הסיפור של סינדרלה פרק 40

אז עבר חודש מאז שחזרתי לפרסם באתר, ואני ברמת שרציתי לפרסם את הפרק מוקדם יותר, אבל התקופת מבחנים בבית הספר פשוט לא נתנה לי זמן לנשום, ואני עכשיו מצוננת ומרגישה די חרא אם לומר את האמת, אז חשבתי מה יגרום לי להרגיש יותר טוב, אם לא לעלות עוד פרק בשבילכם? אז הנה, אני מעלה עכשיו את הפרק (מזהירה מראש, הפרק הזה הוא לא הכי מלא בתוכן, אבל אני פשוט יודעת שאת הפרק הבא תאהבו ממש). תהנו מהפרק! ^^

"לא ראיין!"
"נו אמנדה!" הוא התחנן בפרצוף הכלבלב המתחנן הכי טוב שלו, אך שום דבר לא יעזור.
"ראיין, אתה לא נשאר עוד!" אמרתי לו, דוחפת אותו לכיוון הדלת. "עוד מעט אחותי או ההורים שלי יחזרו, אסור להם לראות אותך כאן!"
"אבל למה? הם מכירים אותי." הוא אמר לי, עומד כמו גוש בטון בזמן שאני מנסה להזיז אותו לכיוון הדלת, אבל הוא עדיין הצליח לעמוד שם בלי שאני ישפיע עליו אפילו במקצת.
"כי ככה!" אמרתי וניסיתי לדחוף אותו שוב, אבל ללא הועיל. "אוף, למה אתה לא זז?!"
"זה בגלל הכדורסל, זה עוזר לפתח עמידות לזה שדוחפים אותך." הוא צחק, קורץ לי בדרך.
"אז אין לי מזל, הא?" נאנחתי, מתייאשת במהרה מניסיוני לדחוף את ראיין לכיוון הדלת של הבית. "אבל אני רצינית ראיין, אסור שההורים שלי או אחותי יראו אותך כאן!"
"אבל למה לא? מה כל כך מסוכן בזה?" הוא שאל ושילב ידיים. "את מתביישת בי או משהו כזה?"
"לא, ממש לא!" מיהרתי להרגיע אותו. "זה פשוט שאתה נמצא פה, יחסית מוקדם בבוקר, וזה נראה טיפה מחשיד, זה הכל."
"אוקי, הבנתי אותך." הוא הנהן. "את ישר חושבת שהם יחשדו ששכבנו?"
"טוב, זה די ברור," אמרתי והושטתי את ידיי לצווארו, שם עדיין נותר זכר מהסימנים שהשארתי על עורו מהלילה.
"אה," מבט של הבנה חלף על פניו. "אוקי, עכשיו אני מבין."
"אני שמחה שאתה מבין," נאנחתי בהקלה. "ועכשיו אתה מבין למה אתה צריך לצאת מכאן בעוד כמה שניות?"
"כן, הבנתי את הרמז, את מגרשת אותי." הוא נאנח. "אין בעיה." הוא התהלך אחורה, מביט לכיוון המטבח שם הוא ראה את אלפרד אוכל את ארוחת הבוקר המאוחרת שלו ששמתי בקערה שלו לפני כמה רגעים.
"אבל מה עם אלפרד? הוא לא רוצה שאני אלך!" הוא מיהר לומר ורץ לעבר אלפרד שבדיוק סיים לאכול את האוכל שלו, ועכשיו ליקק שאריות טעימות מן הקערה הכסופה.
"נו ראיין!" נאנחתי חצי ברוגז, חצי בהתייאשות.
"היי, גם לכלבים יש רגשות!" ראיין העמיד פני נעלב. "נכון שכן, אלפרד?" הוא דיבר לכלב, מגרד לו מאחורי האוזן, מה שגרם לאלפרד לנענע את זנבו שהתרגשות.
