העיניים של אפריקה- פרק 1

כל החיים שלי התגוררתי באפריקה, נולדתי שם.
ההורים שלי אוהבים הרפתקאות אז הם החליטו להיות באחת כזאת.
אמא שלי החליטה להתנדב להיות מורה בכפר ״מוניקיטה״,
מרוב שאהבו אותה והעריצו אותה כמו שאני מעריצה את אמא שלי
הציעו לה לעבוד במשכורת אצל הכפר וייתנו להוריי בית בוץ להתגורר בו, הוא בין היפים של הכפר.
אז מאז הם בכפר הזה, חלק מהם.
בגיל 3 ראיתי איך הורגים כבש מהעדר ומשפחתו, הייתי מאוד עצובה, לא אכלתי ימים.
ההורים שלי לימדו אותי שאפשר להיות צמחונית ולא הכל מבשר, אז אני צמחונית גאה כבר 13 שנה.
החיים היו טובים, שתי חברות שאותי אוהבות, ג׳נה ומולה, החברות שכל ילדה הייתה מבקשת.
ויש את קופאנו, עורו שחום כלילה שקט מלא בכוכבים, עיניו הכחולות כמו נחל שלא נפסק.
אני וקופאנו נולדנו באותו שנה, הוריו נהרגו מכנופייה הנקראת ״dieselfde״ פירוש המילה, ״אותו דבר״.
שהיינו בני 6, הכנופייה החליטה שלא בא להם בטוב ששמח אצלינו בכפר,
לילה אחד, הם החליטו לשרוף 5 בתי בוץ מתוך 21.
הוריו של קופאנו נלחמו על חייהם להציל את האנשים אשר נכלאו לבתיהם הבוער, הצליחו להציל את רוב האנשים מבתיהם, אך את עצמם לא.
אנו זוכרים אותם כאנשי גבורה, בגלל שאמו של קופאנו הייתה חברת ילדות של אמי, החליטו הוריי לטפל בקופאנו.
קופאנו הוא חצי ישראלי וחצי אפריקאי, הוא יודע עברית כמו שפת אמו,
לאמו קראו ״יעל״, היא התאהבה באקו בנו של זקן השבט, הם קיבלו עדר כבשים לכבוד חתונתם, אהבתי אותם מאוד, אנשים זהב היו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בעודינו אני וקופאנו רצים לעבר הפיל שהופיע ליד כפרנו,
אמי צעקה: ״קופאנו ואופיר בואו רגע״ התאכזבנו זה רק פעם שלישית השנה שמבקר אותנו אורח מיוחד ורצינו להיות מארחים טובים.
״אוף, נקווה שלא יילך״ קופאנו אמר באפריקאנס.
״כן״ השבתי לו באפריקאנס.
נכנסו לבית הבוץ שם אבי ואמי ישבו בכיסאות השולחן ואמרו ״בואו, שבו״ בעברית,
היה לנו קצת מוזר.. לא היה רגיל בשבילנו שמדברים עברית.
״אנחנו רוצים להגיד לכם, שאנחנו אוהבים אותכם אבל הגענו להחלטה הזאת ואנחנו לא הולכים לשנות אותה״ אבי אמר ואמי הייתי נראת על סף דמעות, כאילו גוש תקוע בגרונה המנסה לצאת ממנו כי נשאר שם זמן רב.
״אנחנו עוזבים את אפריקה״ המשיך, דקות שלמות הסתורר בחדר שקט, למרות ששמעו אותה.
״נו תגידו משהו״ אמי אמרה.
קמתי ויצאתי מהבית.