הסיפור של סינדרלה פרק 7

אני יודעת שחיכיתן לפרק הרבה זמן! תודה רבה על כל התגובות בפרק הקודם, הלוואי שזה היה ככה של פעם שאני מפרסמת פרק :) אוקי, אז אני עומדת לפרסם פרק של 'אהבה זו לא אגדה' בעוד כמה ימים, אז אני מקווה שתבדקו ותקראו.
אוקי, מספיק חפרתי לכם, תיהנו מהפרק :)

'את פנויה עכשיו?' הוא שלח לי.
'לזוגיות- כן. עיסוק- לא.' החזרתי לו תשובה.
'מה קרה?'
'הראיון לאוניברסיטה גם מצריך קטע כתיבה של עשר עמודים.' שלחתי לו.
'נו? אז מה הבעיה?'
'אני לא יודעת על מה לכתוב.' כתבתי והוספתי בסוף סמיילי עצוב.
'אה, הבנתי.' הוא שלח. 'אולי אם נדבר יבוא לך רעיון?'
'נשמע טוב.' עניתי.
חיכיתי כמה שניות מול המסך, מחכה שהוא יעלה נושא לשיחה.
'נו?'
'מה נו?' שלחתי לו מבולבלת.
'תעלי משהו! אני מתייבש כאן.'
צחקתי לעצמי, והמשכתי לכתוב. 'אוקי, אז בוא נראה…'
הוא שלח לי סימן שאלה בתור תשובה.
'איך אני ימצא אותך בנשף השבוע?' העליתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש.
'אה… מקום מסוים?' הוא הציע.
'יש שם עוד איזה 300 תלמידי תיכון באותו אולם. תנסה אתה למצוא תלמיד אחד מסוים בין כולם.' ביטלתי את הרעיון שלו.
'שעה מסוימת?' הוא הציע משהו אחר.
'300 תלמידים.' חזרתי על אותם הדברים שוב.
'תחפושת תואמת?'
זה רעיון. 'כמו מה?' שלחתי.
"הלו, תנמיכי את המוזיקה שלך! אני מנסה לישון פה!" שמעתי את גלוריה צועקת מהעבר השני של הדלת.
הייתי כל כך מרוכזת בשיחה שלי איתו, ששכחתי אפילו מהמוזיקה הרועשת שניגנה ברקע. קמתי ממקומי ופתחתי לה את הדלת. היא נראתה כמו מישהי שהרגע קמה מהמתים: עיגולים שחורים מתחת לעניים, שיער מבולגן,והנורא מכל- פיג'מת דובוני אכפת לי שסבתא קנתה לה בגיל 16, ובמפתיע זה עדיין עולה עליה.
"שלום לך, זומבי יפיפייה שלי." בירכתי אותה בחיוך מתגרה.
"אני מנסה להשלים שעות שינה, תנמיכי את החרא הזה שאת קוראת לו 'מוזיקה'." היא התלוננה.
"לידיעתך, זאת מוזיקה נורא עמוקה." הגנתי על מוזיקת הרוק הרועשת שלי.
'זה מעניין לי את יודעת את מה." היא אמרה בטון ארסי. "עכשיו תנמיכי את זה ותני לי לישון!"
"עדיין לא." עניתי לה ותפסתי במפרק ידה. לפני שהיא הבינה מה קורה, משכתי אותה אל תוך חדרי וסגרתי את הדלת אחרי.
"מה עכשיו?" היא נאנחה.
"בואי." סימנתי לה לבוא אחרי והתיישבתי בכיסא מול המחשב.
'איפה את?' הוא שלח.
'מצטערת, אחותי משגעת אותי עם שנת היופי שלה.' שלחתי לו חזרה, וחטפתי מכה קטנה באחורי ראשי בחסותה של גלוריה.
"נו, מה את צריכה ממני עכשיו?"היא שאלה וגררה כיסא שתוכל לשבת עליו.
"הוא רוצה שנזהה זה את זה בנשף עם תחפושות תואמות."הסברתי לה את המקרה בקצרה.
"נו, מה הבעיה?" היא שאלה מבולבלת.
"למה להתחפש." עניתי לה כאילו היא ילדה מפגרת.
"מה יש ליפיוף שלנו להציע?" היא התעניינה.
