הסיפור של סינדרלה פרק 9

תודה רבה על כל התגובות המהממות מהפרק הקודם! אני תמיד מחייכת כל פעם שאני קוראת את התגובות שלכם, זה החלק הכי טוב ביום שלי :) אני עכשיו כותבת את הפרק שבו אמנדה ואהוב ליבה הסודי (למרות שכבר כולנו יודעות מי זה, נכון?) נפגשים, ואני לא יכולה לחכות לרגע שתקראו אותו ובטח תצרחו בפנים כמו מטורפות בדיוק כמוני, אני פשוט יודעת את זה. תיהנו מהפרק :)

עמדתי בתור לקחת אוכל בקפיטריה, ומנסה למצוא לפחות המבורגר אחד שלא נראה כאילו מעכו אות בעזרת ישיבה (יש תלמידים שעושים את זה בתור מתיחה. זה לא מצחיק), ופתאום הרגשתי מישהו נוגע בכתפי.
סובבתי את ראשי בשביל לראות את סופי מאחורי מחייכת חיוך קורן לעברי.
"היי." היא זימרה ולקחה מגש.
"מישהי שמחה היום." אמרתי לה בזמן שמצאתי המבורגר שנראה יחסית בסדר ושמתי אותו על המגש שלי.
"פשוט קמתי עם מצב רוח טוב הבוקר." היא הסבירה ומשכה את כתפיה, ולקחה סנוויץ' במקום ההמבורגר שהציעו.
"אוקי, אם את אומרת." השבתי לה והמשכתי בתור.
"אז, מה עם קטע הכתיבה לראיון? יש לך משהו עדיין?" היא התעניינה והתקדמה בתור אחרי.
"תאמיני או לא, גלוריה נתנה לי את הרעיון." אמרתי לה.
"באמת?" היא הרימה גבה. "איך?"
"אחרי שדיברתי עם…" הבטי מסביב ובדקתי שלא מצוטטים לי. "אחרי שדיברתי איתו, היא פשוט ירדה עלי ואמרה לי לא לחלום בהקיץ, ואז פשוט ידעתי שזה הנושא בשבילי."
"אפילו שהיא מנסה לרדת עלייך, היא עוזרת לך תוך כדי." היא צחקה והנידה בראשה. "הלוואי שלי הייתה אחות. הדבר הכי קרוב לאחות זאת החתולה שהייתה לי בגיל 5. וגם היא לא עשתה שום דבר חוץ מלאכול ולישון."
"וזה למה את צריכה לאמץ כלב." הסברתי לה ולקחתי תוספת צ'יפס בנוסף להמבורגר שלי.
"תגידי את זה להורים שלי. כל מה שמעניין אותם זה העבודה שלהם." היא אמרה ומבטה נדד קדימה.
ידעתי שההורים שלה זה נושא רגיש. למרות שהם לא גרושים או משהו כזה, הם בקושי מתראים, או חוזרים הביתה. אפילו סופי בקושי רואה אותם, היא רוב הזמן לבד. זה למה לעתים קרובות היא אוהבת להתנחל אצלי או אצל אנדי בסופי שבוע.
"רוצה לשמוע עוד משהו?" שאלתי אותה בניסיון לעודד קצת את רוחה.
"מה?" היא שאלה לא מרוכזת.
"אני והוא דיברנו, ועכשיו אנחנו יודעים איך נזהה אחד את השני בנשף."
מבטה של סופי חזר להיות עליז כמו מקודם. כשזה נוגע לרומנטיקה, סופי היא הראשונה שתרצה לשמוע. היא אוהבת את כל הרכילויות, הרומנטיקה, הסיפורים הלא נגמרים של מערכות יחסים. אם אתם מחפשים עצות באהבה, סופי תתן לכם את התשובות שאתם מחפשים. היא יותר טובה מכל יועץ זוגי או מדורים מיוחדים במגזינים שאתה יכול לקנות בסופר או בקיוסק השכונתי.
