הסיפור של סינדרלה פרק 41

אוקי, ניסיתי לפרסם את הפרק הזה כבר שלוש פעמים עכשיו, וסוף סוף זה קורה. אני מצטערת שלא פרסמתי כבר כמעט 7 חודשים, אבל החיים של תלמיד בי"א פשוט גורם לך לאבד כל תקווה ורצון לעשות משהו, אז בגלל זה נעלמתי אפילו שהבטחתי שהסיפור ממשיך. אז למרות שאני בטוחה שהאבה כבר שכחו מהסיפור הזה, אני רק רוצה להמשיך ולפרסם אותו כמו שהבטחתי, ולסיים אותו ככה שהוא יהיה שם בשבילכם אם סתם יתחשק לכם להיזכר שוב בסיפור ולקרוא אותו שוב ^^
טוב, הפרק הזה הוא ארוך במיוחד, אז אני מקווה שתהינו מזה ^^ אוהבת! 3>

"או, הנה זה." נאנחתי בהקלה שמצאתי את הפארק הקטן שאני וראיין קבענו להיפגש בו. אני זוכרת את הפארק הזה מגיל קטן, אותו פארק שאני ועוד כמה ילידם מהכיתה ביסודי נהגנו ללכת אליו אחרי בית ספר עם כמה מההורים בתור משגיחים.
התהלכתי אל עבר הפארק עם אלפרד לצידי, בזמן שהוא מקפץ בהתרגשות לסיבוב מרענן בפארק מלא עצים גבוהים ושטחי דשא גדולים שבהם הוא יכול לרוץ כאוות נפשו. אני לעומת זאת, בחנתי את המתקנים הישנים שבהם אני נהגתי לבלות את רוב זמני בתור ילדה קטנה, באותם הימים שהכל נדמה כל כך תמים ומיוחד.
הסתכלתי בשעה בטלפון הנייד שלי, שמה לב שהשעה כבר ארבע וחצי, זאת אומרת שאיחרתי ועוד איך, אך גם ראיין לא היה כאן עדיין, אז אני מניחה שהוא בטח מאחר כמוני. אני הרי ידועה בתור מאחרת כרונית, אבל גם לראיין יש את הימים האלה שהוא מאחר להגיע, אבל רוב הפעמים הוא מגיע בזמן לבית הספר, או למקומות אחרים בכללי.
עד שראיין יחליט להופיע, החלטתי להתמקם בספסל קטן שצפה על המתקנים הישנים שהוצבו ריקים ברחבת חצץ ושבבי עץ. הנדנדות חלודות ומתנדנדות בחריקות קטנות ברוח הקלה, המגלשה העשויה פלסטיק צהוב חרוטת שריטות מכל הילדים שהתגלשו עליה בעבר, וכמובן סולם החבלים המרופט שנהגנו לטפס עליו בשביל להגיע למעלה המגלשה. נדנדות המחוברות לקפיץ עבה הוקבעו באדמה בכמה מקומות שונים, בצורות שונות של חיות שהצבע מעליהן התקלף ממזמן, אך עדיין נותרו שם שרידים של ירוק, אדום, וכחול. וכמובן, איך אפשר לשכוח את הסולמות ההפוכים שכילדים נהגנו לבלות את מרבית הזמן שלנו בהם, ולהתחרות מי יחזיק הכי הרבה זמן בטיפוס בהם.
פלטי אנחת געגוע לימי הילדות, אותם ימים שאני מתגעגעת אליהם כל כך. ליטפתי את ראשו של אלפרד, נזכרת איך שהוא היה רק כלב צעיר ואני הייתי בסביבות גיל 10 שרצנו אני והוא מסביב למתקנים ובמורד השבילים של הפארק. כאילו רק אתמול הייתי ילדה קטנה שנהגה לטפס על המגלשה במקום על הסולם בשביל להגיע לראשה ולהתגלש חזרה למטה, בעוד שגלוריה יושבת בצד ועסוקה בלצקצק בלשונה ולהתנהג כמו מבוגרת למרות שבמציאות היא רק בת 12 שהתחילה להתכונן לחיי הנוער שלה.
