העולם על פי אמה

אלו היו ששת החודשים האחרונים שלי בתיכון "הלמייט"; עמדת לעזוב בסתיו הקרוב לאוניברסיטת ניו יורק ולא יכולתי לחכות לשים את העיירה הזאת מאחוריי. אל תבינו אותי לא נכון, לא היתה לי תקופה קשה בתיכון, התקופה שלי פה היתה ממוצעת לחלוטין. היו לי חברים טובים שרכשתי לעצמי במהלך השנים, חבר אוהב בשנה האחרונה שעמד ללמוד איתי באוניברסיטת ניו יורק (דבר שקרה בצירוף מקרים מופלא משהו ולא מתוכנן על ידינו), ומשפחה תומכת ואמידה שעמדה לשלם על לימודיי האקדמאיים. לא סבלתי מבריונות בבית הספר או הייתי פליטה של משפחה מפורקת, לא הייתי נערה מוזרה ומנודה שלא הצליחה למצוא חברים וגם לא חשבתי שאני נראית רע במיוחד ולא סבלתי מדימוי עצמי נמוך.
אז למה בעצם רציתי לצאת מהעיירה הזאת?
פשוט רציתי להתחיל כבר את החיים הבוגרים שלי, רציתי כבר להיות עצמאית הרחק מעיניהם הבוחנות של הוריי.
האם ידעתי שחצי השנה האחרונה שלי בתיכון עומדת להיות התקופה הכי מסעירה ומסחררת שחוויתי עד אז?
לא. לא ידעתי.
"אני לא מבין למה את חייבת ללמד את האידיוט הזה…" מלמל ג'וני באוזניי בשעה שהייתי מכורבלת בזרועותיו. שנינו שכבנו במיטתי בחדר שלי מאחר והוריי לא היו בבית. במצב הפוך, הוריי לא היו נותנים לו להתקרב לחדר שלי.
"גברת רוג'רס עומדת להוסיף לי 5 נקודות לציון הסופי שלי רק אם אלמד אותו," עניתי. "הוא אפילו לא צריך לעבור כדי שאני אקבל את הנקודות. למה לי לסרב להצעה כזאת?"
"ממילא יש לך ציון מעולה," הוא הפטיר לעברי בעצבנות. "מה זה משנה אם היא מעלה לך הציון?"
"כי אני רוצה להבטיח לעצמי את הציון המעולה הזה…" חייכתי.
"מה את כבר יכולה לעשות בשבילו בחצי שנה האחרונה של הלימודים?"
התרוממתי והתיישבתי לידו כדי להביט בפניו. ג'וני באמת נראה נרגז מהחדשות שלי שאני עומדת להתחיל ללמד את ג'וש אנדרסון מתמטיקה.
"אתה מקנא?" חייכתי אליו בסיפוק מסוים.
"בג'וש אנדרסון?" הוא גיחך בבוז. "מה יש לי לקנא בו?"
זה היה די מצחיק לשמוע אותו נוחר בבוז לדבריי, מכיוון שג'וש אנדרסון היה די פופולארי בקרב הבנות בבית הספר וזה היה די קל להניח שהרבה בחורים בגילנו קינאו בו. ג'וש לא היה ספורטאי ולא השתייך לנבחרת הכדורסל של בית הספר שהיתה פופולארית בפני עצמה; הוא השתייך לחבורה די קטנה של בחורים שהתעסקו באופנועים וברכיבה בשטחים. קרוב לעיירה שלנו היה מסלול רכיבה לאופנועים שהרבה אנשים שמתעסקים באופנועים הגיעו אליו וג'וש בילה שם את רוב זמנו.
"אין לך שום דבר לקנא בו." נישקתי אותו קלות על הלחי כדי לפייס אותו.
"את בטוחה?"
"אני לא בקטע של בחורים כחושים," אמרתי לו. "אני יותר בקטע של שיער פרוע ומשקפיים שגורמים לבחור להיראות חכם מבלי לדבר איתו," פרעתי לו את שיערו המתולתל בחיוך והוא הסיט את ראשו כדי להתחמק ממני. צחקתי.
"את יודעת שאני מת עלייך נכון, אמה ג'ונס?" הוא תפס בזרועותיי וקירב אותי אליו.