"באמת?" היא התלהבה ושכחה מהסלט שעמדה להעמיס על המגש, אז תלמיד אחר קפץ על ההזדמנות וחטף את הסלט שסופי הניחה חזרה. "איך?"
"אני יספר לך שנתיישב לאכול, אני רוצה שגם אנדי ישמע." הבטחתי לה בזמן שניסיתי לחטוף את פרוסת העוגה האחרונה שנשארה לפני שאחרים יגנבו אותה ממני.

"הלו, בנות!" אנדי קרא והתיישב ליד סופי.
"היי." השבתי לו והכנסתי עוד צ'יפס לפי.
"אז מה איתכם היום?" הוא שואל, אבל נראה לי שיותר שואל את סופי מאשר את שנינו.
"בסדר גמור." סופי עונה לו בחיוך ולוקחת עוד מהסלט שלה (שאני נאלצתי לגנוב לה. היא כל כך לא מבינה שבנוגע לאוכל, כל האנשים הם חיות רעבות שלא רואים ממטר).
אנדי חייך אליה חזרה, ואני לא יכולתי שלא לחייך גם. הם שניהם כל כך חמודים ביחד.
בסוף סופי רק הסמיקה ואז פנתה אליי. "תספרי לי כבר!"
"לספר מה?" אנדי שאל מבולבל שפתח את קרטון המיץ שלו ולגם ממנו.
"אני והוא דיברנו אתמול, ובסוף קבענו איך אנחנו הולכים לזהות אחד את השנייה בנשף." הסברתי לו ולקחתי ביס מההמבורגר שלי.
"נו, אז למי את מחכה?" אנדי אמר נרגש כמעט כמו סופי. "תשפכי!"
"אוקי, אז ככה: אנחנו נפגשים בשעה 9 באמצע רחבת הריקודים. ובשביל שנזהה מי זה מי, אנחנו נתחפש לרומיאו ויוליה." סיפרתי להם בפה מלא.
"אויש, זה כזה רומנטי!" סופי קראה נרגשת.
"מה רומנטי בזה?" אנדי שאל מבולבל.
"רומיאו ויוליה! זה אחד מסיפורי האהבה הכי מרגשים ושוברי לב שאי פעם כתבו." סופי קראה בחולמניות ושמה יד על ליבה.
אנדי הביט בי שואל, כאילו הוא מנסה לשאול אם הוא צריך לתמוך במה שהיא אומרת, או פשוט לשתוק ולא לומר כלום.
משכתי בכתפיי כתשובה ונתתי עוד ביס בהמבורגר שלי.
"כן, לגמרי…"אנדי אמר בשקט, בסוף מחליט לתמוך בטענה של סופי.
"אתה גם חושב ככה?" היא התלהבה.
"אה, כן. זאת אומרת, איך אפשר שלא." הוא חייך חיוך לחוץ. "למות אחד בשביל השנייה. רומנטי."
"נכון?" היא קראה נרגשת, לא שמה לב שאנדי פשוט מנסה למצוא מכנה משותף איתה, עוד סיבה בשבילם להיות זוג סוף כל סוף.
"אה-הא." הוא ענה ולקח טבעת בצל מהמגש שלו.
"אז אולי תבוא אליי אחרי בית ספר ונראה את הסרט? יצא אחד לא מזמן, ומשום מה לא יצא לי לראות עדיין." היא הציעה.
אנדי המסכן נהיה אדום כמו עגבנייה. הוא לא ידע מה לעשות במצב כזה. בואו רק נגיד שרומנטיקה זה לא הצד החזק שלו.
הוא שוב הביט בי במבט שואל, אובד עצות.
הנהנתי קלות בראשי, לא מאמינה שהוא צריך לשאול אותי אם כדאי לו ללכת עם הבחורה שהוא מחבב או לא.
"בטח." הוא ענה.
סופי צווחה בהתרגשות וחיבקה אותו. זה היה חיבוק ידידותי, אבל הוא נשמך יותר מדי זמן.
אחרי דקה שאני רק צופה בהם מחובקים, החלטי לשבור את הקרח.