"הכלב הוא לא תירוץ, אתה יודע?" הנדתי בראשי, משלבת את ידי ומביטה בהתפלאות בראיין שמתלהב מאלפרד כמו ילד קטן.
"ברור שכן," ראיין אמר בן צחקוקים כשאלפרד ליקק את ידיו. "אני משתמש בו כתירוץ עכשיו, לא?"
"זה נכון," הסכמתי בצחוק. "אבל הוא לא ישמש אותך להרבה זמן."
"גם זה נכון." ראיין הסכים איתי, צוחק שאלפרד התגלגל על גבו כרמז לכך שהוא רוצה שראיין יגרד אותו בבטנו. "מצטער ילד, עד כאן להיום."
אלפרד יבב בצער שראיין התרומם על רגליו והביט בי, מבין שהוא כבר צריך לצאת מן הבית.
"אני מצטערת, גם אני רוצה שתישאר," אמרתי בעצב, נשענת על כתפו של ראיין שהוא מחבק אותי אליו ומנשק את ראשי. "אבל אני לא רוצה לנסות להסביר להורים שלי למה ישנת כאן, ועוד לסיבה לסימנים המשונים על הצוואר שלך." צחקקתי.
"אל תדאגי, אני מבין." ראיין נאנח. "פשוט חבל שאני לא אוכל לראות אותך כל היום."
"למה לא?" הרמתי את ראשי מכתפו והבטתי בו. "אנחנו עדיין יכולים להיפגש היום."
"מתי?" הוא שאל. "איפה? איך?"
"לא כל התשובות בבת אחת," צחקתי כשהלכתי לכיון הדלת וראיין בעקבותיי (ואלפרד בעקבותיו גם כן). "אבל אולי שאני אוציא את אלפרד לטיול אחרי הצהריים שלו? נוכל להיפגש בפארק או משהו, זה יכול להיות נחמד."
"כן, נשמע נחמד." ראיין הנהן. "סוף סוף לראות את אלפרד אחרי הרבה זמן."
ובתור תגובה, הרבצתי לו קלות בזרוע, אבל אני לא חושבת שזה הפריע לו. "תודה רבה באמת!"
"את יודעת שאני צוחק!" ראיין צחק בקול, תופס בפני ומנשק אותן קלות, גרום לכל מחשבה שבראשי פשוט להנמס במקום.
"אתה בדרן ממש מוצלח אז," אמרתי לו ששפתינו התנתקו.
"תודה, אני משתדל." הוא אמר והעביר את ידו בשיערו הבלונדיני בתנועה מתנשאת, מה שגרם לי לצחוק עוד יותר.
"ועכשיו, את חייב לעוף מכאן," הזכרתי לו ופתחתי את הדלת לרווחה עבורו.
"אבל אין לי כנפיים, איך אני יעוף אם אין לי כנפיים לעוף איתן?" הוא אמר. "את צריכה להיות יותר הגיונית אמנדה."
"ראיין…"
"בסדר, בסדר, אני הולך!" הוא צחק. "רק שתדעי שממש נהניתי."
"גם אני," חייכתי חיוך גדול, מתקרבת אליו ומנשקת את שפתיו קלות. "אני אראה אותך אחרי הצהריים, בסדר?"
"בסדר." הוא אמר כמוני ונשק לי שוב בפעם האחרונה, לפני שהוא הלך במורד השביל המוביל לבית שלי ואז למכוניתו, מנופף לי להתראות כמוני לפני שנכנס למושב הנהג ונהג משם חזרה לביתו.

"אני בבית!"שמעתי את קולה של גלוריה קורא, ובתוך שניות היא נכנסה לסלון עם חיוך על פניה. שיערה היה רטוב כאילו הרגע התקלחה, ועל גופה נחה חולצה שהייתה גדולה בכמה מידות מגופה.
"אני רואה שלמישהו היה כיף אתמול," צחקתי וחזרתי להביט בטלוויזיה. אלפרד הניח את ראשו בחיקי ואני ליטפתי את ראשו קלות.
