הסכנה שבכישוף- פרק 4.

נקודת מבט תובל:
ראיתי את עדי ואסף מתנשקים עמית עמדה שם מולם בהלם. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. החבר שלה בוגד בה, במסיבת יום ההולדת שלה. היא עברה לידי בוכה הסתכלתי עליה במבט מצטער היא רצה לאחד החדרים והתחילה לבכות. תפסתי את הילה ושמתי אותה על המיטה בחדר שלי. היא נרדמה מיד. החומר הזה ששמו להן בשתייה ממש מוזר "ויקיפדיה" מלמלתי ורשמתי בויקיפדיה את התרכובת שהיה רשום על הבקבוק "תרכובת a1s2d3 היא תרכובת שגורמת לאנשים השותים אותה להיות כמו שיכורים ולא להרגיש דבר שהם עושים או לא להיות אחראים להחלטותיהם ולמעשיהם, סם אונס" קראתי "כמות גדולה של התרכובת הזו יכולה אף לגרום לשיתוק מוחי, מקרים של צמח ואף מוות" הסתכלתי על הילה הישנה, היא יכולה למות!. אני לא יודע כמה הכניסו להן לכוסות מהתרכובת הזו. גוש נתקע לי בגרון. 'מה אני עושה?!' חשבתי 'אני חייב לקחת אותן לבית חולים'. תפסתי את הילה והורדתי אותה למכונית שלי. עליתי בחזרה למעלה ותפסתי גם את עדי והורדתי גם אותה. נכנסתי למכונית ונסענו לבית החולים שכל הנסיעה התרוצצה לי מחשבה אחת בראש 'הן יכולות למות, הילה יכולה למות'.
—————
"טוב שהגעת לפה כל כך מהר.." מלמל הרופא "יש אחד שהמצב שלה יותר טוב. המצב של השנייה יותר קשה" אמר לי "של מי המצב יותר קשה?" שאלתי אותו "עדיף שתשב.." הוא מלמל "של הילה!" צרחתי "נכון של הילה?!" הוא הרכין את ראשו "אני מצטער.." מלמל לעברי "לא!" צרחתי "חייב להיות משהו שאתה יכול לעשות!. אי אפשר לתת לה למות" צרחתי והתחלתי לבכות. פתאום קלטתי, אני אוהב את הילה, אני מאוהב בה. "היא צריכה השתלת כבד" הרופא מלמל "הכבד שלה לא עומד בעומס, היא קיבלה כנראה מנה יותר גדולה מהשנייה" אמר לי הרופא השתלת כבד?! אין מצב! . "ומה יקרה אם היא לא תעבור את ההשתלה?" מלמלתי "היא.. יכולה למות" הוא מלמל "לא!" צרחתי והתיישבתי על הכיסא "אתה קרוב משפחה שלה?" הוא שאל אותי "אני החבר שלה" פלטתי "ואין מישהו שיכול לתרום לה?" שאלתי "בינתיים לא נמצאה התאמה" הוא מלמל "תבדוק אותי!" אמרתי "אני לא בטוח שכדאי .." הוא מלמל "תבדוק אותי!" צרחתי.
————
"נמצאה התאמה של 99 אחוז.." מלמל הרופא "אני לא מאמין.." הוא לחש "סיכוי שדבר כזה יקרה זה אחד למליון.." הוא מלמל "מה זה אומר?" שאלתי "שאתה יכול לתרום לה" אמר לי הייתי בעננים רק רציתי להציל אותה. לא ידעתי במה השתלת כבד תלוייה. באיזה סיכון כרוך בזה.
——- יום אלחר מכן——-
"אחי.." מלמל אסף "תודה שאתה עושה את זה בשבילינו, תודה שאתה עושה את זה בשבילה" אמר לי אסף "אין בעיה" מלמלתי רק המחשבה לחיות בלעדיה היא בלתי אפשרית. "תובל.." מלמלה אמא של הילה "אתה לא מבין מה אתה עושה! אתה מציל אותה, תובל" היא אמרה והתחילה לבכות היא חיבקה אותי. "עכשיו.. תמיד חלק ממך יהיה איתה" אמר לי אבא שלה וחייכתי נכון לא חשבתי על זה. "טוב.. קדימה.." אמר הרופא והלכתי לקראת חדר הניתוח "אני.. יכול לראות אותה?" מלמלתי והוא הנהן "ממש לשתי דקות" אמר והכניס אותי לחדר הכנה לניתוח שבו היא הייתה. היא היתה מחוברת להרבה מכונות. "ללי.." מלמלתי והתקרבתי אליה "אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי אותה נשיקה קטנה על השפתיים "אני עושה את זה.. בשבבילך" אמרתי וליטפתי את שיערה "בשבילינו" הוספתי "טוב.. צריך ללכת" אמר לי הרופא "בהצלחה יפה שלי" לחשתי אליה ויצאתי מהדלת.