"אוקי, ציפורי אהבה שלי." אמרתי, וזה גרם להם להתנתק. "עכשיו הגיעה הרגע שכולנו חיכינו לו: הקינוח!" קראתי נרגשת והפניתי את ראשי לפרוסת העוגה שחיכיתי לה כל הארוחה. אבל שחיפשתי אחריה במגש, הבנתי שהיא נעלמה.
"מה?" שאלתי את עצמי, ששמעתי צחקוק מאחורי. הסתובבתי לראות את ראיין עומד מאחורי, מגחך ומחזיק בפיסת העוגה שלי.
"הי!" קראתי עצבנית וקמתי ממקומי.
"מצטער, פשוט נורא רציתי קינוח, ולא נשארו עוד חתיכות." הוא משך בכתפיו.
"אז פשוט לקחת את שלי?" שאלתי בציניות ושילבתי את ידיי על חזי.
"את יודעת שכן, אז למה את שואלת?" הוא צחקק וזרק את צלחת הפלסטיק הקטנה שהחזיקה בעוגה לפח הקרוב.
"תחזיר לי אותה, אני חיכיתי כל ההפסקה לאכול אותה!" דרשתי ממנו כמו ילדה קטנה.
"לא מספיק אכלת פה ארוחה ל20 איש, את גם עוד רוצה קינוח?" הוא צחק והחווה על המגש שלי, שבו נחו שאריות הארוחה שלי: כמה צ'יפסים שלא נגעתי בהם ושתי טבעות בצל שגנבתי מאנדי.
"כן." עניתי והושטתי את ידי לעברו. "תביא לי חזרה את העוגה שלי!"
"אבל מה אם לא בא לי?"
"אז יבוא לך, עכשיו תביא לי אותה לפני שאני עושה פה דרמות." איימתי והתקרבתי אליו יותר.
"את כבר עושה." הוא צחקק וקרץ לי.
פשוט גלגלתי את עניי. "אם לא תביא לי אותה, אני יצרח לכל בית ספר על הבגידה הקטנה שלך." חייכתי אליו חיוך תחמני.
"והם יאמינו לך, כי?" הוא שאל.
שיט. "בגלל שאני, לעומתך, יודעת לשכנע."
"את יודעת מה יוסטון?" הוא אמר והגיש לי את העוגה. "הנה קחי. יש לך מזל שאני במצב רוח טוב היום."
"לא יכול להיות." הנדתי בראשי כלא מאמינה. "חייב להיות פה קטע מסריח."
"שום קטע מסריח." הוא אמר. "אני פשוט במצב רוח טוב, ולא רוצה ששום דבר יהרוס לי את זה עכשיו."
הבטי בו, בעוגה, ושוב בו. "אני נשבעת מקליין, טריק אחד מלוכלך, אתה תחטוף."
"שום טריק מלוכלך." הוא הבטיח ודחק בי לקחת את העוגה מידו.
אז עשיתי זאת. לקחתי את העוגה מידו, ולא קרה כלום.
"ראיין, אתה בסדר?" שאלתי, יותר דואגת מאשר מסוקרנת.
"כן, למה?" הוא שאל מבולבל.
"הבחורה הזאת ממש סובבה לך את הראש, אה?" גיחכתי והנחתי את העוגה חזרה על המגש שלי.
"בחורה?" ראיין התחיל לשאול, ומשום מה הוא נראה לחוץ. "על מה את מדברת?"
"על הבגודת הקטנה שלך. היא עד כדי כך מיוחדת שבשבילה תזרוק את מיס יונברס 2015 נטלי המניגסטון?" שאלתי עם מעט סרקסטיות בקולי.
"לא משנה עד כמה משעמם לך בחיים, את לא חייבת לדעת הכל על החיים שלי." הוא התחמק.
"אני מקווה שהיא שווה את כל הצרות שאתה עושה בשבילה." נאנחתי וחזרתי לשבת בשולחן, סוף סוף זוכה לאכול מפרוסת העוגה שלי.

