הסיפור של סינדרלה פרק 4 :)

שוב, פורים שמח לכולם :) אני הרגשתי שהזנחתי אותכם הרבה זמן, ומגיע לכם פרק חדש של אהבה זו לא אגדה (שאגב קיבל רק תגובה אחת :( באסה) וגם פרק של הסיפור הזה :)
וגם בגלל שיש לי יום הולדת מחר, אז אני רוצה לתת לכם מתנה קטנה :) אני עדיין לא מאמינה שאני עוד מעט בת 15, ואני לא מאמינה שיש אנשים נפלאים שקוראים את הסיפורים שלי ואוהבים אותם כל כך כמוני :) אז אני רוצה לומר תודה לכל אלו שנשארו כל הדרך וקראו את הסיפורים שלי, וחוו ביחד איתי את כל ההרפתקאות שעברתי ביחד עם הדמויות שלי, באמת תודה על הכל :)
טוב, חפרתי מספיק, תקראו ותהינו :)

רצתי לתחנת האוטובוס בשיא המהירות, מקווה שלא לפספס את האוטובוס לבית ספר. אחרי כדקה של ריצה, הגעתי מתנשפת לתחנה. ישבה שם גברת אחת עם הבן שלה, ועוד בחור צעיר שנראה כבן עשרים, עם אזניות מעל אוזניו.
"סליחה?" שאלתי את הגברת. "קו 40 עבר כבר?"
"אני חושבת שהוא כבר עבר." היא ענתה.
"תודה." השבתי לה.
שיט! אני לא מאמינה שפספסתי את האוטובוס שוב!
מיהרתי להתרחק מתחנת האוטובוס ויותר לכיוון בית ספר. איזה יופי שהאוטו שלי התקלקל, וגם פספסתי את האוטובוס. ממש יופי.
עצרתי ברמזור של מעבר החצייה, וחיכיתי שהוא יהפוך לירוק. בינתיים, מכונית מוכרת עצרה מולי, ומי לא נהג בה אחר מאשר ג'יל וביל.
~
ג'יל וביל, שני התאומים הכי שנואים עלי בכל היקום. הם בן ובת, והם ממש משלימים אחד את השני, או יותר נכון את המוח אחד של השני. לשניהם יש שיער חום ועניים חומות בהירות, ככה שהם מאוד דומים. חוץ מזה שהם תמיד מסתובבים עם המקובלים (אבל בינינו, אף אחד לא סובל אותם), הם גם השכנים שלי. הם גרים בדיוק מעבר לקיר, ותמיד עושים הכל בשביל לגרום לי לצאת הכי מושפלת בעולם. ועוד בעיה קטנה: ההורים שלי וההורים שלהם הם החברים הכי טובים שיש, ככה שאנחנו נאלצים לבלות הרבה ביחד. לא שאני נהנית מזה, כן? תמיד שהם מסתבכים בצרות, איכשהו אני תמיד מקבלת את העונש והם יוצאים מזה נקיים. אני מכירה אותם מאז שאני בת 0, וגם אז לא סבלתי אותם. חבל שאני לא יכולה להיפטר מהם, ככה החיים שלי היו הרבה יותר טובים.
~
"היי, אמנדה!" ג'יל קראה. "די מאוחר בשביל ללכת לבית ספר, את לא חושבת?"
"פספסתי את האוטובוס." עניתי לה בקצרות, וחיכיתי בקוצר רוח שהרמזור יתחלף מאדום לירוק, אבל התפילות שלי לא נענו.
"אוי, שוב התעוררת בדקה התשעים?" ביל אמר בציניות.
"אה, כן, שחכתי שאתם מאזינים מעבר לקיר עם כוס זכוכית! כמה טיפשי מצידי. אני כנראה צריכה להיות יותר שקטה בפעם הבאה."
ביל הזעיף פנים. "אנחנו לא."
"אממ, אתה לא זוכר? בבוקר אמרת לי-" ג'יל התחילה לומר, אבל ביל השתיק אותה במבט רצחני.
והתמזל מזלי, והאור התחלף מאדום לירוק.
"טוב חברים, אני הולכת. שהיה לכם בכיף לשמוע שירים של וואן דיירקשין." אמרתי, ובתור תשובה, שתי התאומים נסעו והשפריצו עליי מים משלולית שהייתה בכביש.