"אני כאן!" קול קרא וקטע את רצף הנוסטלגיה שלי. ראיין רץ אליי, מתנשף מהריצה הקלה שרץ לעברי לפני כמה רגעים. הוא היה לבוש בג'ינס בהיר, חולצה פשוטה וסווטשרט ככה שהיה סגור למחצה, וכמובן נעלי הריצה שלו שהוא לא נפרד מהם אף פעם. הוא לא השקיע בסידור השיער שלו, דבר שקצת הפתיע אותי כי הוא היה נורא קשור לאיך שהשיער שלו נראה בכל שנייה נתונה, אבל כנראה שהיום לא היה לו ממש אכפת.
"איחור אופנתי?" הרמתי לעברו גבה וקמתי מהספסל בו התיישבתי.
"אפשר לקרוא לזה ככה," הוא צחק ומיהר לתפוס בפניי ולנשק אותי קלות על שפתיי. "התגעגעתי אלייך." הוא אמר אחרי כה שניות של נשיקה.
"ראית אותי לפני כמה שעות," צחקתי.
"התגעגעתי אלייך בכל מקרה." הוא צחק גם כן והתכופף על ברכיו בשביל ללטף את אלפרד שנבח משמחה ברגע שראה אותו. "וברור שהתגעגעתי אלייך יותר."
"היי!" מחיתי ונתתי לו מכה קלה בכתף.
"אני סתם מתלוצץ איתך אמנדה," הוא צחק והמשיך ללטף את אלפרד לכמה שניות לפני שהתרומם שוב על רגליו. "למרות שכן התגעגתי לאלפרד, אי אפשר להיות בלי הכלב הזה יותר מדי זמן."
"ומה איתי?" העמדתי פני נעלבת ושירבבתי את שפתיי.
"בואי לפה, תינוקת אחת." הוא צחק וחיבק אותי אליו, מנשק את ראשי ולוחש באזני: "אני חשבתי עלייך כל שנייה שלא הייתי איתך."
חייכתי לעצמי חיוך ביישן, אבל כל כך אהבתי שראיין לחש לי זאת. הרמתי את ראשי מהחזה שלו שלפני הרגע התחפרתי בו, והעברתי יד על פניו שכעת היו מגולחות וחלקות.
"אני רק חשבתי על הרגע שאני אראה אותך שוב," אמרתי לו בחיוך ועמדתי על קצות בהונותיי בשביל לשתול עוד נשיקה על שפתיו.
ראיין הטה את ראשו למטה ועטף את זרועותיו סביב מותני, מנסה ולהעמיק את הנשיקה עוד יותר, אבל כיחכוח בגרון על ידנו גרם לנו להתנתק באי רצון.
אישה מבוגרת עם ילדתה ישבה בספסל לידנו, מזעיפה את פניה לעברנו בחשש ששני בני נוער הורמונליים במיוחד יתחילו להתמזמז כאן לעניי כולם, ובמיוחד בעניי הבת שלה שבדיוק באותו הרגע רצה לשחק במתקנים.
"אולי כדאי שנלך קצת עם אלפרד," הצעתי וכרכתי את רצועתו של אלפרד עוד פעם אחת סביב ידיי, וביד השנייה משלבת את ידי עם ידו של ראיין ומתחילה להתהלך איתו באחד מהשבילים הקרובים.

"אז איך היה שאר היום שלך בלעדיי?" ראיין שאל, וחטף מכה קטנה בזרועו שאחזה בשלי.
"וואו, יותר שחצן מזה לא יהיה." צחקתי.
"אני רציני! איך היה היום שלך עד עכשיו?" הוא שאל, מלווה בצחוק קטן.
"היה בסדר," משכתי בכתפיי, צופה באלפרד מדשדש לעץ קרוב ומרחרח אותו. "גלוריה עזרה לי קצת."
"עזרה? במה בדיוק?"
הסמקתי רק מהמחשבה לספר לו על מה אני מדברת עם אחותי הגדולה, בעיקר שזה קשור בי ובו…
"לא חשוב," עניתי לו לבסוף. "איך היה היום שלך?"
הוא שתק לכמה שניות, בטח מנסה להחליט אם להמשיך ללחוץ עלי ולהבין במה גלוריה עזרה לי, או פשוט לענות לשאלה שלי.
