הסיפור של סינדרלה פרק 39

אז היי! אני יודעת שנעלמתי להרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה מאוד זמן מהאתר, ובצדק. לא עברה עלי תקופה כל כך יפה מבחינת מוזה לסיפורים, אבל משום מה עכשיו, בכל העומס של יא, אני מוצאת פתאום את המוזה לכתוב, ממש מצאתי את הזמן המתאים.
אבל בכל מקרה… הנה אני כאן, אחרי 7 חודשים שהבטחתי לפרסם פרק חדש אבל פשוט לא יכולתי. אבל עכשיו שאני מתחילה טיפה להשלים פרקים מהסיפור של סינדרלה, דבר שלא עשיתי כבר כל כך הרבה זמן, אני החלטי לפרסם פרק חדש של הסיפור. זה די בדיליי? כן. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, לא ככה?
רק תזכור קטן של מה שקרה בפעם הקודמת:
אמנדה החביבה שלנו וראיין החתיך שלנו שכבו, קמו בבוקר, עדיין חרמנים מליל אמש, ומאושרים עד הגג. הכל מובן? יופי. בואו נמשיך בסיפור, מקווה שתאהבו! ^^

"עכשיו אני יכול את הנשיקה שלי?" ראיין ביקש אחרי שירק את שארית קצף משחת השיניים מפיו.
אני כבר צחצחתי את שיניי, אבל ראיין התעקש לחכות שאגמור כי הוא רצה לעזור לי לרדת למטה בגלל הכאב שלי. העובדה שהוא דאג לי כל כך נגעה לי ללב, אבל לא רציתי להיות כמו בחורה נכה שהוא סוחבת לכל מקום. אני חושבת שבעוד כמה שעות הכאב ישכך, אבל הוא עדיין היה מציק במקצת.
"בסדר, רק אחת." נאנחתי.
ישר שראיין קיבל את האישור הוא ריסק את שפתיו של שלי, נותן לי לטעום את טעם המנטה המרענן מפיו שהתערבב עם שלי. ידו עטפו את מותניי ומשכו אותי יותר אליו בזמן שידיי עטפו את צווארו ומשכו את פניו יותר קרוב לשלי. אצבעותיי שיחקו מעט עם השעירות השוררות שנפלו על עורפו שגמרו לא להיאנח בעונג אל תוך שפתיי.
הוא ניתק את שפתיו משלי אחרי כמה דקות של נשיקה מתמשכת, אבל עדיין נשאר קרוב אליי. שפתיו היו במרחק סנטימטרים ספורים ממני, מצחינו ואפינו נוגעים ונשימותינו מתערבבות אחת בשנייה.
"אמנדה, את פשוט משגעת אותי לפעמים." הוא לחש אל תוך שפתיי וגרם לחיוך טיפשי לעלות לשפתיי.
החלטי לזרום עם האמירה שלו ולשגע אותו מעט יותר, אז שפתיי פסחו על שפתיו ועברו לקו הלסת שלו, מנשקות אותו בעדינות לפני שהן עברו לצווארו. לא הבנתי מאיפה הביטחון הזה נכנס בי, אבל יש לי הרגשה שהתחושות מאתמול בלילה עדיין לא עברו לגמרי.
ראיין גנח תחת מגע שפתיי שהם נשארו שם קצת זמן והשאירו עוד סימן ביחד עם השאר שהשארתי שם אתמול בלילה. "אוח, אמנדה!" הוא נהם ומשך אותי מפניו לפני שהוא ריסק את שפתיו על שלי שוב, אבל הפעם בהרבה יותר תשוקה ממקודם.
"טוב, ראיין." עצרתי אות אחרי כמה דקות של אני והוא פשוט מתנשקים עד שנשמותינו הקצרות התראו אותנו שכדאי שנפסיק לבינתיים. זה, וגם הבטן המקרקרת שלי שהעירה אותי והודיעה לי שאני צריכה להכניס מעט מזון לקיבה שלי.
"את רעבה?" הוא שאל בחיוך קל.
