הסיפור של סינדרלה פרק 8

רציתי רק להבהיר משהו קצר לפני כל החפירות האחרות שלי:
יש הרבה שאומרות לי שכדי לי להפסיק להזכיר כל כך הרבה פעמים שהסיפור הזה מבוסס על הסרט 'סיפור סינדרלה', אבל יש לי סיבה. אז ככה, שאני רק התחלתי לכתוב, פרסמתי סיפור (בהתחלה לא באתר הזה) והדמויות שלו היו מבוססות על דמויות מספר שנורא אהבתי ואנשים עלו על זה. הם התלוננו ואמרו שאני מוציא שם רע לספר, ורצו להוריד את הסיפור מהאתר, אז מאז אני מקפידה לומר אם אני מבססת דמויות או רעיון מסרט או ספר שאני מבססת את הסיפור עליו. עכשיו אחרי שאתם מבינות, תיהנו מהחפירות האחרות שלי! :)

אני פרסמתי מוקדם יותר! ייאי! אבל זה בגלל שהבנתי שייקח לי עוד קצת זמן לפרסם פרק חדש של 'אהבה זו לא אגדה', אז רציתי לפצות אותכם בפרק חדש-דנדש של הסיפור הזה :)
וגם בגלל שזה סוף פסח (אפשר לאכול כמו בן אדם נורמלי סוף סוף!), וחגיגות המימונה (למי שחוגג) הולכים להיות בעיצומן הלילה, רציתי שהיה לכם עוד סיבה לחגוג ^^
אני אישית נורא אוהבת את הפרק הזה- הוא קליל, חמוד, ויש לי הרגשה שהרבה יואהבו אותו :)
אז בלי עוד מילים מיותרות, הנה הפרק, תהינו :)

"בוקר טוב, היפיפיה הנרדמת." אנדי התלוצץ ברגע שנכנסתי לוואן הישנה.
חייכתי אליו חיוך עקום וסגרתי את הדלת אחרי.
"טוב באמת שלא פירקת את הדלת על הדרך." אנדי התלונן שהרגיש ביהדף הסגירה החזקה שלי.
"הוואן הזאת גם ככה עוד שנייה תתפורר לאבק, אתה יודע." אמרתי בזמן שחגרתי את חגורת הבטיחות.
"היי, אל תעליבי אותה!" אנדי קרא להגנת הוואן. " היא סחבה הרבה כל השנים האלה." הוא ליטף את הדאש בורד כאילו הוא מלטף כלבלב קטן שנפגע.
"תעשה לי טובה, פשוט תיסע." אמרתי והחוויתי אל עבר הכביש, לפני שההתנהגות של אנדי פשוט תצא מהכלים.
"בסדר,בסדר." הוא משך במוט ההילוכים ולחת על דוושת הגז, והוואן יצאה לדרך.
הוואן של אנדי, כמה סיפורים יש לי לספר עליה… אז דבר ראשון, הוואן נורא ישנה, אני מתכוונת יותר ענתיקה מאשר סתם ישנה. הצבע התקלף עד לפני כמה חודשים, עד שאנדי החליט להזיז את הישבן ולצבוע אותה (בעזרת סופי ואני, כמובן), הרדיו בקושי עבד, וצירי הדלתות היו חלודים כל כך שנדמה כאילו כל שנייה הם עומדים להתפרק. המושבים הם יותר טובים משאתה מצפה מוואן ישנה, אבל הם מעלים ריח של אבק וטחב כל פעם שאתה תופח עליהם, אז אנחנו משתדלים לא לזוז הרבה במושב שאנחנו בתוכה. אני מתפלאת שהוואן עדיין שורדת, אבל היא יצרה הרבה זיכרונות טובים.
"אז מה מביא אותך לפתח ביתי, ועוד עם הוואן?" שאלתי.
"הבנתי שאם את תנסי לכתוב, את בטח תתעורי מאוחר, ואחר כך תפספסי את אוטובוס." הוא העיף בי מבט קצר. "שוב," הוא הוסיף וגרם לי להזעיף את פניי. "אז רציתי להיות בן אדם נחמד ולאסוף אותך בשביל שלא תאחרי."