"היה יום משעמם." הוא ענה לבסוף. "אחותי נדנדה לי כרגיל, אמא שלי הלכה לעבודה, חזרה. יום משעמם." היא סיכם לבסוף.
"זהו? לא עשית משהו אחר בשביל לעשות את היום שלך קצת פחות משעמם?" שאלתי.
"האמת, שניסיתי לעבוד על שיר חדש." הוא הודה. חיוך עלה על שפתיו שהוא מזכיר את נושא המוזיקה שהוא כל כך אוהב.
"ואיך זה הולך לך?" שאלתי נרגשת, מחבקת את זרועו אליי בזמן שידיי השנייה הידקה את אחיזתה ברצועה של אלפרד שהחל לרוץ קצת.
"דווקא ממש טוב," הוא התרגש. "היה לי טיפה בעיה עם האקורדים, אבל בגדול אני ממש מרוצה ממנו עד עכשיו."
"אני כל כך שמחה לשמוע," צחקתי ועצרתי בכדי לעלות לקצות אצבעותיי בשביל לנשק את לחיו. "אתה ממש חמוד שאתה מתרגש ככה מהמוזיקה שלך."
"תפסיקי," הוא צחק, למרות שהסמיק מעט מכך שהזכרתי שהוא חמוד.
"הייתה לך," הנפתי את שיערי בהגזמה מאחורי כתפי, עושה הצגה שלמה שגרמה לי ולו לצחוק יחדיו. "השראה מסויימת?" הנפתי בעפעפיי רק בלהדגיש את הקטע הטיפשי שעשיתי לפניו.
"כן, אפשר לומר." הוא הסכים, משתף פעולה עם השטויות שלי. "החתיכת פיצה האחרונה במקרר פשוט קראה לי! היא פשוט דרשה שאני אכתוב עליה שיר, ולומר את האמת, איך אפשר שלא?" הוא צחק, ואני צוחקת ביחד איתו ומחבקת אותו אליי.
"עם זה אני לא יכולה להתווכח, פיצה היא באמת מקור השראה מצוין." צחקתי. "אבל עכשיו אני רצינית, הייתה לך השראה מסויימת?"
הוא שתק לכמה רגעים, ממשיך ללכת בשביל בזמן שאני מחובקת אליו. "לומר לך את האמת?"
"רק את האמת." אישרתי בהנהון קל.
הוא שתק כמה שניות לפני שאמר: עלינו." בקול שקט, אך עדיין הצלחתי לשמוע אותו. סומק עלה ללחיו שאמר זאת, אך אחר כך כיחכך בגרונו וניסה לחזור לחזות השחצנית וההורסת שלו. "זאת אומרת, היו הרבה-"
הוא השתתק ברגע שעצרתי שוב ועליתי על בהונותיי, הפעם בשביל לנשק את שפתיו. "אתה החבר הכי מדהים אי פעם, ידעת את זה?"
הוא חייך מאוזן לאוזן לפני שרכן מטה אליי ותפס בפניי, מנשק אותי עמוקות באמצע השביל שכל עובר ושב יכול לעבור ולהביט, אבל לא היה לנו אכפת מכולם. זה היה רק אני והוא, ושום דבר לא יכל להפריע לנו עכשיו.
טוב, אולי חוץ מאלפרד שהחל לרוץ ולנבוח בהתרגשות שראה סנאי יורד מאחד העצים ומיהר לרדוף אחריו.
"לא, אלפרד!" צעקתי ומיהרתי למשוך אותו בחזרה. "תפסיק לרדוף אחרי הסנאי! אלפרד!"
אחרי כמה דקות, אלפרד הפסיק לרדוף אחר הסנאי הארור, ואני וראיין החלטנו ללכת לרחבות הדשא הגדולות ולתת לאלפרד טיפה לרוץ ולפרוק אנרגיות בזמן שאני וראיין נשב קצת על הדשא ונשגיח מהצד.
אני והוא התיישבנו כנגד עץ אשוח גדול שהציל עלינו, שידו של ראיין עטפו את כתפיי ויידי השתלבה בידו שהשתלשלה לה מעל כתפי. הנחתי את ראשי של חזו המוצק והתענגתי על חום גופו שעטף את גופי שהיה קטן מימדים בהשוואה לגוף הגדול שלו.