"כן," מלמלתי שלחיי נצבעו בגוון אדמדם מהמבוכה.
"בואי, נכין לעצמנו משהו לאכול." הוא התרחק ממני והציע לי את ידו בשביל שאוכל לרדת מהדלפק.
לקחתי את ידו וירדתי מהדלפק, הכאב בבטני התחתונה פחות נורא ממה שהוא היה קודם.
"את בסדר?" ראיין שאל עם מעט דאגה בקולו. "את צריכה שאני אסחב אותך שוב?"
"למרות שזאת נשמעת כמו הצעה נורא מפתה," צחקקתי. "אני חושבת שאני יכולה ללכת בעצמי."
"בסדר, אבל תדעי שההצעה שלי עדיין תקפה." הוא משך בכתפיו.
"אם אתה אומר את זה ככה…" אמרתי כשרעיון נחמד צץ בראשי. "אתה יכול להושיב אותי כאן שוב?" ביקשתי ממנו והחוויתי לדלפק שהרגע ירדתי ממנו.
ראיין הרים גבה למשמע הבקשה המוזרה. "למה?"
"פשוט תעשה את זה," נאנחתי והחוויתי שוב לדלפק.
"אוקי…" הוא הסכים והושיב אותי שוב על אותו דלפק שישבתי עליו לפני כמה רגעים. "מה עכשיו?"
"תסתובב," אמרתי וגם החוויתי זאת בעזרת אצבעותיי.
"מה את מתכננת?"
"פשוט תעשה את זה כבר!" התלוננתי.
הוא לא אמר דבר ועשה כבקשתי. יכולתי לשבת שם ולהעריך את גבו החטוב (אולי זה נשמע מוזר, אבל זה אחד מהדברים הכי סקסיים בגבר לדעתי), אבל במקום זאת כרכתי את רגליי סביב מותני ואת ידי סביב צווארו, וראיין הבין את הרעיון שלי והרים אותי מהדלפק. עכשיו הייתי צמודה לגבו של ראיין ורק רגליי וידיי הכרוכות סביבו נותנות לי עוגן להחזיק בו בכדי שלא אפול.
"את רק רצית שאני אעשה לך שק קמח?" הוא גיחך כשידו אחזו בירכי החשופות בכדי שלא אפול. "את רק יכולת לבקש, את יודעת."
"תסתום וקח אותי למטה." עניתי לו ותפחתי על ראשו קלות בעזרת ידי.
מה שתגידי," הוא גיחך ומיהר לצאת השירותים ובמורד המדרגות בזמן שאני על גבו. נצמדתי אליו בכל צעד בגלל שפחדתי שאפול ואשבור את הגב שלי, אבל בתוך זמן קצר היינו במטבח של הבית וראיין הושיב אותי על אחד הכיסאות על יד שולחן האוכל.
"וואו, את כבדה," ראיין התלונן בשקט ושיפשף את כתפיו כאילו גבו כואב. הוא מיהר לחטוף ממני חבטה הגונה בזרועו שהייתה הכי קרובה אליי. "אני סתם צוחק!" הוא צחק ומיהר להתרחק ממני לפני שאוכל להחטיף לו שוב.
"מאוד כדי לך," הזהרתי אותו. "אתה לא רוצה שהזרוע הזאת תהייה כחולה שתעזוב את הבית הזה, נכון?"
"תלוי איך בדיוק." הוא צחקק וקרץ לי בזמן שנשך את שפתיו, מה שגרם לכל חום גופי לעלות בתוך כמה שניות.
"ראיין!" קראתי מובכת ואספתי את רגליי אל חזי על הכיסא.
"בסדר, בסדר, גמרתי." הוא הבטיח.
"כדאי מאוד." הזהרתי אותו, ולרוב מבוכתי בטני שוב קרקרה. "וגם אני צריכה אוכל."
"ובכן, גברתי." ראיין אמר, אבל במבטא צרפתי שהיה אחד מהגרועים ביותר ששמעתי בחיי. "מה תרצי לאכול לארוחת בוקר?" הוא שאל עם אותו מבטא צרפתי גרוע וקד קידה קטנה.
