העלה שנשמט אל הקרקע

העלה נשמט אל הקרקע מתוך העץ.
עלה לא קטן-אך גם לא גדול.
בצבע חום-צהבהב, עלה מבריק ומדהים ביופיו.
-"כמעט כמוך" אמרתי לה.
היא הניחה את ראשה על כתפי.
אני חייכתי חיוך גדול על שזכיתי בחברה שכזו..
היא לקחה את העלה מידי, ואמרה לי:"מהיום-עלה זה יהיה סימן לאהבה שבינינו. אהבה יפה, אהבה מבריקה…" ואז היא התקרבה אליי ונישקה אותי.
הרגשתי המאושר באדם.
אני והיא גדלנו, התבגרנו, השתנינו..
החלטנו להתחתן, אחרי שהבנו שהאהבה שלנו-צריכה כבר להתממש..
שנה לאחר החתונה הבאנו לעולם ילד.
וכמה ימים אחרי שהבן הקטן והיפה שלי ושלה נולד, הודיעה הרופאה שטיפלה באישתי:"אני מאוד מצטערת להודיע לך" פניה היו פנים עצובות. כאילו היא הולכת להודיע בשורה קשה. היא המשיכה ואמרה לי:"אשתך חולה בסרטן בדרגה 10 ! . מצבה מאוד קשה. וגם הבעיה היא שגילינו את זה מאוחר מידי. היא יכולה למות כמעט כל יום. אני מאוד מצטערת להודיע לך, במיוחד אחרי הולדת בנכם. שיהיה לך המשך יום טוב" אני הייתי המום להודעה זו. לא ידעתי כל כך איך להגיב, אבל לבסוף ידעתי. אני דיברתי איתה, ואמרתי לה:"אהובתי…אני לעולם לא אשכח אותך. גם אחרי המוות. אני אשמור על הבן שלנו ולעולם לא אתחתן שוב..תשמרי לי מקום בגן עדן-טוב?" היא חייכה אליי, ודמעה ירדה מעינייה הנפוחות, והיא אמרה לי:"לעולם לא אשכח אותך גם..אני אחכה לך למטה-ואז נוכל לחיות יחד לעולמים.." נשקתי אותה במצחה, ויצאתי מהחדר. ידעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.
אחרי ההלוויה, התבודדתי עם בני.
יום אחד, כאשר הלכתי לישון, נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו.
לעולם לא אשכח את אותו היום עם העלה. את העץ…את העלה המיוחד.
ואז פתחתי את המגירה בחדר השינה, ומצאתי שם את העלה.
דמעה מתוך עיניי, נפלה על העלה שהחזקתי בידי.
אותו עלה..העלה שנשמט אל הקרקע…

*תעריכו אהבה. אבל תעריכו גם בן אדם בפני עצמו. כל חייו.*