האחר צהריים הזה היה חמים בהשוואה לחורף בסן פרנסיסקו, והשמש נצצה בין ענפי עץ האשוח ונתנה לי הרגשה טובה בליבי. מבטי ירד מענפי העץ לעבר גן המשחקים הקטן שממקומנו יכולנו להשקיף עליו. נזכרתי בכל הדברים שקרו בפארק כשהייתי ילדה קטנה, בגרועים ובטובים.
"על מה את חושבת?" ראיין שאל שהבחין שאני בוהה בפארק המשחקים הקטן שנשקף באופק.
"אתה זוכר שנהגנו לבלות בפארק בתור ילדים?" שאלתי אותו.
"ברור," הוא אמר כמובן מאליו. "כמעט כל הילדות שלי הייתה בפארק הזה."
"גם שלי," נאנחתי, מתחפרת יותר בחזהו. "אני מתגעגעת לילדות, זאת הייתה תקופה הכי תמימה בחיים שלנו."
"באמת?" ראיין שאל והרים גבה. "אני זוכר שכל הילדות שלי הייתה להתעלל באיזו ילדה מסויימת."
"באמת מעניין, מי זאת הייתה?" אמרתי וליטפתי את הסנטר שלי במחשבה.
"ילדה קטנה,"הוא אמר. "חיוורת, עם עניים גדולות וכחולות, ושיער שחור שתמיד היה בקוקיות מצחיקות כאלה."
"היי, זה לא אשמתי שאמא שלי הכריחה אותי להיות עם קוקיות כל הזמן!" התלוננתי וחבטי בחזהו המוצק.
"אני זוכר את אוברול הג'ינס שהיא תמיד אהבה ללבוש כי היה עליו דוגמה של פרחים וציפורים, וגם את העובדה שכמעט כל הפסקה היא שיחקה בלהיות בעולמות דמיוניים ואני תמיד צחקתי עליה על זה."
"מגיל קטן היה לי כישרון," משכתי בכתפיי. "זה לא אשמתי שיש לי כישרון טבעי."
"ברור," הוא גלגל את עניו, וספג חבטה הגונה ממני בזמן שצחק על התגובה שלי. "סתם, אלו היו משחקים ממש כיפיים."
"אני מתפלאת שאתה בכלל זוכר אותי מהתקופה הזאת." עניתי לו בכנות ונשענתי שוב כנגד גופו. "הרוב ממה שאני זוכרת ממך זה ילד קטן בלונדיני ממש מעצבן."
"את בטוח זוכרת יותר מזה!" הוא קרא. "אין מצב שזה הכל."
משכתי בכתפיי. "אולי הזיכרון שלי הוא לא כזה טוב כמו שלך, אבל אני כן זוכרת ששנינו נפגשנו בגן המשחקים שם." אמרתי והחוויתי בעזרת סנטרי לעבר גן המשחקים הקטן והחלוד. זיכרונות הציפו את מוחי ששבתי לזכור את מאורעות הילדות שלי ושל ראיין באותו גן משחקים לפני קצת יותר משניים עשר שנים.

~
"אמא! גלוריה לקחה לי את הבובה!" התלוננתי באוזני אמא שהייתה עסוקה בלשחק עם הכלב החדש שאימצנו.
"גלוריה, תחזירי לאמנדה את הבובה שלה." אמא שלי אמרה אפילו בלי להרים מבט מהכלבלב הקטן שישב בחיקה וליקק את ידה.
"לא רוצה," גלוריה משכה בכתפייה וחיבקה את הבובה שלי אלייה.
"תחזירי אותה!" צעקתי עליה ורקעתי ברגלי, סוליות הנעליים שלי מהבהבות שהנעל שלי נקשה על הבטון הקשה. "אם לא אני אספר לאבא!"
אחותי נאנחה ולבסוף זרקה לעברי את הבובה שלי. "קחי, בכיינית אחת."
"אמא! גלוריה קראה לי בכיינית!" התלוננתי באוזניי אמא שלי שוב.
"בנות, תפסיקו כבר לריב!" אמא התלוננה בעצמה וסוף סוף הרימה את מבטה מהכלבלב. "אמנדה, במקום לעמוד כאן ולריב עם אחותך, לכי תשחקי עם החברים שלך על המתקנים."