"את לא מבינה כמה!" היא צווחה בהתרגשות ורצה אלי. "הוא פשוט הבחור הכי מדהים שיצא לי לפגוש!"
"טוב לדעת," נאנחתי ועניי עדיין נעוצות במסך.
"והוא גם כל כך חתיך!" היא נאנחה בחולמניות. "אני כל כך ממשיכה לצאת איתו."
"או לשכב איתו," הוספתי, וחטפתי מכה הגונה בכתף מגלוריה. "בשביל מה זה היה?"
"תפסיקי לדבר שטויות!" היא נזפה בי והתיישבה על יד אלפרד בספה.
"אבל זה נכון," אמרתי בשקט, אבל עכשיו גלוריה החליטה להתעלם מהתגובה שלי והביטה כמוני בטלוויזיה.
"איך את רואה את הזבל הזה?" היא שאלה אותי.
"כמו שאת רואה תכניות ריאלטי." החזרתי לה וגירדתי לאלפרד מתחת לסנטר. "רק ששלי תכנית טובה לעומת מה שאת רואה."
"זה מבדר," היא משכה בכתפייה. "בכל מקרה, איך היה לך ולחבר שלך?"
"מה?" שאלתי, מביטה בה במקום להיות מרוכזת במסך הטלוויזיה.
"מה מה?" היא צחקה. "אתמול היה יום האהבה, את בטח עשית איתו משהו."
"מה זאת אומרת?" שאלתי לחוצה מעט. יכול להיות שהיא תעלה על זה שאני וראיין שכבנו? אם היא תספר לאמא ואבא והלך עלי. הם ירתקו אותי לנצח, ואני בחיים לא אצא עם ראיין לאפילו דייט אחד.
"אני מתכוונת אם יצאתם לדייט מיוחד ליום האהבה או משהו כזה," היא אמרה בטון מלגלג, כאילו אני ילדה בת חמש.
"אה," אמרתי בשקט. "סתם, הלכנו ללונה פארק, בילנו שם קצת וחזרנו הביתה. לא משהו מיוחד."
"באמת?" גלוריה הרימה גבה.
"כן," עניתי בשקט. "למה?"
"לפי הסימנים על הצוואר שלך, הייתי אומרת שעשיתם קצת כיף ביחד, אם את יודעת למה אני מתכוונת." היא צחקקה וקרצה לי.
האדמתי כמו עגבנייה, ואצבעותיי עברו על צווארי ששם ראיין השאיר סימנים בלילה שעבר. איך לא חשבתי על זה? כל כך דאגתי לגרש את ראיין מביתי, שלא חשבתי בכלל על הסימנים שהוא השאיר על צווארי, או חולצתו שלבשתי באותו הרגע.
"אז אמנדה הקטנה שלנו לא כל כך תמימה כמו שחשבתי!" גלוריה קראה. "אני חייבת לומר, אני גאה בך אחותי."
"תודה?" אמרתי, יותר בטון של שאלה.
"אחותי סוף סוף עשתה את זה!" היא התרגשה ומחאה כפיים במהירות בידיה מהתרגשות.
"ואת הולכת לסתום ולא לומר מילה לגבי זה," הזהרתי אותה. "במיוחד לא לפני אמא ואבא."
"אני לא צריכה לומר כלום, רק מהסימנים שיש לך את די מסגירה את עצמך." היא משכה בכתפייה.
"את לא אומרת כלום," חזרתי על דבריי. "ושלא תעזי אפילו להזכיר את זה, הבנת?"
"בסדר," היא נאנחה וליטפה את גבו של אלפרד שהיה על ידה. "אבל לפחות הוא היה טוב?"
"גלוריה!" צווחתי וזרקתי עליה את הכרית הקרובה ביותר.
"אמנדה!" היא קראה שהכרית פגעה בה, מלווה בצחקוק קל. "מה כבר אמרתי?"
"תפסיקי לשאול שאלות מביכות." נזפתי בה וקמתי מהספה באנחה. "הלכתי להתארגן."
