הפחד להתאהב – פרק 14 – האהבה שלנו אמיתית

מהפרק הקודם :
"כן… זיכרונות" היא אמרה וקרצה לי בחיוך.
"רוצה עוד זיכרון?" אמרתי בחיוך ערמומי.
"נסי אותי" היא אמרה והסתובבה אליי עם כל הגוף.
וכשהיא לא שמה לב, החטפתי לה כרית לפרצוף.
"איי! קבלי את זה!" היא אמרה והחטיפה לי בחזרה.
ומשם נמשכה מלחמת כריות, ואחרי שעתיים של צחוקים, חיוכים והמון הפסקות אש…
קיבלתי הודעה מסטיבן. פתחתי אותה כשאני צוחקת, ובין רגע, נעלם לי החיוך. אני לא מאמינה.. הוא, הוא… בגד בי!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 14:
הרגשתי שאין לי אוויר, אני פשוט רציתי לבכות! בהיתי בטלפון, בתמונה שקיבלתי בהודעה, ופשוט לא הרגשתי את עצמי באותם רגעים.
"את בסדר אליס?" אמילי שאלה אותי בקול מודאג "את נראית חיוורת ומבוהלת" היא התקרבה וליטפה את גבי.
"ברור, אני פשוט.." לא ידעתי מה לומר לה, הייתי משותקת "אני פשוט…" לא הצלחתי לדבר והלכתי משם. ברחתי לחדר שלי, ננעלתי, ופשוט בכיתי. הדמעות לא נעצרו. הרגשתי את הלב שלי, שהיה כל כך מאוהב, נשבר לחתיכות קטנטנות, שאף אחד עוד לא יוכל לשלב ללב שלם שוב.
במשך כל הלילה, הטלפון שלי רטט מרוב צלצולי הטלפון של סטיבן, ושל סנדי. ואני פשוא הקאתי. במובן הפיזי של המילה. הרגשתי את הצורך להקיא את כל הנשמה ולבכות אחרי זה לילה שלם.
הרגשתי כאילו הוציאו לי, הוציאו לי את החלק הכי חשוב לי מעצמי. אני באמת אהבתי אותו, הוא היחיד שגרם לי להרגיש חופשייה, מאוהבת, הרגשתי שהאהבה שלנו היא אמיתית! לא כמו כל המגעילים והמגעילות שבוגדים אחד בשני!
בבוקר קמתי, בחוסר רצון, בקושי הספקתי לעשות משהו, ולבסוף הספקתי להגיע לבית הספר, ונכנסתי בעצב לכיתה, באיטיות התיישבתי והוצאתי את הדברים מהתיק. בקושי הצלחתי להתרכז בשיעור, ועוד בשיעור שאני הכי אוהבת! היסטוריה! הרגשתי את העינים נעצמות, את הגוף נחלש, ונרדמתי. התעוררתי ברעש צלצול הפעמון להפסקה, ופתחתי את העינים, וראיתי את סנדי עומדת מולי וצוחקת.
"מה עובר עליך? נרדמת?" היא אמרה וכמעט נפלה לרצפה מרוב צחוק.
"מה את רוצה?! היית יודעת מה עבר עליי ואז היית מבינה! רגע" עצרתי "המורה לא תפסה אותי חורפת?!"
"לא" היא הסתכלה עליי ונרגעה עם הצחוק "היא אפילו לא סיבבה את הראש לכיוון שלך"
"מעולה" אמרתי וקמתי בקפיצה רעננה "בואי נצא מהכיתה" ודילגתי לעבר הכניסה לכיתה במהירות. אני וסנדי הלכנו במסדרון, דיברנו, רק הדבר היחיד שלא סיפרתי לה הוא על… הבוגד.
לפתע התקרב אלינו ילד גבוה, שנראה מוכר, ושאל:"את החברה של סטיבן?" בקול כאילו שתוי.
"כבר לא!" צעקתי וסטרתי לו "דביל!" והלכתי משם בהליכה מהירה וסנדי אחריי בחוסר הבנה.
"מה?!" היא סובבה אותי.
"מה מה?!" כעסתי עליה ללא סיבה "אוי…" כמעט בכיתי ושמתי את ידי על מצחי "אני צריכה לספר לך משהו" וסיפרתי לה על התמונה. "חכי לי רגע כאן, אני… למרות שאני בשוק אני הולכת לקחת משהו מהכיתה ובאה" היא אמרה ורצה לכיתה. באותו רגע, עצרתי וחשבתי. איזה מזל שיש לי את סנדי! היא כזאת… לא יודעת, היא פשוט מישהי שאפשר לסמוך עליה.
ראיתי אותה חוזרת, אלוהים, היא הייתה חיוורת!