————————
נקודת מבט אסף:
ישבנו וחיכינו בחוץ. הניתוח אמור לקחת שעתיים. זה חייב להצליח. תובל עושה לנו טובה ענקית כאן, נהיה חייבים לו לנצח. אפילו לא הבנתי ממש מה קרה. פשוט הבנתי ששני בנים נתנו לה ולעדי שם אונס. "בגלל זה היא נישקה אותי.." מלמלתי "מה?" שאל אותי עידן "לא.. כלום.." מלמלתי וקמתי מכיסא בית החולים והלכתי לחדר של עדי היא ישבה שם וראתה טלוויזיה היא הייתה מודאגת, כנראה סיפרו לה. "היי" לחשתי "היי" היא מלמלה "הם כבר יצאו מהניתוח?" שאלה אותי "עדיין לא" מלמלתי "אסף" היא לחשה "בקשר לאתמול.. הבנתי שנישקתי אותך ובגלל זה אתה ועמית נפרדתם. אני מצטערת" היא מלמלה "היי.." מלמלתי והתיישבתי לידה "זה לא אשמתך.." מלמלתי "זה הבנים האלה, ואני נשבע לך שהם ישלמו ביוקר עם כל מה שהילה ותובל עברו בגלל זה" אמרתי לה "אני רוצה שהם ייכנסו לכלא" אמרה לי "אל תדאגי.. עדי… הם ייכנסו".
———————
נקודת מבט הילה:
פתחתי את עיניי וראיתי מסביבי את ההורים שלי את אסף ואת עידן. "איפה אני?" מלמלתי "אוי.. נסיכה שלי את בסדר.." אמא שלי אמרה וחיבקה אותי "את בבית חולים" אמר לי אסף "בית חולים?!" נבהלתי "עדיף שתובל יסביר לך.." אמר לי עידן "תובל..?" מלמלתי "הוא עשה מצווה גדולה ללי.. הוא הציל אותך" אמר לי אבא שלי וליטף את ראשי "הציל אותי?" מלמלתי "ממה?" "הוא יספר לך" אמר לי אסף נישק את מצחי וארבעתם יצאו. אחרי כמה שניות תובל נכנס, לבוש בחלוק של בית חולים כמו שאני לבשתי ונראה נורא, הוא בקושי יכל ללכת אחריו הלך רופא עם כיסא גלגלים "הוא התעקש ללכת.." אמר הרופא ותובל התיישב על המיטה שלי ניסיתי לקום אבל כאב לי כל כך "אל תנסי לקום.." מלמל הרופא "התפר יכול להיפתח" אמר ויצא. "תפר?" מלמלתי והסתכלתי על תובל הוא הרכין את ראשו "תסביר לי.." מלמלתי. "היית במסיבה בבית שלי לכבוד היום הולדת של עמית. שני בנים שמו לך ולעדי סם אונס. את קיבלת מנה כפולה כנראה של אותו סם והיית יכולה למות. היית צריכה תורם כבד במהירות אז בדקו אותי ונמצאתי מתאים לתרום לך אז.. תרמתי" מלמל ונגע ברגלי "למה..?" מלמלתי הוא הבין מה רציתי להגיד "לא יכולתי לראות את החיים שלי בלעדייך.. ועכשיו.." אמר ונגע קרוב לתפר "כל חייך יהיה בך חלק ממני" אמר וחייך אליי "תודה.."לחשתי "אני אוהב אותך" אמר לי והלב שלי החל לדפוק במהרה. הייתי מחוברת למכונה שבודקת את קצב הפעימות בשנייה כשהוא הוא נישק אותי המכונה השתוללה כי הלב שלי דפק במהירות. שתי אחיות נכנסו במהירות לראות מה קרה וכשהן ראו אותי ואת תובל מתנשקים הם הבינו. "אני אתן לך לנוח.." מלמל וירד ממיטתי והתיישב על כיסא גלגלים ואחת האחיות לקחה אותו לחדר שלו. "אני אוהבת אותך.." מלמלתי כשהוא התיישב על הכיסא הוא שלח לי נשיקה והוא יצא מהחדר. נשכבתי חזרה במיטה שלי ובהיתי בתקרה "הוא.. הציל.. אותי..".