הפחד בלהאמין באלוהים- פרק חמישי

חזרתי הביתה, מותשת מיום עבודה קשה, לחצתי במעלית על מספר הקומה שלנו וחיכתי שהיא תסגר.
פתחתי את הדלת עם המפתח שלי, ונכנסתי לבפנים.
בסלון, ישבה אמא שלי, אוכלת פיצה שככול הנראה הזמינו, ולידה, גבר שנראה בשנות ה-40 לחייו, הייתי בהלם, הסתכלתי עליהם, הדמעות התחילו להקוות בעיניי, הראיה שלי התטשטשה במקצת, בדיוק ברגעים כאלה אני חושבת על אבא שלי, אני נזכרת בו, איך הוא היה מנשק את קודקוד ראשה של אימי כול פעם שהיינו רואים סרט, איך הוא היה מנסה להצחיק את נועם, ונועם תמיד ניסה להרביץ לו, איך היא עברה הלאה? איך היא שכחה ממנו?
זרקתי את התיק על הרצפה וחזרתי על עקבותיי לכיוון המעלית, בדרך כלל, אני בן אדם חזק, בקושי בוכה, תמיד מנסה לעזור לאמא לתת לנועם הכול, תמיד מפנה זמן בשביל המשפחה, אבל היום זה פשוט עבר כול גבול, הלכתי לכיוון הפארק של השכונה, מרגישה את הפאלפון רוטט בכיסי, יודעת כי זו אימי שדואגת ומנסה לבדוק לשלומי.

נשכבתי על הדשא, הבכי כבר הפסיק לפני כמה דקות, הייתי עייפה, בעודי חושבת לאן אני ילך לישון, שוב הפאלפון שלי רטט, ושוב על הצג היה כתוב 'אמא', לבית, אני לא חוזרת, לליאל, לא היא כנראה ההורים שלה עכשיו, יש לי עוד הרבה חברות, אבל לא כאלה שאני יכולה לבוא לישון אצלם בהפתעה, הסתכלתי מסביבי, סורקת האם יש מישהו בסביבה, המקום. היה כמעט ריק, זוג צעיר התנשק בקצה הפארק, איש מבוגר על כיסא גלגלים והמטפל שלו.
נשכבתי על הדשא, מנסה למצוא תנוחה שתהיה לי נוחה, הבגדים מהבוקר עדין היו על גופי, בתוך שניות אחדות הרגשתי שעיני נסגרות ונפלתי לשינה עמוקה.

——-

״ילדה, ילדה״ ילד שניראה מוכר אמר לי, קרני השמש סינוורו אותי אז הנחתי את ידי על עיני, התישבתי ישר, סרקתי את הסביבה, לאט לאט היזכרות בארועים מאתמול, הוא הסתכל עלי, כאילו חושב שאני הומלס או משהו בסגנון, נעמדתי, מנערת מעלי את כול הדשא שנדבק לגופי במהלך הלילה, הסתכלתי מסביבי מקווה לראות את הפאלפון שלי במקום שהשארתי אותו כמה דקות לפני, הוא לא היה שם, וגם לא בשום מקום, ״אוח, גנבו לי את הפאלפון״ נאנחתי, ״את המלצרית מהמסעדה״ אמר הילד, סקרתי אותו, זה היה אחד הילדים שבאו למסעדה אתמול, שים שפתי את ידי אחת בשניה בכדי לנקות אותם כמה שיותר,
״נעים מאוד, מיכל״ אמרתי לו.
הוא לחץ את ידי המושטת, ״אריאל״ הוא אמר, חייכנו אחד לשני והפרשנויות את ידינו, התחלנו ללכת לכיוון אחד הספסלים שבפארק פותחים בשיחה.

אל תשאלו אותי למה כול הפרקים כאלה זוועתיים, הכתיבה שלי רק הולכת ומחמירה.
מצטערת לאכזב :(
אוהבתת :)