לא יכולתי לשלוט בצחוק שלי שאיים לפרוץ החוצה, אז פשוט נתתי לחיוך תמידי להתפרש על פניי בזמן שראיין ניסה להפוך לצרפתי שרמנט.
"אני לא יודעת, 'פייר'," צחקקתי והדגשתי את השם הצרפתי שהדבקתי לו במבטא צרפתי גם כן. "אולי חביתת ירקות, עם סלט קצוץ דק בצד, אולי גם כמה צנימים עם חמאה…" התחלתי לספר לו על ארוחת הבוקר שבניתי לעצמי בראש. "אה, וגם מיץ תפוזים סחוט טבעי, בבקשה."
"אני מצטער גברתי," ראיין הניד בראשו אך עדיין דיבר במבטא הצרפתי המגוחך. "אך אני חושש שאין לי את היכולות אפילו לגרד ביצה מהמחבת."
"או, כמה חבל." אמרתי בעצבות מזויפת שנראתה די מצחיקה עם החיוך הענקי שהיה על פניי בגלל שכל כך התאמצתי לו לפרוץ בצחוק מול פניו. "אז מה אתה כן יכול להכין לי, פייר?"
"דגני בוקר," הוא ענה, עדיין במבטא הצרפתי.
"זה נשמע מושלם," צחקקתי ונתתי לרגליי שחבקתי אליי ליפול שוב על הרצפה. "אתה צריך עזרה?"
"אל תדאגי, גברתי, אני אדאג להכל." הוא הרגיע אותי (עד כמה שאתה יוכל במבטא צרפתי מזויף) ומיהר לארונות המטבח בחיפוש אחר קופסאות דגני הבוקר.
"זה בארון האמצעי," הדרכתי אותו והצבעתי לאותו ארון מטבח.
"אה, ידעתי את זה," הוא מלמל בקולו הרגיל ופתח את את אותו ארון שבו נחו דגני הבוקר. הוא הוציא את קופסת הקרטון מהארון, בנוסף לשתי קערות שנחו במדף מתחת. "איפה הכפיות?" הוא שאל, הפעם בקולו הרגיל.
"במגירה העליונה," הדרכתי אותו, ותוך כמה שניות הוא הוציא שתי כפיות כסופות מהמגירה, אחת לכל אחד מאיתנו.
הוא לקח את שתי הקערות בידו ותחב את קופסאות הקרטון בין ידו וגופו לפני שהוא מיהר אל כיווני והניח את כל הדברים מולי. "מה שחכתי…" הוא מלמל לעצמו שבחן את כל הדברים המונחים כל השולחן.
"החלב," גיחכתי.
"אה, נכון!" הוא נזכר ומיהר למקרר להוציא את קרטון החלב, שתוך שניות גם היה מונח מולי לצד שאר הדברים.
שלחתי את ידי אל קרטון דגני הבוקר בשביל לשפוך מעט בתוך הקערה, אך ראיין מיהר לעצור אותי.
"לא, גברתי," הוא חזר לומר במבטא הצרפתי שגרם לי לגחך בכל פעם מחדש. "תרשי לי."
"אני לא נכה, אתה יודע." אמרתי לו ונשענתי לאחור על הכיסא.
"אני יודע," הוא הנהן ולקח את אותה קופסת קרטון שאני ניסיתי לקחת לפני כמה שניות. "אבל באלי לפנק אותך קצת." הוא אמר בחיוך ביישן שגרם ללבי להשתולל.
נתתי לו לשפוך את דגני הבוקר והחלב לשתי הקערות לפני בשקט, צופה בו מנסה לעשות את הכל ברמה מוגזמת ככל שאפשר, כאילו הוא שף צרפתי שמנסה להגיש לי ארוחת גורמה שבסך הכל זה דגני בוקר מקופסת קרטון וחלב.
"בבקשה, גברתי." ראיין אמר באותו מבטא צרפתי מגוחך והגיש לי את הקערה בגאווה.
"תודה, פייר." הודיתי לו במבטא צרפתי משלי ולקחתי את הקערה ממנו.