"לאן את הולכת?" גלוריה התעניינה וקמה מהספה גם כן.
"לא עניינך." עניתי לה והתחלתי לעלות במדרגות.
"ברור שזה ענייני, את אחותי הקטנה!" היא קראה לעברי ממורד המדרגות שעליתי בהן. "אולי אני אצטרף אלייך."
"לא," אמרתי נחרצות ונכנסתי לחדרי, דואגת לנעול את הדלת מאחורי לפני שגלוריה תעז להיכנס ולהמשיך לתחקר אותי.
השעה כבר הייתה בסביבות שלוש אחר הצהריים, ושלחתי הודעה לראיין שניפגש בפארק בסביבות ארבע אחר הצהריים, כך שיהיה לי מעט זמן להתארגן.
הבטתי אל מחוץ לחלון על אחר צהריים שמשי של יום ראשון, עם מזג אוויר נעים וקריר למעט. חפרתי בארון המבולגן שלי בניסיון למצוא בגדים מתאימים ליציאה שקטה של אחר הצהריים, שהיא אולי כן ואולי לא דייט אינטימי בפארק.
לקחתי זוג ג'ינס צמוד וזרקתי אותו על המיטה, וזורקת אחריו גופייה עם דוגמה של להקה.
בזמן שהתלבשתי בבגדים הפשוטים שבחרתי, חשבתי מעט לעצמי. אני מודה, הייתי מעט לחוצה להיפגש שוב עם ראיין, במיוחד אחרי לילה שעבר. אחרי מחווה כל כך אינטימית ביני לבינו, אחרי לילה מדהים כזה, אני אמורה להרגיש שונה, או מיוחדת באיזושהי צורה? לומר את האמת, אני מרגישה בדיוק כמו שהייתי מרגישה אתמול או שלשום, לא הרגשתי שונה. אך עדיין, ככה אני אמורה להרגיש? אני תמיד שמעתי סיפורים על בנות שמרגישות מיוחדות ושונות לאחר שאיבדו את הבתולים. אני לעומת זאת, הרגשתי רק מעט כאב בחלקי התחתון, אבל לא משהו אחר.
אין לי מושג אם ראיין מרגיש שונה, אבל אני לא מתכוונת לשאול אותו, לפחות לא עכשיו. בשביל לנקות את המחשבות המוזרות האלו שרצות לי בראש, שבתי בלהתרכז בלבוש שלי. דחפתי את כפות רגליי לצמד מגפיים שחורים ישנים, וקשרתי סביב מותניי עליונת למקרה שיהיה קריר מעט. סירקתי את שיערי הכהה, ובהחלטה של שבריר שנייה תחמתי את עניי מעט עם עיפרון עניים שגלוריה נתנה לי פעם.
עמדתי לצאת מחדרי, לפני ששמתי לב לכתמי האהבה שראיין השאיר על צווארי בלילה שעבר. הם היו ברורים למדי, ולא יהיה סיכוי שאוכל להסתיר אותך בעזרתי שיערי, לא לזמן רב לפחות. אין לי ברירה אלה לפנות לפתרונות נואשים.
פתחתי את דלת חדרי מעט והצצתי להמשך המסדרון. "גלוריה?" קראתי חלושות. לא הייתה כל תגובה.
"גלוריה?" קראתי חזק יותר, ותוך שניות היא עלתה במעלה המדרגות.
"קראת לי?" היא שאלה.
"את יכולה לעזור לי?" ביקשתי ממנה. היא הביטה בי במבט שואל, וכתגובה החוותי על צווארי בעזרת יידי.
"ידעתי שהיום הזה יגיע." היא צחקה בצחוק מרושע, כמו שנהגה לעשות שהיינו קטנות ושיחקנו בפיות ומכשפות, ומיהרה להיכנס לחדרי ולטרוק את הדלת מאחוריה. "יש לנו עבודה לעשות." היא קרצה אליי והושיבה אותי מול מראת חדרי.