הבטתי אחורה לעבר המתקנים שהמון ילדים שיחקו בו. הם שיחקו תופסת בין הגשרים, חיכו בתור להתגלש במגלשה הגדולה, או התנדנדו בנדנדות וניסו לראות כמה גבוהה הם יכלו להגיע.
"בסדר," הסכמתי בסוף לבקשת אמי ורצתי לכיוון המתקנים שבו שיחקו הילדים.
היו שם כמה ילדים מהכיתה שלי, אבל את רוב הילדים לא הכרתי בכלל. ניסיתי להתעלם מהם ולרוץ לנדנדה שבדיוק התפנתה, ולתפוס אותה לפני שאחרים יתפסו אותה. שכמעט הגעתי לנדנדה, משום מקום הרגשתי מישהו דוחף אותי. נפלתי על האחוריים שלי, הבובה שלי נפלה מיידי ועל האדמה. הרמתי את מבטי לילד אחר שהתיישב על הנדנדה שבדיוק רציתי להתנדנד בה, מבינה לאחר כמה שניות שהוא דחף אותי בשביל לתפוס את מקומו בנדנדה.
"אתה דחפת אותי!" קראתי נרגזת ושלבתי את יידי ברוגז.
"אני יודע." הוא אמר בחיוך זחוח על שפתיו הוורודות. כמה שיערות בלונדיניות שוררות נפלו על עניו הכחולות, והוא מיהר להעיף אותן מפניו בעזרת ידיו.
"זה לא יפה לדחוף אנשים." אמרתי לו וקמתי במקומי, מנקה את אחוריי מלכלוך שנדבק אליו.
"רציתי להתנדנד," הוא משך בכתפיו.
"אני הייתי כאן קודם, זה לא פייר!" קראתי ורקעתי ברגליי.
"אני תפסתי קודם," הוא הוציא את לשונו אליי.
"אמא!" קראתי, מקווה שהיא תבוא לנזוף באותו ילד חצוף. הבטתי אחורה לראות אם אמי שמעה אותי, אבל היא הייתה יותר מדי מרוכזת בלשחק עם הכלבלב ולריב עם גלוריה מאשר להקשיב לי.
"את קוראת לאמא שלך שתבוא לעזור לך?" הוא אמר בקול תינוקי. "איזו בכיינית את." הוא צחק.
"אני לא בכיינית!" התלוננתי. "עכשיו תפנה את הנדנדה, אני הייתי כאן קודם!"
"לא רוצה." הוא משך בכתפיו, מתחיל להתנדנד בנדנדה. אני לא חושבת שהוא מתכוון לרדת ממנה בזמן הקרוב.
"תרד!" צעקתי עליו.
"לא רוצה!" הוא צעק חזרה והמשיך להתנדנד.
הבנתי שהוא לא ירד מהנדנדה בזמן הקרוב, אז כדאי שאלך לחפש מקום אחר לשחק בו. המתנתי בתור למגלשה, שיחקתי תופסת עם ילדה שאני מכירה מהכיתה שלי. צחקתי ונהניתי, ואז אמי קראה לי לבוא, כי כבר מאוחר וצריך ללכת הביתה.
"אבל אמא! אני לא שיחקתי הרבה!" התבכיינתי. "לא הספקתי להתנדנד!"
"כבר מאוחר אמנדה, אולי בפעם אחרת." אמי אמרה והחלה לארוז את הדברים.
"אבל אני רוצה עכשיו!" דרשתי. "בבקשה אמא, רק עוד חמש דקות!"
"בסדר," אמי נאנחה וחזרה להתיישב בספסל ליד גלוריה הנרגזת שרצתה כבר ללכת הביתה.
רצתי שוב לעבר הנדנדות, רואה שהן פנויות. מיהרתי לתפוס נדנדה פנויה, שמחה שהילד הבלונדיני ממקודם לא היה כאן. התנדנדתי להנאתי, נהנית מהרוח בשיערי הקצר, בעובדה שרגלי ריחפו באוויר ולא פגעו בקרקע. צחקתי בעונג, נהינת מכל רגע שעובר. דמיינתי את עצמי כפייה באותו הרגע, פייה שעפה לה בשמיים ומותירה אחריה שובל של אבקת פיות, כמו טינקרבל שראיתי בסרט של פיטר פן שאמא שמה לי ולגלוריה ערב אחד.