הוא התיישב מולי ולקח את הקערה השנייה, מהר מתחיל לאכול אותה ברעב בעוד שאני אכלתי לאט וברוגע. אולי זה היה נדמה כמו בוקר רגיל ושגרתי, אבל המחוות הקטנות האלו של ראיין שמחו אותי כל כך. כל הרגשות שלי מאתמול, כל החששות האלו שיש לי כשראיין יסתכל על בנות אחרות או יחשוב שהן יותר טובות ממני התפוגגו לגמרי אחרי אתמול בלילה, אחרי ששנינו נחשפו אחת מול השנייה בדרך הכי אינטימית שאפשר. להתחשב בעובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי, לא יכולתי לדמיין אותה יותר מושלמת מזה.
"למה את כל כך מחויכת הבוקר?" ראיין גיחך והזיז את הקערה שלו הצידה מכיוון שעכשיו היא הייתה ריקה מדגנים ומחלב.
"לא יודעת," משכתי בכתפיי ותחבתי עוד כף מלאה בדגנים וחלב אל תוך פי. "אחרי אתמול אני פשוט מרגישה יותר פתוחה איתך." אמרתי לו אחרי שבלעתי.
"באמת?" הוא שאל בהפתעה. "אני חשבתי שתרגישי יותר מובכת אחרי אתמול."
"למה?" שאלתי עם גבות מכווצות.
"כי זאת הייתה הפעם הראשונה שלך וכל זה…" הוא אמר בשקט עם לחיים אדומות מעט.
"אני חושבת שזה עושה את זה עוד יותר מדהים." עניתי לו והחזקתי בכף ידו שנחה על גבי השולחן.
הוא חייך אליי חיוך קטן, אבל עדיין מנע מלפגוש את עניי, כאילו יש משהו שעדיין מציק לו מעט.
"הכל בסדר?" שאלתי מודאגת מעט. אולי הוא חושב שהייתי גרועה אתמול? או שאולי אנחנו מתקדמים יותר מדי מהר במערכת היחסים שלנו? דאגות פשוט התחילו להציף את ראשי, אז ממש לא ציפיתי למה שיצא מפיו ברגע אחרי זה.
"אני בתול." הוא אמר בזריזות, גורם לפי להיפער ביחד עם עניי בהלם.
"אתה מה?" שאלתי בהלם מוחלט. תמיד חשבתי שהוא היה מנוסה, וזאת הייתה אחת מהחששות שלי ששכבנו אתמול. חשבתי שהוא יעשה את זה איתי הוא יתאכזב כי הוא מנוסה ואני לא, אבל לזה בהחלט לא ציפיתי.
"א-אני בתול." הוא חזר על דבריו שפניו החלו להיצבע באדום יותר עז.
"אבל חשבתי… חשבתי שאתה, ונטלי, שאתם…" לא רציתי להמשיך את המשפט עוד. רק המחשבה הזאת גרמה לי לרצות להקיא.
"לא, אנחנו לא…" הוא הניד בראשו. "לא עשינו את זה."
לא ידעתי אם לשמוח, להרגיש הקלה, או עדיין להישאר בהלם מכל העניין. הרגשות שלי היו בכל מקום אפשרי, מה שבלבל אותי כל כך.
"אני הייתי בתול, עד אתמול." הוא הסביר. "אני כל כך פחדתי להודות בזה לפניך אתמול בלילה."
"למה?" שאלתי ולחצתי על ידו מעט בשביל לגרום לו לדבר.
"פחדתי שתצחקי עלי או משהו כזה," הוא גיחך. "טיפשי נכון?"
"מאוד טיפשי," אישרתי. "אני לא מבינה למה הסתרת את זה ממני, זה ממש לא משנה לי."
"זה לא?" הוא שאל מופתע.
"ברור שלא," צחקקתי. "אני יאהב אותך לא משנה מה, והעובדה שאני הפעם הראשונה שלך…" עכשיו זה היה תורי להאדים. "לא יודעת, זה פשוט גורם לי לחשוב כמה זה נפלא שאנחנו הפעם הראשונה אחד של השנייה."