אני. שונאת. אותם. ניסיתי להחניק את הזעם, והקור שחדר אליי בגלל המים והרוח הקרירה, ועברתי את מעבר החצייה אל עבר בית ספר.

"איחרתי? הקדמתי?" קראתי מתנשפת שהגעתי סוף סוף.
"הגעת בדיוק בזמן." גברת הלן הרגיע אותי. "בואי, שבי." היא סימנה לי להתיישב במקום שלי בין כל התלמידים.
התיישבתי במקומי והנחתי את התיק על הרצפה.
הוצאתי את מחברת חשבון מהתיק ועט, מנסה להיראות כאילו אני מקשיבה למורה לאלגברה, אבל בעצם חשבתי על מה שקרה בהפסקת הצהריים. שבתי ונזכרתי בפנים של סופי ואנדי שסיפרתי להם על החדשות הטובות.

-פלאשבק-

סופי ואנדי הביטו בי פעורי פה.
"מה?" שאלתי אותם, חצי מחייכת.
"לא, זה פשוט קצת מפתיע שסוף סוף תפסת שכל!" אנדי קרא וחייך. "זה ענק!"
"חכה, אני עדיין מעכלת." סופי ביטלה את דבריו. "אז סוף סוף הסכמת להיפגש איתו?"
"כן," הנהנתי וניסיתי להסתיר את ההתרגשות בקולי. "זה יקרה בנשף התחפושות."
סופי לא יכלה יותר וצרחה מרוב אושר. "אני כל כך שמחה בשבילך!" היא התרגשה וחיבקה אותי חיבוק מוחץ.
"תודה, גם אני שמחה בשבילי." צחקתי והרחקתי אותה ממני.
"סוף סוף תפגשי את הנסיך על הסוס הלבן." אנדי מירפק אותי.
"ומתי אתה תפגוש את הנסיכה שלך, הא?" שאלתי אותה ושילבתי את זרועותיי.
"אמנדה!" סופי נזפה בי בלחישה והאדימה.
"האמת, רוצה לשמוע משהו מוזר?" אנדי התחיל לומר. "היום בבוקר אני פותח את הלוקר שלי ומוצא שם פתק. מסתבר שמישהי מתעניינת בי."
"באמת?" הרמתי גבה והבטי בסופי.
היא האדימה עוד יותר וניסתה להביט בכל דבר חוץ ממני.
"כן," אנדי אמר נבוך מעט וגירד את עורפו. "היא גם רצתה להיפגש בנשף, מעניין מי זאת."
"באמת מעניין." הסכמתי איתו וחייכתי לסופי שנראתה כאילו היא רוצה לברוח משם.
"טוב, אני חייבת ללכת, אני לא רוצה שגברת דבנפורט תרצח אותי על זה שאיחרתי." סופי המציא תירוץ והניפה את כתפיות הילקוט שלה על כתפה.
"אבל הפסקת הצהריים רק התחילה." אנדי אמר לה.
"אה… אני פשוט חייבת ללכת. ביי." ואז היא ברחה משם בלי מילה נוספת.
"מה הבעיה שלה?" אנדי שאל אותי והצביע באגודלו לכיוון שהיא הלכה.
"בנים." גלגלתי עניים והשענתי את ראשי על כף ידי.
"מה?" אנדי שאל מבולבל. "מה לא בסדר?"
"זה שאתה בחור. אתם בחיים לא תבינו בנות." אמרתי לו והפניתי אליו אצבע מאשימה.
"לא הבנתי." אנדי אמר, מבולבל יותר ממקודם.
נאנחתי. "לא חשוב." לקחתי את תיקי והנפתי אותו מעל כתפי. "אני צריכה ללכת לקחת דברים להיסטוריה, יש לי שיעורי בית שאני חייבת לגמור."
"בסדר, רק תוודאי שלא שחכת לעשות עוד חיבור." אנדי התלוצץ.
"אני לא ישכח מטומטם," צחקתי. "ביי."