"מה אתה רוצה?" נאנחתי.
"אולי פשוט תגלי מי זאת הבחורה הזאת?" אנדי אמר בקול מתחנן ועצר ברמזור מאחורי מכונית ספורט כסופה. "אני כבר מתחרפן מניחושים!"
"אין סיכוי." עניתי ושילבתי את ידי על חזי.
"נו, אמנדה! בבקשה?" הוא ביקש, ואפילו עשה את פרצוף הכלבלב המתחנן שלו.
כל כך התאמצתי להתנגד לכוחות האימתנים של פרצוף הכלבלב, אבל התעשתי ולא עניתי.
"אמנדה!" הוא התחנן, וקפץ שמכונית צפצפה מאחורינו. אנדי ראה שכבר האור ברמזור נהיה ירוק, אז הוא מיהר ללחוץ על דוושת הגז.
"אמנדה, בבקשה תגלי לי!" אנדי קרא בקול מתחנן.
"אני לא מגלה לך!" קראתי.
בסופו של דבר אנדי וויתר ורק נאנח. "אבל למה?"
"כי אתה כזה מטומטם שאתה לא קולט!" עניתי.
"מה יש לקלוט?" הוא התעצבן.
"זה מתחת לאף שלך, ואתה כמו עיוור לא קולט שזאת סופי!" קראתי מעוצבנת. ואז קלטי מה נפלט לי מהפה ומיהרתי לסתום אותו בידי, אבל זה היה מאוחר מדי.
"מה?!" אנדי צרח ולחץ על הברקס. קצת נלחצתי שעכשיו נתנגש במכונית ונעשה תאונה (לא שאני מפחדת עלי ועל אנדי, או הוואן. אני מפחדת על האנשים במכונית האחרת, הוואן הזאת היא כמו טנק, שום דבר לא יכול לפגוע בה או במי שבתוכה.), אבל למזלי אנדי עצר בדיוק בזמן שהרמזור התחלף לאדום. הוואן נעצרה בדיוק לפני מעבר החצייה.
"מה אמרת?!" אנדי דרש לדעת.
"כלום…" אמרתי בשקט.
"זאת סופי?!" הוא צרח.
אופס. "אה… אולי?" אמרתי וגירדתי בזרועי במבוכה.
"סופי?" אנדי אמר לעצמו יותר מאשר אליי. הוא נשען לאחור בכיסאו, ולהפתעתי הוא חייך.
"למה אתה כל כך מחויך?" שאלתי בהרמת גבה.
"מה?" הוא שאל אותי.
"אתה מחייך." קבעתי והצבעתי על פניו.
"באמת?" הוא אמר ומיהר למחוק את החיוך מפניו. "פשוט…לא דמיינתי שזאת תהיה היא." הוא מלמל והרים את ראשו וראה שהרמזור כבר התחלף לירוק, אז הוא התחיל לנסוע.
ניסיתי להפעיל את התאים האפורים במוחי, ואז כל התחבר לי בראש.
"לא!" התנשפתי כשחיוך התפשט על פני.
"מה?" אנדי שאל מבולבל והעיף בי מבט קצרצר לפני שהחזיר אותו לכביש.
"את מחבב אותה בחזרה!" קראתי נרגשת.
"מאיפה הבאת את השטות הזאת?" אנדי שאל וקולו נשמע יותר גבוהה מהרגיל. הוא משקר.
"אתה מחבב אותה!" קראתי נרגשת וקפצתי במקומי, שוכחת מהמושבים הישנים עד שעלה בוואן ריח של אבק.
"וואו, תירגעי עם התזוזות!" אנדי ביקש שעצר בעוד רמזור. הוא פתח את חלון הוואן בעזרת הידית הסיבובית (כן, עדיין יש אותם. מי ידע?).
"אתה מחבב אותה, אתה מחבב אותה!" קראתי כמו ילדה קטנה ורקדתי ריקוד ניצחון קטן במקומי.
"אוקי, אוקי!" אנדי קרא. "תירגעי."
"אתה מחבב אותה!" קראתי בניצחון ודקרתי אותו בחזהו.
"די, זה מדגדג!" הוא צחקק והעיף את ידו ממני.