"מת עליי?" תהיתי. "אוי זה נשמע כול כך רומנטי…" אמרתי בעוקצנות.
ג'וני חייך. "חולה לך על התחת…" תיקן את עצמו.
"עכשיו זה נשמע הרבה יותר טוב…".

"ברור שהוא עומד לקנא בג'וש אנדרסון!" מג מת'יסון אמרה לי בדרך לבית הספר כשסיפרתי לה על תגובתו של ג'וני מאתמול בערב. מג היתה החברה הכי טובה שלי מגיל שבע. "אני בעצמי מקנאת בך!"
"הוא לא כזה חתיך…" ציינתי בשל תגובתה הנמרצת.
"אבל ראית אותו בתלבושת האופנועים הזאת?" היא החנתה את המכונית בחנייה של בית הספר. "הוא פשוט לוהט."
משכתי בכתפי ושתינו יצאנו מהמכונית.
"אל תשחקי אותה, אמה, " היא דחפה לי מרפק בחזה. "את אומרת לי שג'וני שלך יותר חתיך מג'וש אנדרסון? בואי נישאר עם הרגליים על הקרקע." היא גיחכה.
"אני לא אומרת ככה," נעלבתי. "אני רק אומרת שהוא לא הטיפוס שלי…".
"כן בטח…" מג שוב גיחכה בצחקוק. "ומתי המפגשים הלוהטים שלכם יתחילו?"
"היום אחרי הלימודים…".

התגוררתי בעיירה קטנה ונידחת במזרח קליפורניה בשם "הלמייט"; יחסית לעיירה שהיא לא מוכרת ונידחת, הלמייט היתה שמורה היטב ורחובותיה היו מטופחות להפליא. אהבתי לגדול בעיירה הזאת, היא היתה ידידותית מאוד לילדים ואחוז הפשע פה שאף לאפס. אפשר היה להסתובב ולהשתובב ברחבי העיירה בשעות הקטנות של הלילה מבלי לדאוג ומבלי שההורים יציקו יותר מדי.
יחד עם זאת, לא היו פה הרבה אפשרויות לעבודה לבני נוער מכיוון שלא היו בעיירה יותר מדי בתי עסקים, ולמרות שהוריי סיפקו לי דמי כיס כול חודש, אני עדיין התפתיתי ורציתי להתחיל כבר לעבוד. היה לי דחף בלתי מוסבר להיכנס כמה שיותר מהר לעולם של המבוגרים.
במהלך יום הלימודים, ג'וני המשיך לזעוף ולהעיר הערות על המפגש הצפוי לי עם ג'וש; לא הבנתי למה הוא מקנא בצורה הזאת ולמרות שבהתחלה זה נראה לי חביב ומחמיא, עכשיו זה פשוט התחיל לעצבן.
למרות שג'וש ואני היינו באותו הגיל וגדלנו יחד באותה העיירה, בחיים שלי לא היה לי איתו שום שיחה או מגע, חוץ מהעובדה שהוא שאל ממני עיפרון בכיתה ג'.
שנינו הסתובבנו במעגלי חברה שונים לחלוטין; בשעה שהוא הסתובב עם חבריו שהתעסקו באופנועים ובחבורה של בחורים יותר מבוגרים מאיתנו, אני הייתי מבלה עם מג וזאק דונלד, הוא היה חלק מהחבורה הפופולארית של בית הספר וכולם הכירו את שמו, ואני הייתי בחורה רגילה לחלוטין שאף אחד לא שם לב אליה וגם העדפתי את זה ככה, הוא היה מעביר את זמנו במסיבות ושתייה ובעצם מסתבך בצרות כמעט באופן תמידי, ואני הייתי אחד מאלה שמשקיעים בלימודים ובציונים ומתכננים להגיע לאוניברסיטה טובה בסופו של דבר.
זה לא היה דרמטי מדי להצהיר ששנינו היינו מעולמות שונים לחלוטין.
לאחר סוף הלימודים ולאחר שהצלחתי לנפנף מעליי את ג'וני בסופו של דבר, הגעתי לכיתה של גברת רוג'רס ומצאתי אותה ריקה. התיישבתי על יד אחת השולחנות והוצאתי את הספרים שלי והמחברות.
לפתע הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת בהתרגשות מסוימת ובאי נוחות בשעה שישבתי בכיסא וחיכיתי לו.