"סיימת כבר?" התלוננתי בפעם המי-יודע-כמה לגלוריה שעדיין התעסקה בעור של צווארי, מנסה להסתיר את הסימנים הכהים שנשארו שם מליל אמש.
"כמעט…" גלוריה אמרה חלושות, כמרוכזת בעבודתה, ולקחה שוב את הספוג לידה ותפחה עליו מעט על צווארי. "והנה!" היא קראה בניצחון הניפה את ידיה למעלה.
הבטתי במראה שגלוריה הושיבה אותי מולה, נדהמת לראות שהסימנים הכהים על צווארי נעלמו כאילו לא היו שם כלל.
"איך עשית את זה?" קראתי בתדהמה, מעבירה את קצות אצבעותיי בזהירות על האזור שבו הסימנים הכהים היו על צווארי.
"הי, אל תיגעי!" גלוריה מיהרה להזהיר אותי. "את לא רוצה שכל האיפור יירד, זה כאילו לא עשיתי כלום!"
מיהרתי להרחיק את ידיי מצווארי והבטתי בעצמי שוב דרך המראה. "זה ישאר ככה מספיק זמן?" שאלתי את גלוריה מודאגת.
"לפחות עד סוף הערב." היא הבטיחה לי. היא שמה לב למבט המודאג שלי ונאנחה. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אמא ואבא לא ישימו לב, אני מבטיחה לך. מניסיון."
הרמתי גבה על על המילה האחרונה במשפט שלה, אבל הנחתי לזה וקמתי ממקומי, קופצת במקומי כשמתי לב שהשעה היא כבר ארבע אחר הצהריים ואני עוד לא יצאתי מהבית. "שיט, אני מאחרת!"
"רגע, רגע, רגע!" גלוריה קראה וסובבה אותי אליה, לוקחת בושם שנח על ידה ומשפריצה מעט עליי.
השתעלתי כתגובה, נחנקת מהריח המתקתק של הבושם שאני זוכרת שסופי נתנה לי פעם ליום הולדת.
"אוקי, עכשיו את מוכנה, לכי לבחור שלך!" גלוריה עודדה אותי.
גלגלתי את עניי למראה ההתלהבות שלה, אבל בכל זאת חיבקתי אותה רגע לפני שיצאתי מחדרי. "תודה על הכל."
"שטויות, מה זה בשביל אחיות?" היא צחקה ודחפה אותי ממנה, מסמנת לי לצאת כבר מהחדר.
ירדתי במהירות במורד המדרגות, שורקת לאלפרד שרץ מכיוון הסלון אליי. גירדתי מעט מאחורי אוזנו, ומיד אחרי זה תרה אחר הרצועה שלו, בשעה שדלת הכניסה נפתחת ודרכה נכנסו הוריי.
"אנחנו בבית!" הם קראו יחד, סוחבים אחריהם את המזוודה הקטנה שלקחו איתם לסוף השבוע שבילו יחדיו לכבוד יום האהבה (מחשבה שעדיין מחליאה אותי), וחבילה קטנה בידיה של אמי, אך לא יחסתי אליה הרבה חשיבות.
"היי אמנדה!" אמא קראה לעברי. "יש לי-"
"אין לי זמן אמא!" קראתי מתנשפת, וצוהלת בניצחון שמצאתי את רצועתו של אלפרד על שולחן האוכל. מיהרתי לקשור אותה לקולרו של אלפרד, ולמלמל להורים שלי בחוסר אוויר שאני יוצאת לטייל עם אלפרד.
"אבל אמנדה, יש לי משהו בשבילך!" אמא שלי קראה אחרי, אבל לא העפתי אליה אפילו מבט שני.
"אני אדבר איתך אחר כך, אוהבת, ביי!" אמרתי ונופפתי להתראות ישר שחלפתי על פנייה ועל פניה אבא שלי בדרכי החוצה, בדרכי לדייט הקטן שלי ושל ראיין.