'יש לך רעיונות לתחפושת?' שלחתי לו.
'סופרמן ווונדר-וומן?'
"הרבה יתחפשו לזה." גלוריה אמרה.
'לא אפשרות.' עניתי להצעה שלו.
"מייקל ג'קסון ואלביס?' הוא הציע.
'מה הקשר?' שלחתי.
'אז אני לוקח את זה כלא.' הוא ענה.
"יש לך רעיונות?" פניתי לגלוריה.
"אה…" היא חשבה לכמה רגעים. במקום לומר לי את הרעיון ישר ישר, גלוריה כתבה במקומי.
'מה דעתך על ברבי וקן?' היא שלחה.
עשיתי לה פרצוף. "באמת?"
"יש לך רעיון יותר טוב?" היא התלוננה. "תגידי תודה שאני בכלל וויתרתי על השינה שלי בשביל לעזור לך."
"אני זאת שגררה אותך לכאן."
היא ניסתה להשתיק אותי עם נפנוף יד.
אני פשוט גלגלתי עניים, וניסיתי לשבור את הראש בשביל למצוא תחפושת מתאימה.
'פקמן?' הוא הציע.
'לא תודה, אני לא רוצה להיות עיגול צהוב ערב שלם.' כתבתי לו חזרה עם סמיילי קורץ.
ופתאום, עלה לי רעיון.
'רומיאו ויוליה.' מיהרתי לכתוב לו.
"טוב!" גלוריה קראה.
'רומיאו ויוליה… זה לא קצת קלישאה?' הוא שלח.
'מה פתאום!' מיהרתי להגן על רומיאו ויוליה, אחד מסיפורי האהבה הכי מפורסמים ונוגעים ללב שאי פעם קראתי (או ראיתי, יותר נכון. זה מחזה בכל זאת).
'בטוח?' הוא ווידא.
'רומיאו ויוליה זה סיפור האהבה הכי רומנטי שאי פעם היה. הם מתו אחד בשביל השניה.' שלחתי עם סמיילי בוכה.
'אוקי, אז אם ככה: הנה המזרח, ואת השמש.' הוא שלח עם לב.
"אויש, זה רומנטיקן קטן." גלוריה אמרה בצורה שגרמה לי לתת לה חבטה קטנה בזרוע.
"לפחות הוא אומר משהו." הגנתי עליו, וחזרתי למקלדת.
'איזה מתוק.' שלחתי עם לב גם כן. 'אז זה הוחלט?'
'כן.' הוא ענה. 'ניפגש בשעה 9 באמצע רחבת הריקודים. את תהיה יוליה, ואני הרומיאו שלך.'
'זה נשמע מצוין.' שלחתי עם סמיילי על לבבות במקום עניים. ' לא יכולה לחכות…'
"לאחותי הקטנה יש דייט…" גלוריה דחקה כי והקפיצה את גבותיה, כמו כל פעם שהיא מנסה להחמיא לי בדרך הכי מוזרה שהיא יכולה.
"הבנו, סתמי." נזפתי בה, אבל עדיין לא יכולתי לשלוט בסומק שחמק ללחי.
"והיא אפילו מסמיקה!" גלוריה קראה בהתרגשות מזויפת והניחה יד על לבה.
"אוקי, הבנו! את לא צריכה למשוך את זה הרבה." שילבתי את ידיי והסתובבתי בכיסא, כך שגב הכיסא היה מופנה אליה והיא לא יכלה לראות את פני.
"טוב, אני חייבת לחזור לשנת היופי שלי." גלוריה קמה מהכיסא עם אנחה. "תנסי רק לא ללכת לאיבוד בחלומות בהקיץ." היא צחקקה.
פתאום נורה קטנה בהקה במוחי הרדום. "מה אמרת?" מיהרתי להסתובב אל גלוריה, אבל היא כבר יצאה מהחדר, וכמובן שהיא השאירה את הדלת פתוחה.
"למה את אף פעם לא סוגרת את הדלת אחרייך?!" קראתי בעצבים אחריה. סגרתי את הדלת, וידעתי שמצאתי על מה לכתוב בזכות אחותי הגדולה.

הצפצוף המוכר של השעון המעורר שלי נשמע באוזני, ומיהרתי לנסות לכבות אותו.