"קדימה, תשפוך הכל!" דחקתי בו.
"אני לא אמרתי שאני מחבב אותה." הוא אמר והסמיק.
"אנדי, אני מזהה שאתה משקר! קדימה, תגיד הכל!" קראתי.
הוא נאנח ונשען חזרה על המושב. הוא שתק כמה שניות, ואחר כך אמר: "אם את מספרת למישהו, אני נשבע-"
"ידעתי!" צווחתי מאושר וקטעתי אותו. "ידעתי, ידעתי!" המשכתי לקרוא כמו ילדה קטנה. "אתה מחבב אותה!"
"למה שלא תצעקי את זה יותר חזק!" אנדי התלונן ושילב את ידו.
"סע, אור ירוק." אמרתי לו.
הוא לחץ על דוושת הגז ונסע כמה מטרים, בטח חושב שהוא ימנע מלדבר איתי כשהוא נוהג, אבל אחרי ככמה מטרים נתקענו בפקק.
"אני מצטערת, אני פשוט מתרגשת!" התנצלתי ושמחתי באותו הזמן.
"טוב, אבל אני הורג אותך אפילו אם תספרי לאלפרד!" הוא הזהיר אותי.
"מבטיחה, שפתיי חתומות." הבטחתי ועשיתי תנועה של סגירת הפה במפתח.
"אוקי," אנדי שאף אוויר ונשף אותו החוצה. "ביום חמישי שעבר, אני-" בדיוק שאנדי התחיל לספר את הסיפור שלו, מוזיקה חזקה נשמע וקטעה אותו.
שנינו הבטנו לחלון בצד של אנדי, ואני ראיתי מכונית מוכרת עוצרת ליד שלנו, ובתוכה שני אנשים יותר מדי מוכרים.
"זה לא קורה לי." מלמלתי לעצמי.
"אמנדה!" ביל קרא לעברי. "מצאת לעצמך חבר חדש?"
"מה אכפת לך?" סיננתי.
"הו, לא אכפת לי!" הוא חייך. "אני פשוט שמח שסוף סוף מצאת את הנסיך על הסוס הלבן! או יותר נכון, עם החמור." הוא גיחך.
"באמת, מאיזה שנה המכונית הזאת? ממלחמת אזרחים?" ג'יל צחקה ממושב הנהג של המכונית שלהם.
"בלחמת האזרחים אפילו לא יצרו מכוניות כמו אלה." אנדי ענה לה.
"אה, באמת?" היא שאלה את עצמה. "טוב, מה זה משנה?" היא טלטלה את ראשה. "היא בכל זאת ענתיקה."
"ואת חושבת שאני לא יודע את זה?" אנדי צחק.
ואז נשמעו גלגלי מכוניות נוסעים, והתנועה הפקוקה סוף סוף השתחררה.
"טוב, היה נחמד לדבר איתכם, ביי!" אנדי צהל ומיהר לנסוע, משאיר אותם מאחור עם הטינופת שהוואן מוציאה.

"דבר!" דרשתי מאנדי שהתיישבנו בכיסאות שלנו.
למזלנו (או למזלי, יותר נכון), הגענו מוקדם מהרגיל ונשאר לנו עשר דקות לפני הצלצול. הכיתה הייתה חצי מלאה, והיו שם רק תלמידים בודדים ששיחקו בטלפונים שלהם, דיברו עם חברים, או סתם ניסו לנצל כמה דקות בשביל לישון.
אנדי נאנח. "את לא תעזבי את זה, נכון?"
"לא." אישרתי וסובבתי את הכיסא שלי לעברו. "קדימה, אני רוצה פרטים!"
"בסדר." אנדי ענה בשקט ואז הרים את מבט מהרצפה אלי. "אז כמו שהתחלתי לומר לפני שהנצל וגרטל באו עם הטלאטאביז שלהם ברמקולים," הוא אמר וגרם לי לצחוק קצת. "אז ביום חמישי שבוע שעבר אני ביקשתי מסופי שתעזור לי להתכונן למפגש שלי עם המחזרת הסודית, או איתה בעצם-"
"דרך אגב, אם אתה אומר לי שאמרתי לך, אני יהרוג אותך." הזהרתי אותו בקול מאיים.
