתו?" סילבר לגם מהקולה שלקח ממכונת המשקאות.
"שום סיפור." משכתי בכתפיי.
"התאהבנו, היינו חברים, ונפרדנו." שיקרתי. "פשוט מאוד."
"זה ממש לא נראה ככ…"
"היי," ג'ייק קטע את סילבר בהתנשפות "ראיתם במקרה את אנה?"
"היא לא הייתה איתך?" עניתי במבט לא מבין.
"היא הייתה איתי, והלכתי לרגע לבר, ומאז שחזרתי לא ראיתי אותה." הוא אמר ושמעו דאגה בקול שלו.
"טוב, אם אתה לא תמצא אותה עד הסוף הערב, תשלח לי הודעה." ליטפתי את כתפו.
"טוב, ביי." הוא התרחק.
"שנלך לקחת עוד קולה?" קמתי מהכיסא, מנסה להתחמק מהנושא.
"אוקיי." הוא חדר בי מבט לא מבין.

-נקודת מבט סילבר-
אחרי שג'ייק הלך,אליס הציעה ללכת לקחת עוד קולה מהמכונה.
אני חושב שהיא מסתירה ממני משהו, או שהיא פשוט שיקרה לי לגבי זאק. אבל אני רוצה להאמין שלא, כי בכל זאת, אנחנו ביחד רק יום אחד. לא. אפילו לא שעה.
~
-נקודת מבט אליס-
התעוררתי בבוקר, והיה לי כאב ראש מטורף.
"יואו.." מלמלתי ושפשפתי את עיניי.
העפתי מבט מהיר בשעון ו..
"סילבר!" ניערתי אותו "סילבר תקום! עוד עשר דקות השיעור מתחיל!"
"מה מה מה? עוד חמש דקות.." הוא מלמל וכיסה את ראשו בשמיכת הפוך.
"קדימה!" דגדגתי אותו.
"אוקיי אוקיי, אני קם…" הוא צחק וקם מהמיטה.
"מתי מתחיל השיעור?" הוא שינה את הבעת פניו.
"עכשיו!" דחפתי אותו בצחקוק.
~
"שלום לכם גברת ואדון!" המורה ענתה לנו בזעם כשנכנסנו לכיתה, וכמובן באיחור.
"תשבו," היא הרגיעה טיפה את קולה, "ופעם הבאה, זה נרשם כאיחור."
כולנו סמוקי לחיים, התיישבנו, ופתחנו במהירות את הספרים.
זה היה שיעור היסטוריה.
~
"ולסיכום שיעור, אני רוצה שתבחרו זמר, זמרים, להקה להקות,שאתם חושבים שהם גיבורים. מה זה אומר? כל דבר שעולה לכם בראש, מכל בחינה וסיבה, ותעשו עליהם מצגת, או עבודה בכתב…"
"מה עבודה עכשיו? נו…" חלק מהכיתה צעקה.
"שקט בבקשה!" המורה צרחה. "כמו שאמרתי, העבודה תצטרך להיות מוגשת עד לשבועיים הבאים. הזוגות ייכתבו עכשיו על הלוח." המורה חייכה חיוך קטן, והסתובבה אל הלוח.
"הלוואי ונהיה ביחד." סילבר חייך אליי.
"כן.." חייכתי אליו.
התחלתי לקרוא את הזוגות שהמורה רשמה על הלוח, 'אנה וסילבר', וכבר התעצבתי קצת, 'ג'ייק וליסה', וזה היה מוזר אבל צפוי באיזושהי צורה, ו.. 'אליס וזאק'. הרגשתי שהעולם חרב באותו רגע.
לפתע עף לכיווני פתק, ופתחתי אותו. 'אז.. אנחנו ביחד הא?' היה כתוב. הבנתי שזה מזאק.
אוף! העולם הזה פשוט מתנכל אליי בכל צורה!
~
"תגידו.." התחלתי להגיד כשהלכתי עם אנה וסילבר במסדרון. "ראיתם את ג'ייק?"
"הוא גם לא היה איתנו בחדר כשקמנו!" סובבתי את פניי.
לפתע אנה השפילה את פניה.
"אנה..?" התקרבתי אליה "מה קרה?"
"כלום." היא משכה בכתפיה.