"אמנדה!" קריאה בשמי קטעה את הנאתי הרגעית. "קדימה, הגיע הזמן ללכת הביתה!"
נאנחתי ברוגז, אבל באמת הרגשתי עייפה ורעבה. אולי באמת הגיעה הזמן לחזור הביתה. "אני באה!" קראתי חזרה וירדתי מהנדנדה. מיהרתי לאמי שכבר הייתה מוכנה ללכת.
"מוכנות? יש לכן את כל הדברים שלכן?" אמי שאלה אותי ואת גלוריה.
בדקתי עם עצמי שכל הצעצועים שלי נמצאים בתוך התיק שהבאתי עמי, אבל התחלתי להילחץ שלא מצאתי את הבובה שלי.
"אמא, אני לא מוצאת את הבובה שלי." אמרתי.
"גלוריה, שוב לקחת לאמנדה את הבובה?" אמי נזפה באחותי הגדולה.
"אני לא לקחתי לאמנדה שום דבר!" גלוריה קראה נרגזת.
"אמנדה, איבדת את הבובה?" אמי שאלה אותי.
נזכרתי שרצתי לנדנדות עם הבובה, ושנפלתי שהילד החצוף ההוא דחף אותי. אני קמתי, והשראתי את הבובה על האדמה.
"אני יודעת איפה היא, אני כבר חוזרת!" הבטחתי לאמי ורצתי שוב לכיוון הנדנדות. הסתכלתי למטה על האדמה, מחפשת את הבובה שלי, אבל לצערי לא מוצאת אותה. רצתי חזרה לאמי בוכה, דמעות נופלות מלחיי שהבנתי שאיבדתי את הבובה הכי אהובה אליי.
"אל תדאגי אמנדה, נקנה לך אחת חדשה." אמי ניסתה לנחם אותי וניגבה את הדמעות מפניי.
"אני לא רוצה אחת חדשה, אני רוצה את הבובה שלי עכשיו!" רקעתי ברגלי והמשכתי לבכות.
אמא נאנחה וקמה על רגלייה. "אני אלך לחפש אותה, אולי אני אצליח למצוא אותה. לכי תשאלי ילדים אחרים אם הם מצאו אותה אמנדה. וגלוריה, את תשמרי על אלפרד עד שנחזור, אל תלכי לשום מקום!" אמי הורתה לי ולאחותי.
אחותי נאנחה ומלמלה 'בסדר' שקט, בזמן שאני הנהנתי ונגבתי את דמעותיי מעניי, רצה שוב למתקנים בחיפוש אחר הבובה שלי. שאלתי את חבריי אם הם ראו את הבובה שלי, אך הם ענו לי שלא ראו אותה כלל. התחלתי להתייאש מהחיפושים הכושלים, מנסה להשלים עם העובדה שאיבדתי את הבובה האהובה שלי, אולי לתמיד.
אבל אז שמתי לב לילד הבלונדיני שדחף אותי מוקדם יותר, מתגלש במגלשה הגדולה, ובידו…
"זאת הבובה שלי!" צווחתי ורצתי לעבר הילד הבלונדיני.
הוא הרים את מבטו ששמע את קולי. הוא נעמד על רגליו, הבובה שלי בידו.
"זאת הבובה שלי, תחזיר לי אותה!" קראתי עצבנית והצבעתי על הבובה שלי שהייתה בין ידו.
"אני מצאתי אותה על האדמה," הוא הסביר לי והושיט לי אותה בלי וויכוח. "אני חיפשתי למי היא שייכת."
"היא שייכת לי," אמרתי, לוקחת את הבובה שלי לידי ומחבקת אותה אליי בחוזקה. "תודה ששמרת עליה בשבילי."
"זה בסדר," הוא אמר, מחייך ומביט בי.
"מה?" אמרתי, שמה לב שהוא מסתכל עליי לזמן ממושך.
"את יפה," הוא אמר בקול נבוך, סומק עולה ללחיו.
סומק עלה גם ללחיי, נבוכה קצת מהאמירה שלו אבל גם עולה על פניי חיוך גדול. "תודה." הודיתי לו בקול שקט.