אנדי פשוט לא קולט, נכון? זה כל כך ברור שסופי מחבבת אותו! איך הוא לא רואה את זה? במיוחד שהיא מאדימה סביבו, זאת אחת הדרכים הכי ברורות בשביל לבדוק אם מישהו מחבב אותך! לפעמים אנדי כל כך אטום שזה מדהים אותי.
הגעתי ללוקר שלי ופתחתי אותו, מוציאה את הספרים מהשיעור הקודם ולוקחת ספרים לשיעור הבא.
בעודי מוציא ספרים, חשבתי עוד לעצמי. אני מודה, סופי הפעם התעלתה על עצמה! היא לקחה את האומץ סוף סוף לומר לאנדי שהיא מרגישה משהו! טוב, אז הוא לא יודע בכלל שזאת היא, אבל זה שיפור! שהיא הייתה יותר צעירה, היא השאירה לו שוקולדים בלוקר, והוא חשב שהספורטאים של בית הספר טמנו את זה בלוקר שלו ביחד עם חומר משלשל.
לקחתי את מחברת הסיפורים שלי וכמה ספרים ומחברות ביד אחת, וסוגרת את הלוקר בשנייה. בעודי מתהלכת במסדרון ותרה אחרי דף שיעורי הבית שלי בין כל הספרים והמחברות, עצרתי לשנייה רק בכדי לבדוק דף אחד, רק בשביל שמישהו יתנגש בי.
כל הדפים שלי ושלו התפזרו לכל עבר, וספרי נפלו על הרצפה ביחד עם שלו.
"מטומטם, שים לב לאיפה אתה הולך!" קראתי בעצבנות והתחלתי להתכופף ולאסוף שוב את דבריי.
"אני? את זאת שנעמדת לי באמצע הדרך!" קול אחר קרא גם עצבני. קול שזיהיתי יותר מדי טוב.
הרמתי את ראשי, בשביל לראות גם את ראיין אוסף את ניירותיו בחיפזון. "אתה זה שנכנסת בי!"
"טוב, אולי תסתמי לשתי שניות ותעזרי לי למצוא את ספר החשבון שלי? אני לא מוצא אותו בכל הבלגן שלך." הוא חצי התלונן חצי ביקש, והפך את הניירות שלי בניסיון למצוא את ספר החשבון שלו.
"מי שמדבר." נשפתי ואספתי את מחברותיי.
"אולי פשוט תנסי לא לעמוד לי בדרך כל הזמן שאני עובר במסדרון?"
"אויש, סליחה, שכחתי שהמסדרונות שייכים לך." התנצלתי בציניות ולקחתי את ספר היסטוריה בחזרה לידי.
"טוב, אין לי כוח אלייך, יש לי חיים שאני צריך לחיות בניגוד אלייך." הוא אמר, לקח את אחת החוברות, והלך משם.
"חתיכת זבל…" אמרתי לעצמי ואספתי את שאר דבריי שנפלו על הרצפה. בדיוק שבאתי לקום ולהתקדם אל עבר הכיתה שלי, משהו לכד את תשומת לבי. על הרצפה נחה מעטפה לבנה, סגורה וריקה, בלי כל שם או כתובת.
הרמתי את המכתב באצבעותיי וסובבתי אותו, בוחנת כל צד בשביל לגלות איזושהי פיסת מידע שתעזור לי להבין למי שייך המכתב. אבל במחשבה שנייה, יכול להיות שזה שייך לראיין? בטח שהתנגשנו הוא הפיל את זה ושכח את זה כאן. בטח איזה מכתב אהבה לחברה המטומטמת שלו, גיחכתי לעצמי.
התיישבתי על ספסל קטן שניצב במסדרון והנחתי את הדברים שלי לצידי. פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא.
כן, אני יודעת שזה לא בסדר מצידי, אבל אם הבוק הזה החליט לכתוב, בוא נראה לפחות כמה טוב הוא.
עניי ריצדו מעל המילים, קוראות אותן במהירות. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מנסה לכתוב, אבל לאט לאט תמונה נבנתה בראשי. עניי נפערו לאט לאט, שקראתי את השורה האחרונה במכתב:
'אני יודע שזה בטח מפתיע אותך, אבל לא ידעתי איך עוד לעשות את זה. את בחורה מדהימה, באמת, אבל… זה נורא קשה בשבילי, אבל אני חייב לומר לך את זה. נטלי, אני נפרד ממך, אני אוהב מישהי אחרת.'