"את רוצה לשמוע, או לא?" הוא נאנח בעצבנות.
"סליחה, תמשיך." התנצלתי.
"אז בקיצור, ביקשתי ממנה לעזור לי להתכונן לפגישה, אז היא באה אלי הביתה אחרי בית ספר. אז היא עזרה לי להתכונן, אמרה לי מה לעשות, מה לומר, איך להתנהג, ואז…" הוא חייך מהזיכרון. "היה רגע שהבטנו אחד לשנייה בעניים. ברגע שהבטי לה בתוך העניים, הבנתי כמה אהבתי את המבט שלה, אני אהבתי לראות את החיוך שלה, לשמוע את הצחוק שלה, ואיך שהשיער שלה גולש על הכתפיים…" אנדי נדד לעולם משלו, וכנראה כבר שכח שאני קיימת בכלל.
"ברגע הזה הבנתי שלא משנה מי זאת המחזרת הסודית הזאת, האדם היחיד שאני באמת מרגיש אליו משהו זאת סופי."
לא יכולתי כבר להחיל את זה בתוכי וקפצתי משמחה. "אני לא מאמינה!" קראתי נרגשת וקפצתי במקומי, מקבלת כמה מבטים מוזרים משאר התלמידים בחדר.
"תרגעי!" אנדי נזף בי והושיב אותי חזרה בכיסא.
"סליחה, אני פשוט לא יכולה להתאפק!" התנצלתי עם חיוך ענק על פניי. "אני לא מאמינה שלאנדי הקטן שלי יש רגשות לבחורה!" אמרתי לו בקול ילדותי וצבטי אל שני לחיו בין אצבעותיי.
"אוץ'!" אנדי קרא בכאב, אבל אני רק צחקתי.
"אתם שניכם תהיו כל כך חמודים ביחד!"
"אבל את לא מגלה לאף אחד! ברור?!" אנדי הזהיר אותי.
"מה פתאום!" קראתי נעלבת.
"אפילו לא לבחור שלך."
"שיט." סיננתי.
"את תכננת לספר לו?!" הוא התעצבן.
"סתם צחקתי." צחקקתי מפרצופו הכועס של אנדי.
הוא נשם לרווחה. "אל תתעסקי איתי!"
"אתה לא צריך להתבייש בזה!" אמרתי לו. "אז אתה מחבב אותה, אפשר לחשוב."
"אני לא מתבייש בזה, אני פשוט לא רוצה שהיא תדע." אנדי הסביר ואסף את רגליו אליו כך שהוא ישב ישיבה מזרחית על הכיסא.
"למה?"
הוא משך בכתפיו. "מה אם היא לא מרגישה כמוני?"
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הוא עד כדי כך סתום?
"אנדי, הילדה דלוקה עלייך מאז שהגעת, אתה לא מבין כמה היא חופרת לי עלייך בשיעור!" אמרי ודחפתי אותו קלוט בזרועו. "היא חופרת על השיער שלך, המבטא שלך, אפילו על מה שאתה אוכל לארוחת צהריים! הבחורה הזאת משוגעת עלייך!"
"באמת?" פניו של אנדי התחילו להתבהר וחיוך התפשט על פניו.
"באמת." הבטחתי לו.
"אז… מה אני צריך לעשות? ללכת אליה, או-"
"אל תדאג," קטעתי אותו. "פשוט תחכה לנשף השבוע. אתה תדע בדיוק מה צריך לעשות אז."
"רק מהמחשבה על זה אני נלחץ." הוא מלמל והוריד את רגליו לרצפה.
"פשוט תירגע, ותן לדברים לקרות." הרגעתי אותו.
"כן, נראה כמה טוב זה ילך." הוא אמר לי בפרצוף עקום, ואז נכנס גל התלמידים לכיתה, ולפני שהבנתי מה קורה כבר היה צלצול.
"טוב, בהספקה נדבר. גם יש לי משהו לומר לכם." אמרתי לו בזריזות והתחלתי להוציא את הדברים שלי מהתיק בדיוק שמר ג'קסון נכנס לכיתה.