"אני מצטער שדחפתי אותך ליד הנדנדה, זה לא היה יפה מצידי." הוא התנצל.
"אני סולחת לך." עניתי לו בחיוך, והוא השיב לי מחיוך משלו, ששמתי לב שחסרה לו שן קידמית שבטח נפלה.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו.
"קוראים לי ראיין מקליין, אני בן שש." הוא הציג את עצמו, ואמר את גילו בקול גאה.
"היי ראיין, קוראים לי אמנדה יוסטון." הצגתי את עצמי. "אני גם בת שש."
"את לא איתי בכיתה?" הוא אמר והטה את ראשו לצד בשאלה.
"כן, אבל אנחנו לא מדברים הרבה." אמרתי לו, נזכרת שהוא אכן אותו ראיין מקליין שנמצא ביחד איתי בכיתה של גברת מקסוול.
"אפשר לשחק ביחד בהפסקה מחר?" ראיין ביקש. "אין לי הרבה חברים לשחק איתם בהפסקות."
"ברור!" קראתי נרגשת. "אני משחקת משחקי דמיון, זה ממש כיף!"
"קבענו." הוא אמר בחיוך חסר השן החמוד שלו.
"ראיין!" מישהי מבוגרת קראה לו. "קדימה מותק, צריך ללכת הביתה."
"אמא שלי קוראת לי, אני צריך ללכת." הוא אמר. "ניפגש מחר?"
"כן." הסכמתי בחיוך משלי.
"להתראות, אמנדה." הוא נופף בידו להתראות, ואני עשיתי את אותו הדבר לפני שרצתי חזרה לאמי עם הבובה בידיי.
"איפה מצאת אותה?" אמי שאלה.
"חבר חדש מצא אותה בשבילי." הסברתי לה. "הוא בן שש כמוני!" קראתי נרגשת.
"אני שמחה לדעת." היא צחקה, וביחד אני, היא, גלוריה, והכלבלב הקטן שלנו חזרנו הביתה. אני זוכרת שבאותו הלילה שכבתי במיטתי, מחבקת אליי את הבובה ונזכרת בראיין החמוד שפגשתי פארק, ונרגשת לראות אותו בבוקר שלמחרת בכיתה של גברת מקסוול.
~

"אלו היו הזמנים הטובים." נאנחתי בגעגוע לראיין.
"אני חושב שגם אז, שהיינו קטנים," הוא החל להסביר. "הייתי דלוק עלייך. אולי בגלל זה תמיד הצקתי לך. את יודעת, כל הקטע של הילד שמציק לילדה ומושך לה בצמות בגלל שהוא בעצם מחבב אותה."
זה חימם את לבי לחשוב שאפילו אז, שהיינו קטנים ולא הבנו חצי מהדברים שאנחנו יודעים היום, גם אז לראיין ולי היה מעין חיבור כלשהו, אבל היינו קטנים מדי בשביל לשים לב לזה. גם אני וגם הוא התבגרנו והלכנו לדרכינו השונות, ולא יצא לנו באמת להכיר אחד את השנייה. לפחות עד שלא התכתבנו דרך האינטרנט, זאת אומרת.
"אני רק שנאתי אותך." עניתי לו בכנות.
"באמת?" הוא הרים גבה. "לא חיבבת אותי אפילו קצת?"
"טוב, אני כן מודה שבחטיבה אני הייתי קצת דלוקה עלייך, אבל אחרי שעברנו לתיכון די הפסקתי לחבב אותך."
"ואיך את מרגישה כלפי עכשיו?" הוא שאל, עניו הכחולות והמקסימות פוגשות בעניי, וגורמות ללבי להאיץ ולמחשבותיי להתערפל. בחנתי את פניו היפיות, הרגשתי בחמימות גופו ובאצבעותיו שהשתלבו בשלי, ומבינה שלא יכולתי לאהוב משהו יותר מאשר שאני אוהבת את ראיין.
"אני עדיין שונאת אותך, מקליין." התלוצצתי.
"ואני עדיין שונא אותך, יוסטון." הוא צחק ורכן לנשק אותי, ושנינו יודעים שרק להימצא אחד ליד השני מביעה את אהבתנו יותר משמילים יוכלו לתאר.