פי נפער.
הוא נפרד מנטלי? נכון שאני שונאת אותה, אבל אם אני הייתי במקומה, לא הייתי רוצה שייפרדו ממני בשביל לברוח למישהי אחרת.
קיפלתי חזרה את המכתב והחזרתי אותו חזרה למעטפה. לקחתי את דבריי ביחד איתי ורצתי לכיתה.

-סוף פלאשבק-
"אמנדה?" גברת הלן קראה.
"מה?" שאלתי לא מרוכזת.
"מה התשובה לתרגיל?" גברת הלן שאלה והצביע על הלוח, ששם היא רשמה משוואה ארוכה שנראתה לי חסרת משמעות.
"אה… שלוש?" ניחשתי.
גברת הלן הנידה בראשה לשלילה. "את בכלל מקשיבה לשיעור?"
גירדתי בזרועי במבוכה, אפילו שהיא בכלל לא גירדה לי. "לא."
"בבקשה תקשיבי אמנדה, זה הולך להיות חלק מהמבחן שלך." גברת הלן ביקשה, ואני מלמלתי תשובה לא ברורה.
היא פנתה לתלמיד אחר, בזמן שאני מיששתי בידי את המעטפה עם המכתב.

"לא אלפרד!" צעקתי על הכלב.
אלפרד המשיך לברוח לי ברחבי הבית, ובפיו אחת מנעלי הבית שלי.
"תחזיר!" נזפתי בו ורצתי אחריו מסביב לספה.
אלפרד רץ אל תוך המטבח כתגובה, וגרם לי לרוץ אחריו. עמדתי מתנשפת מול אלפרד ששכב על גבו ולעס את נעל הבית שלי בהתלהבות.
"אולי די?" ביקשתי ממנו ונשענתי על השיש של המטבח.
אלפרד התעלם ממני והמשיך להרוס לי את נעל הבית.
התייאשתי ויצאתי מהמטבח, נכנסת לחדר שלי, וקרסתי על המיטה. זה כבר הזוג השלישי של נעלי בית שקנו לי בחצי השנה האחרונה, וגם אותם אלפרד החליט להשתמש כצעצוע לעיסה.
הראש שלי היה עדיין מלא מחשבות על המכתב של ראיין. לא שאכפת לי בכלל משני הסתומים האלה שנקראים 'זוג', אבל למה שראיין ייפרד ממנה? אפילו שיש לה ראש אטום, זה עדיין לא בסדר לזרוק מישהי למען מישהו אחר.
נאנחתי וקמתי מהמיטה, פותחת את התיק שלי ומחטטת בפנים בניסיון למצוא את מחברת הסיפורים שלי.
"זה מוזר…"אמרתי לעצמי כשלא מצאתי את מחברת הסיפורים שלי. חיפשתי שוב, ולא מצאתי את המחברת.
הייתי בטוחה שלקחתי אותה איתי… אוי לא.
רוקנתי את כל תכולת התיק על המיטה, וחפרתי בין הספרים בניסיון למצוא את מחברת הסיפורים השלי, הדבר הכי יקר לי בעולם.
אחרי דקות ארוכות שעברתי על כל ספר שלוש פעמים בסיון למצוא זכר למחברת, קרסתי על הרצפה ליד המיטה, מיואשת לגמרי. איפה המחברת שלי?

-נקודת מבט כללית-
בזמן שאמנדה המיואשת ישבה בחדרה וניסתה להיזכר איפה מחברתה האבודה, ישב ראיין על ספסל בחצר בית הספר, מסיים את המילים האחרונות בעבודתו.
״סוף סוף.״ הוא נאנח בהקלה ונשען לאחור על הספסל.
ובאותו הזמן, נטלי רצה לעברו, לבושה במדי המעודדת שלה, מחויכת ושמחה. ״היי, מאמי!״ היא קראה ונשקה לשפתיו. ״סיימת?״
״כן, סוף סוף.״ הוא אמר לה, אבל בלבו אמר: ׳כן, זה באמת עומד להסתיים.׳
״אז על מה רצית לדבר?״ היא שאלה, מתיישבת לידו.