"אלפרד!" קראתי לבית. "אוכל!"
בתוך שניות, אלפרד קפץ מהמבטח לסלון בשביל מנת האוכל שהוא כל כך אוהב. אלפרד נבח בהתרגשות ודחף את ראשו אל תוך הקערה שלו המלא באוכל לכלבים.
"כלב טוב." אמרתי אחרי שגירדתי לו מאחורי האוזן בזריזות וחזרתי למטבח ובניסיון הכושל שלי להכין לעצמי ארוחת ערב.
אחרי כשעה של חשיבה על מה אני רוצה לאכול, התפשרתי על טוסט גבינה. בדיוק הוצאתי אותו מהטוסטר והנחתי אותו בצלחת שדלת הכניסה נפתחה.
"אמנדה? את בבית?" שמעתי את קולה של אימי קורא לחלל הפתוח.
"כאן!" קראתי חזרה וישבתי לאכול.
ישר שאמא נכנסה למטבח, היא התנשפה בתדהמה וענייה נפערו. "עברה כאן סופת טורנדו?"
"לא, אמנדה החליטה לעשות לעצמה ארוחת ערב." גלוריה שנכנסה למבטח ענתה במקומי.
"ולא טרחת לנקות אחרייך?" אמא התעצבנה.
"תכננתי לעשות את זה אחרי שאני אוכל." הסברתי את עצמי ונגסתי בטוסט. אבל לצערי הוא עדיין היה חם וכווה את לשוני."אה, זה חם!" קראתי לעצמי ושמטי את הטוסט חזרה לצלחת.
"מגיעה לך."גלוריה גיחכה והרתיחה מים בקומקום החשמלי.
בתור תשובה, זרקתי עליה מגבת מטבח שהייתה לידי. היא פגעה בגלוריה ועיטרה את ראשה כמו כתר (אם כתר אמור להיות חצי על הראש וחצי על הפרצוף).
היא זרקה אותה עליי בחזרה, והוציאה את צנצנת הקפה מהארון.
"כמה קפה את שותה?" שאלתי אותה אחרי שנשפתי על הטוסט שלי בשביל לקרר אותו מעט.
"כמה שאני רוצה." היא ענתה. "העובדה הזאת מתישה אותי, אני חייבת לשתות קפה רק בשביל להישאר ערה ולגמור אותה."
"מה איתך באמת?" אמא נזכרה. "איך הולך בקולג'?"
"את יודעת, כרגיל." גלוריה משכה בכתפיה ושתתה לגימה קטנה מהקפה שזה עתה גמרה להכין. "אה, זה חם!" היא קראה אחרי הלגימה הקטנה והניחה את כוס הקפה חזרה על השיש.
"הגיע לך." העתקתי אותה בגיחוך.
היא חייכה אלי חיוך עקום ולקחה את כוס הקפה איתה למעלה לחדרה.

"גמרתי." אמא נאנחה בהקלה שגמרה לשטוף את ערימת הכלים שהייתה בכיור.
"כל הכבוד." בירכתי אותה והנחתי את הצלחת שבה נח הטוסט שלי ואת הכוס שבה היה המיץ שלי בכיור הריק.
אמא הביטה בי בעצבים.
"מה?"
"אני פרשתי, נהיו לי כבר ידיים של כובסת." אמא הראתה לי את הידיים שלה שהיו מצומקות מהשהיה במים.
"טוב, בסדר." נאנחתי ולקחתי את הספוג לידי.
שטפתי את הצלחת והכוס והנחתי אותם לייבוש, ואז שמעתי את דלת הכניסה נפתחת.
"שלום!" אבא נכנס מחייך למטבח ובידו הדואר.
"היי." אמרתי לו בזמן שניגבתי את ידיי.
שמעתי את אלפרד נובח מהסלון ונכנס למטבח, קופץ על אבא בהתרגשות.
"היי!" אבא קרא שהוא כמעט נפל ממשקלו של אלפרד, ולא יכולתי שלא לצחקק מעט. "גם אני אוהב אותך." הוא צחק והניח את הדואר על השיש במטבח ביד אחת וליטף את ראשו של אלפרד בשנייה.