"איפה אתה?" מלמלתי לעצמי כשידי גיששה בעקבות שעוני המעורר, אבל לא מצאתי אותו. הזדקפתי במקומי, משפשפת את עניי בעצלנות. זה הסיוט של כל בן אדם: לקום בבוקר מהשעון המעורר שחופר לך במוח.
השעון המשיך לצפצף את הצפצוף המעצבן שלו, בזמן שאני כבר התעוררתי.
"הבנתי!" צעקתי על השעון. חבטי בו, והוא הפסיק לצפצף סוף כל סוף. כל כך רציתי להניח את הראש שוב ולנסות לישון עוד חמש דקות. יכולתי כבר להרגיש את עניי נעצמות, אבל הכרחתי את עצמי לא לישון. אם אני אירדם שוב, אני בחיים לא יתעורר כמו שצריך.
רק אחרי שכיביתי את השעון הבנתי שאני לא נמצאת במיטה שלי, אלה עדיין ישובה על הכיסא שליד המחשב. שמיכה נפלה לרגליי שקמתי, והנחתי שבטח אחד מההורים שלי או גלוריה (למרות שזה קורה רק פעמים נדירות) כיסה אותי אחרי שנרדמתי.
מתחתי את ידי הצידה, ומפהקת תוך כדי. לקחתי את הטלפון בידי, והלכתי בצעדים כושלים אל עבר חדר האמבטיה בהמשך המסדרון.
בזמן שצחצחתי שיניים, רציתי לבדוק אם יש כמה התראות שפספסתי בזמן שישנתי. בדקתי אימיילים, והצצתי בשעה בזריזות וכמעט נחנקתי מהמשחה. מיהרתי לירוק אותה מפי ולשטוף אותו, ולחזור לחדר ולהחליף בגדים.
לקחתי סווטשר פשוט וחולצת טריקו של להקה שאני נורא אוהבת ומכנסי ג'ינס ישנים ששכבו לי בארון. פשטי את בגדיי במהירות וכמעט וקרעתי אותם. שמתי את חולצת הטריקו בזריזות, ואז הסתבכתי עם הסווטשר. אחרי כמה קללות ונשיפות, משכתי אותו מעל ראשי וזרקתי אותו לפינת החדר. ניסיתי להיכנס למכנסי הג'ינס הצמודים, ואחרי כמה קפיצות במקום סגרתי את הרוכסן. שמתי על עצמי ז'קט ג'ינס שתליתי על הוו שהיה מוצמד לדלת וחטפתי את התיק בדרך.

רצתי במורד המדרגות עם אחד מכתפיות התיק על אחת מכתפיי ברישול. נכנסתי למטבח מתנשפת, רואה את אחותי יושבת לה בנחת בשולחן האוכל ולוגמת קפה מהספל החביב עליה. היא ישבה רגועה ונינוחה מול הלפטופ שלה, מקלידה ומדי פעם עוצרת לקרוא.
"למה לא הערת אותי?!" צעקתי עליה, וגרמתי לה לקפוץ במקום בבהלה.
"בוקר טוב גם לך." היא אמרה בחיוך עקום.
"אני כבר מאחרת!" התלוננתי וחיפשתי את המגפיים שלי. אני יודעת שהשארתי אותם כאן אתמול…
"אל תדאגי," גלוריה ניסתה להרגיע אותי ולגמה שוב מהקפה שלה.
"אני לא צריכה ריתוק, תודה רבה לך!" בסופו של דבר מצאתי את זוג המגפיים מתחת לרגלי הכיסא של גלוריה.
"הוואן בחוץ, אם את רוצה לדעת."
הרמתי את ראשי אליה במהירות. "מה?"
"האוסטרלי החביב שלך כאן בחוץ." היא הסבירה והצביעה מאחורי כתפה לבחוץ.
"למה הוא לא אמר לי?" שאלתי את עצמי יותר מאשר את גלוריה. אחרי שהכנסתי את רגליי אל תוך המגפיים, בדקתי את הטלפון שלי. ראיתי מספר הודעות מאנדי וסופי.
"טוב, אני חייבת כבר לזוז." אמרתי בזמן שחטפתי מאפין מהשיש.
"ביי." גלוריה אמרה באדישות בזמן שהקלידה משהו במחשב שלה.
"ביי." החזרתי לה במהירות שיצאתי מהבית.