״תקשיבי,״ הוא התחיל לומר בנימה רצינית, וכאן היא הבינה שמשהו לא בסדר. "אני… אני לא יודע איך לומר לך את זה, אבל-"
"אני יודעת." היא קטעה אותו.
ראיין הביט בה מבולבל. "מה?"
"אתה נעלבת מזה שלא עודדתי אותך במשחק בשישי כמו שצריך." היא אמרה.
"זה-"
"לא, זה בסדר, אני מבינה לגמרי." היא אמרה, לא נותנת לו צ'אנס לומר מילה. "אני לא הייתי במיטבי גם ככה, אבל אני מבטיחה שפעם הבא אני אהיה-"
"נטלי, זה לא זה." הוא קטע אותה.
"אז מה?" היא שאלה מבולבלת. היא כבר לא ידעה מה החבר שלה רוצה ממנה.
"יש לי משהו שיסביר לך הכל." הוא אמר לה וחיטט בתיקו בשביל להוציא את המכתב שכתב לה, בה הוא מסביר שאין לו רגשות אליה יותר והוא רוצה להיפרד ממנה.
כשהוא לא מצא את המכתב, הוא התחיל להילחץ.
"מאמי, הכל בסדר?" נטלי שאלה לשלומו כשראתה שראיין מתחיל להילחץ.
"איפה זה?" הוא מלמל לעצמו.
"מה רצית?" היא שאלה.
ראיין נאנח. "תקשיבי, אני לא מרגיש כל כך טוב. נדבר אחר כך, טוב?"
נטלי הביטה בו, גבותיה מקווצות, והבעת בבלבול מעטה את פניה. "אוקי…" היא לקחה את ילקוטה והלכה משם במהירות.
"איפה זה?" ראיין שב ואמר לעצמו בזמן שחפר בתיקו בניסיון למצוא את המכתב הנעלם. אבל במקום למצוא שם את המעטפה שלו, הוא מצא מחברת. מחברת שהיא לא שלו.
"מה?" הוא שאל את עצמו והפך את המחברת בניסיון להבין מה היא. אולי המכתב שלו מסתתר בפנים? הוא פתח את המחברת ובדק אם יש שם שם או משהו מזהה אחר, אך לא היה כלום.
'מה?', הוא תהה לעצמו. 'איך זה הגיע אליי?'. הוא סגר את המחברת וחשב. איך זה הסתיים אצלו בתיק?
ואז נפל לו האסימון, כשהבין שזה שייך לאמנדה, הנערה שהתנגש בה היום. הוא בטח לקח את המחברת שלה, והיא את המכתב שלו. רק זה מה שחסר לו, שהלוזרית הזאת תפיץ את זה שהוא רוצה להיפרד מנטלי למען מישהי אחרת.
ואז הוא בחן שוב את המחברת,אבל ביותר התעניינות. אולי הוא רק יציץ בה לכמה שניות…
הוא פתח את המחברת ומיד התחיל לקרוא.
הוא ישב שם לפחות שעה, קורא את הסיפורים הכמוסים ביותר של אמנדה,אלו שהיא אפילו לא חלקה עם חבריה הקרובים ביותר. אבל ראיין חשב שהסיפורים הללו היו די טובים. הם היו מרתקים ומלאי רגש, שבה אמנדה פירטה הרבה רגשות עזים שכנראה החזיקה בבטנה לאורך זמן רב. אומנם הם היו סיפורים קצרים, אבל הם היו כל כך טובים שאתה יכול לחשוב עליהם אחר כך שעות, כאילו זה סיפור ארוך שכתב סופר מפורסם וידוע. ראיין לא חשב שאמנדה יכלה להיות כזאת מוכשרת. ואז נתקל בסיפור האחרון, סיפור שמשום מה נדמה לו מוכר. אבל מאיפה?
הוא המשיך לקרוא עד המילה האחרונה, וידע שהוא מכיר את הסיפור הזה מאיזשהו מקום. אבל האמת, שזה לא כל כך עניין אותו. כל מה שמעניין אותו זה להחזיר לעצמו את המכתב לנטלי, ולהיפגש עם הבחורה מהחלומות שלו.