העיניים של אפריקה- פרק 2

תקראו את ״ רציתי להוסיף ״ אחרי הסיפור/לפני הסיפור.

הלכתי..
לא רציתי לעזוב את הארץ שאני כלכך אוהבת, אנשים היחידים שאני אוהבת, את ג׳נה ומולה, את זקני השבט, את החיות, את כל מה שאני רק מכירה, לא רציתי…
״אופיר״ שמעתי מישהו צועק לעברי,
״אופיר חכי״ צעק שוב באפריקנס.
הסתובבתי וראיתי את קופאנו רץ לעברי,
״לאן את הולכת״ שאל בחשדנות.
״תנחש״ עניתי באדישות.
קופאנס הבין בלי לשאול יותר מדי, אנחנו אוהבים להיות שם, ג׳נה וקופאנו מצאו את המקום הזה, הוא מחוץ לכפר, שממשיכים יותר צפונה יש מערה קטנה מתחת לאדמה מוחבאת באבנים גדולים המאיימים ליפול.
שנכנסו לשם ראינו את ג׳נה ומולה משחקות קלפים שהן הכינו לבד.
״היי קופאנו״ מולה מסמיקה למראו המשגע,
״היי מולה״ קופאנו השיב בחיוך.
התחלתי לבכות, התעצבנתי.
ג׳נה רצה לחבק אותי ושאלה ״מה קרה?״
קופאנו התאפק אבל ידעתי שהוא רוצה להתפרץ מבכי בדיוק כמוני, הוא חזק אסור להראות אצלו חולשה, ככה הוא חושב.
״אנחנו עוז..זבים״ אמר בחשש,
״עוזבים לאן?״ שאלה ג׳נה, לא הבינה מה אמרו לה הרגע.
״אנחנו עוזבים״ אמר שוב וברור,
״כפר?״ מולה שאלה, ״לא נורא, נוכל להיפגש כל הזמן״ המשיכה וצץ לה חיוך של נחמה.
״לא״ אמר והשפיל את מבטו ״אנחנו עוזבים את אפריקה״,
אותו שקט שהיה בבתינו השתורר במערה, לא יכולתי לסבול את ההרגשה הזאת שאני הולכת לעזוב.
״מה? לא יכול להיות״ ג׳נה אמרה ודחקה את מה ששמעה.
״אוהבים אותכם פה, למה לכם לעזוב?״ מולה אמרה, שמעו את הבכי מגיע לגרונה ומתכונן לצאת.
״כי ההורים שלי מטומטמים!״ צעקתי, והמשכתי לבכות יותר חזק.
״מזל שזקני השבט לא שומעים אותך״ קופאנו ניסה להרים מורל, אך ללא הצלחה.
״מתי אתם עוזבים?״ שאלה מולה ועינייה נצצו כמו יהלום, מתאפקים לא לבכות.
״מחר״ קופאנו אמר ״מחר אנחנו עוזבים״ לא האמין לדבריו,
מולה התפוצצה מבכי, לא יכלה יותר להתאפק.
ישבנו עצובים ומחובקים, רוצים עוד רגעים קטנים, לא רוצים לעזוב.
״רגע״ צעקה מולה ואקו חזק השתורר במערה לכמה שניות ארוכות, ״יש לי רעיון״ חיוך עלה בפיה כאילו יישאר שם לנצח.
״מה״ ג׳נה שאלה.
״קופאנו, מי הסבא שלך?״ מולה שאלה וידעה את התשובה
״גאור, זקן השבט״ קופאנו ענה ולא הבין.
״נכון, אתה יכול להישאר פה. יש מי אחראי עלייך, ועוד זקן השבט״ מולה ענתה מרוצה מעצמה.
חיוך קטן עלה בקופאנו אבל ידע שאסור לו לחייך,
״אני לא אשאיר את אופיר לבד״ היה מבואס והשפיל את מבטו,
״לא לא״ עניתי ״אתה גם היורש, יש נטל על גבייך״ עניתי.