האם הייתי לחוצה לקראת המפגש הזה?
הדקות חלפו והתחלתי להתרגז מעט על האיחור שלו.
עברה רבע שעה והוא עדיין לא הגיע. האם הוא חושב שאין לי חיים חוץ מלשבת פה ולחכות לו?
איזה מפתיע, עוד ילד פופולארי שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת.
לאחר עשרים דקות שבהן התבשלתי בעצמי והתחלתי להתעצבן באמת, הוא הופיע.
ג'וש אנדרסון היה בחור גבוה ורזה עם שיער ערמוני קצר ועיניים בהירות. היה לו מראה נערי וחינני והוא תמיד נראה חביב וחברותי בגלל החיוך הכמעט תמידי שהיה לו. כול מי שהכיר אותו הסכים עם העובדה שהוא חברותי ונחמד לכולם.
"מצטער על האיחור!" הוא חייך אליי והתיישב על הכיסא מולי בשעה שזרק את הילקוט שלו על הרצפה לידו. "חיכית הרבה זמן?"
"היינו צריכים להיפגש פה בשעה ארבע, ועכשיו זה ארבע ועשרים," אמרתי מבלי להתרשם. "אז אתה תעשה את החשבון…"
"נו זה התפקיד שלך ללמד אותי…" הוא חייך שוב.
"התפקיד שלי זה ללמד אותך אלגברה וגאומטריה, פעולת חיבור וחיסור זה בסיס שאני מניחה שיש לך מהיסודי."
"אז כנראה שאנחנו בבעיה…" הוא אמר.
לא עניתי.
הוא הישיר אליי מבט ואמר. "אני צוחק…"
"אתה יכול להוציא את הספרים שלך?" התעלמתי וניגשתי ישר לעניין.
"וואו," הוא מלמל. "את בהחלט פה לעסקים בלבד." הוא אמר והתחיל להוציא את הספרים שלו.
"אני פשוט לא אוהבת לחכות לאנשים…" אמרתי לו ברוגז מסוים. "אני יודעת שאתה חושב שאין לי חיים, אבל תופתע לדעת שכן יש לי דברים לעשות."
"אני ממש לא חשבתי ככה," הוא אמר לי. "זה דוני האידיוט שעיכב אותי."
לא עניתי ונעצתי את עיניי במחברת שלי.
"אני באמת מצטער…" הוא אמר שוב.
הסתכלתי עליו והבנתי עד כמה אני מגזימה בתגובתי והרגשתי מעט מבוכה.
"אני מצטערת…אני לא רוצה להיות פוצית. בוא פשוט נסיים עם זה." אמרתי לו. "למה בעצם אתה צריך מורה פרטית בדיוק לפני סוף התיכון?" התעניינתי.
הוא דפדף בספר שלו כדי להגיע לעמוד הנכון ופלט אנחה. "גברת רוג'רס מחבבת אותי במיוחד וחושבת שיש לי פוטנציאל לא ממומש. הציונים שלי נעים בין 60-65 והיא פוחדת שאני לא אצליח לעבור את המקצוע ואני אכשל בו אז היא הציעה לי שאת תלמדי אותי כי את הכי טובה בכיתה."
"היא אמרה ככה?" הסמקתי לשמיעת המחמאה.
"כן," הוא הציץ בי וחייך חיוך קטן למראה התגובה שלי. "את מגיבה כאילו את לא יודעת שזה נכון…"
"אתה רוצה שאני אגיב כאילו אני יודעת שזה כן?"
"צודקת." הסכים. "אבל עדיין, כולם יודעים שאת הכי טובה בשכבה…"
ניסיתי שוב לא להסמיק אבל הרגשתי את האודם מטפס אל צווארי ופניי. ג'וש אנדרסון נותן לי מחמאות?
לפתע ג'וש התחיל לצחוק.
"מה?" נרתעתי מעט מהצחוק הפתאומי שלו. עיניו הבהירות נעצו בי מבט בחיוך ממתיק סוד והוא משך בכתפו.
"את פשוט בדיוק כמו שחשבתי שאת…" הוא אמר.
"מה זה אומר?"
"בדיוק מה שאמרתי."
"זאת מחמאה או העלבה?"
הוא חייך, "תצטרכי לנחש בעצמך…".