"יש משהו לאכול? אני מת מרעב." אבא שאל אחרי שתלה את התיק שלו על הכיסא והתחיל לפתוח את הדואר.
"הייתי מכינה, אם מישהי לא הייתה מחרבת לי את המטבח." אמא אמרה ותלתה בי במבט נוקב.
"סליחה באמת שרציתי לאכול." התנצלתי ותליתי את המגבת על הוו ליד הכיור.
"אז לפחות תדאגי לסדר אחרייך!" היא התעקשה.
"בסדר, בסדר." נכנעתי, לא מוכנה לעוד מלחמה. "האמת, שאני צריכה לספר לכם משהו."
"מה?" אבא שאל באגביות בזמן שעיניו שוטטו על אחד החשבונות שנשלחו בדואר.
לעסתי את שפתי התחתונה בעצבנות, אני יודעת שהם לא ייקח את זה טוב. אבל אני חייבת לומר להם את זה מתישו, לא?
"אז, המורה שלי לאנגלית, מר ג'קסון, הוא… אה, הוא לימד פעם באוניברסיטה בפלורידה," התחלתי לומר והשפלתי את מבטי לידיי ששיחקו העצבנות זו עם זו. "ויש לו שם כמה קשרים…"
"מה את מנסה לומר?" אמא שאלה בסוף בקול רך.
נשמתי עמוק. "הוא השיג לי-"
"אמנדה." אבא קטע אותי בקול נוקשה.
"מה?"
"מה זה צריך להיות?" הוא הושיט לי את המכתב האחרון שפתח.
לקחתי את המכתב מידו ועניי סרקו את הדף. המכתב כלל את השם שלי, הכתובת, באיזו שכבה אני, ו…
"שיט." סיננתי בלחש.
"נכשל?" אבא קרא עצבני.
"אני יכולה להסביר-"
"אין מה להסביר!" ההוא קרא יותר עצבני ממקודם. "אני סמכתי עלייך שתוציאי לי ציונים טובים, ואת מביא לי נכשל?"
"אבל עדיין לא סוף הסמסטר, וגם-"
"אני לא רוצה לשמוע את השטויות שלך!" הוא קטע אותי. "את גברתי, מרותקת למשך השבוע."
פי נפער. "מה?"
"את לא יוצאת מהבית, חוץ מלבית ספר וחזרה, ואת יושבת בחדר כל היום וחורשת." הוא קבע לי.
"אבל הנשף הוא בשישי!" התלוננתי.
"אז היית צריכה לחשוב על הציונים שלך קודם. את לא יוצאת מהבית." הוא קבע וחטף את המכתב עם הציונים מידי.
"אבל אני חייבת להיות שם!" קראתי.
"למה?" הוא שאל ושילב את ידו.
"כי-" ישר קטעתי את עצמי. מה אני אומר להם? שאני עומדת להיפגש עם הבחור שדיברתי איתו באינטרנט במשך חצי שנה, וסוף סוף הסכמתי להיפגש איתו בנשף וזה הסיכוי האחרון שלי? אם אני אומר להם את זה, אני היה מרותקת עד שאני יסיים בית ספר!
אבא חיכה שאמשיך, אבל לא אמרתי מילה. "חשבתי ככה." הוא אמר לעצמו ויצא מהמטבח.
הבטי באמא, מחפשת קצת חיבה ממנה, אבל היא הביטה בי באכזבה.
"באמת, אמנדה, את צריכה להשתדל יותר." היא אמרה לשמה יד על כתפי.
"אני לא צריכה את הרחמים והמזייפים שלך." אמרתי עצבנית והעפתי את ידה מעלי, עולה לחדר שלי במהירות שדמעות מאיימות לזלוג מעניי.
זה היה הצ'אנס הראשון ואחרון שלי לפגוש סוף סוף את בחור חלומותיי, ועכשיו כל התקוות שלי התנפצו לרסיסים.