״אני לא יכול לעזוב אותך לבד ככה, אופיר״ המשיך ״אני אח שלך״.
״אתה אח שלי, ואני רוצה שלאח שלי יהיה טוב״ חייכתי חיוך מאולץ, עלה בקופאנו חיוך שלא התחרט להבליט אותו.
אז קופאנו נישאר והחליט להישאר למען השבט.
היו ריבים ושכנועים רבים עם הוריי אבל הם הסכימו בכל זאת, הנכד של זקן השבט.
״אני אוהב אותך, אופיר״ קופאנו אמר ולא יכל לעצור את דמעותיו ״אני אוהב אותך״ אמר שוב והתחיל לבכות.
״אני לא אח אמיתי, אח אמיתי היה בא איתך״
חיבקתי אותו חזק, הרגשתי בטוחה וששום דבר לא ייפגע בי שקופאנו לידי.
״אין יותר אח אמיתי ממך״ אמרתי בעודינו עדיין מתחבקים,
״אתקשר אלייך כל יום, אני מבטיח״ ודמעותיו לא נעצרות.
״לא אם אני לפנייך״ ביצבץ בי חיוך להרים את המורל,
״אני אוהבת אותך, אתה אח מדהים״ המשכתי ופניי אדומות מהבכי שלי.
נפרדנו לשלום ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, אח שלי לא איתי.
הרכב התרחק יותר ויותר מהכפר האהוב, התרחק מהעבר שלי.
הרגשתי חלולה לא יודעת מי אני יותר.
״אני אחזור לפה״ לחשתי לעצמי בבטחון.
הנסיעה למסוקים שייקחו אותנו לשדה תעופה הייתה ארוכה..
הסתכלתי מבעד לחלון, ראיתי את כל חוויותי עוברות לי בעיניי ונעלמות כלא היה.
הגענו לשטח גדול ובו היו 12 מסוקים, נכנסו למסוק ה5 והוא לקח אותנו לשדה התעופה.
עברנו את הבדיקות ואת הכל התהליך הארוך הזה בלי שום בעיה.
ישבתי ליד החלון ואמי לידי, שתקתי, לא הוצאתי מילה כל הטיסה, הסתכלתי על החלון.
שהמראנו ראיתי בקטן את הכפר שלי, כיוותי שקופאנו מסתכל עליי עכשיו ומנפנף את ידו מצד לצד, חייכתי.
באמצע הטיסה אמי החליטה לדבר איתי: ״אופיר, אני רוצה שתדעי שאנחנו אוהבים אותך״ אמרה בעברית,
״בסדר״ השבתי לה באפריקאנס
״את צריכה להתחיל לדבר בעברית, חמודה שלי״
״בסדר״ עניתי באפריקאנס
״נתחיל מעכשיו?״ שאלה אמי בשאלה רטורית וציבתה שאענה לבקשתה
״בסדר״ עניתי באפריקאנס
אמי התעצבנה.
״אנחנו מנסים שיהיה לך טוב ומסגרת לימודים חדשה וטובה יותר״ ענתה ברוגז.
״בסדר״ עניתי בעברית
פרצוף מרוצה עלה על פנייה.
״אהובה שלי, אנחנו לא מצאנו זמן טוב לומר לך את זה, אבל אני חושבת שאין זמן טוב לומר את זה, אני פשוט אגיד לך״
״מה את רוצה לספר לי אמא?״ אמרתי בעברית.
״את הולכת להיות בפנימייה״ אמי אמרה והשפילה את מבטה.
״מה? אמא אני לא מאמינה״ אמרתי באפריקאנס, הייתי עצבנית כל כך ״גם את החופש שלי אתם לוקחים?״ המשכתי והרמתי טיפה את קולי ״מה אתם עוד רוצים לקחת? לא מספיק לכם?״
אמי שתקה, לא ענתה. היא הביאה לי גלויה והיה כתוב בה פנימיית ״לך בדרכך״, עשו ממני צחוק לקחו ממני כל מה שהכרתי.