-נקודת מבט אנה-
לא אכפת לי כבר מהדביל הזה! הוא פשוט היה אידיוט מספיק בשביל לא להיפרד ממנה!
–פלאשבק–
רצתי לחדר המדרגות, ובכיתי. בכיתי בשקט, אבל כל כך רציתי שמישהו יחבק אותי, שמישהו ינחם אותי, או יעיר אותי מהחלום הרע הזה! מהמסיבה הכי כיפית ביקום היא הפכה למסיבה הכי מחורבנת שיש!
"אנה!" שמעתי את קולו של ג'ייק.
"אנה את פה?" שמעתי את קולו מתקרב.
"אנה.." הוא התיישב לידי וליטף את כתפי, אבל העפתי את ידו במהירות.
הרמתי את ראשי, וניגבתי קצת את הדמעות שנותרו על הפנים, ואפילו לא הסתכלתי לו בעיניים.
"למה לא נפרדת מליסה?"
"אני.."
"יודע מה? אפילו אל תסביר לי, כל תירוץ שתגיד לי עכשיו, לא יסיט אותי ממה שאני מרגישה עכשיו." קמתי משם.
"אנה!" שמעתי את קולו מרחוק.
"אנה.."
–סוף פלאשבק–

"את בטוחה שכלום?" אליס אמרה.
"כן." הרמתי את ראשי בחיוך מזויף.
"בטוחה." הסטתי את מבטי קדימה.
"טוב," הפנתי את פניי אליהם "אני צריכה ללכת לחדר שלי, אני.. צריכה לקחת ספר ששכחתי. ביי!" התרחקתי משם. לא רציתי שהם ירחמו עליי או משהו כזה.

-נקודת מבט אליס-
"אחותך ממש מוזרה היום.." צחקקתי.
"היא תמיד הייתה מוזרה." הוא לחש אבל הלחש שלו נשמע בהדהוד לאורך כל הזמן המסדרון.
"דביל." צחקתי.
~
'מתי נעשה את העבודה?' קיבלתי הודעה מזאק.
'אני אבוא לחדר שלך עוד רבע שעה.' השבתי לו ונעלתי את הפלאפון.
'OK' הוא ענה לי בחזרה.
~

התחלתי להתהלך לכיוון החדר של זאק במעונות בכבדות.
הרגשתי כל כך… כבדה.
הרגשתי עצובה, פחדתי, התרגשתי, לא ידעתי מה מתהלך אצלי בלב.
לפתע נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו.
זה היה כש.. הייתי חברה של סטיבן.
אבל עדיין, בחיים לא הייתי כל כך מאושרת, כמו שהייתי אז, כשהתנשקנו בשדה התעופה.
הוא היחיד מבין שלושתם, (הכוונה לזאק, סטיבן וסילבר) שהצליח לגרום ללב שלי לקפוץ.
דפקתי על הדלת, ונשמתי נשימה עמוקה.
"היי." הוא פתח בחיוך קטן.
"כנסי." הוא פינה לי את המעבר.
"מה קורה?" התיישבתי על מיטה מבין שתי המיטות בחדר.
"בסדר." הוא משך בכתפיו.
"אז.. חשבת על גיבור? גיבורים? גיבורות? גיבורה?" הוא צחקק.
"האמת שכן.." חייכתי.
"וואן דיירקשן."
"שמעתי עליהם." הוא השיב.
"למה בחרת דווקא בהם? למה הם גיבורים בשבילך?" הוא חייך.
"כי.." נאנחתי פוחדתי לומר את זה "כי כש.."