"כן, אה?" הוא חייך ושילב את אצבעותינו יחד.
הרמתי את מבטי מידנו השלובות לפניו שעדיין היו מעט אדומות מהמבוכה, אבל החיוך שהיה על שפתיו ישר גרם לי לחייך חיוך ענקי בעצמי.
"אה, ותודה על הארוחת בוקר הטעימה." צחקתי והחוויתי בעזרת סנטרי לקערה שנחה על השולחן מולי. "סליחה, תודה 'פייר'." צחקתי.
"ידעתי שהמבטא הצרפתי היה רעיון גרוע," הוא צחק גם כן, מגרד בעורפו מעט בידו השנייה.
"אני דווקא חשבתי שזה היה ממש חמוד," הודיתי. לוחצת מעט על ידו בשביל להבהיר את הנקודה שלי.
"באמת?" הוא הרים גבה. "אפילו שנשמעתי כמו צרפתי שנחנק מצפרדע?"
"בדיוק בגלל זה," התלוצצתי.
"בגלל זה אני אוהב אותך," הוא צחק, ולבי עשתה סלטה קטנה במקומו.
הוא קם מהכיסא שלו ממולי והתקרב אלי. הוא נעמד מולי והתכופף ככה שהיה בגובה העניים שלי. "ואני בחיים לא חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה כל כך מיוחדת ויותר נפלאה כשהיא איתך." הוא הסיט כמה שיערו שוררות מעל פני ואל מאחורי אוזני, מלטף אל הלחי שלי בעדינות בעזרת קצות אצבעותיו. בכל מקום שאצבעותיו עברו הרגשתי זרמים חמימים ונעימים שנשלחו ישר אל לבי וגרמו לו לפעום במהירות.
"אני כל כך אוהב אותך אמנדה…" הוא אמר בשקט, מתקרב אלי לאט לאט עד שהוא הנחית את שפתיו על שלי בנשיקה עדינה. פרפרים השתגעו בבטני ולבי פעם מהר מהרגיל. התרגשות מילאה את חזי שהוא העביר את ידו בשעירי וקירב את פניו לשלי.
ליטפתי את פניו המחוספסות מזיפי הבוקר שלו בידי שנראו כל קטנות ועדינות בהשוואה לידו שלו שכרגע עברו בשעירי. הוא היה מצחיק, אכפתי, רגיש, חתיך, כל מה שאי פעם ארצה לחפש בגבר וכל מה שאי פעם ארצה למצוא בגבר. וראיין הוא הגבר הזה בשבילי, ובחיים אל אוכל למצוא אחד כמוהו. הוא האהבה הכי גדולה שהייתה לי אי פעם, ולא אחליף אותה בעד שום דבר בעולם.
לאחר כמה דקות של נשיקה מתמשכת, דפיקה בדלת הקפיצה את שנינו במקומנו וגרמה לנו להתנתק מהנשיקה.
"זה ההורים שלך?" הוא שאל, מביט בדלת ואז חזרה אלי.
"אין לי מושג," עניתי לו בכנות וקמתי מהכיסא. ראיין פינה לי את הדרך ומיהרתי לדלת שראיין ישר מאחורי. פתחתי את הסוגר של הדלת מלמעלה והצצתי מבעד לחריץ הקטן שנפתח במי מדובר, ונאנחתי כשראיתי מי נמצא מהעבר השני של הדלת.
"מה היא רוצה," נאנקתי בשקט כשסגרי את הדלת ופתחתי אותה במלואה. "גברת סטון!" קראתי בשמחה מזויפת.
"היי אמנדה!" היא אמרה בחיוך גדול (גדול למדי הייתי אומרת). "מה שלומך?"
"שלומי טוב, תודה." עניתי לה, מעיפה מבט קצר בראיין שנראה די מבולבל ולא בטווח הראייה של גברת סטון. "מה שלום ג'יל וביל?"
"הם מסתדרים מצוין, כמה נחמד מצידך לשאול." אמרה השכנה שלנו, אימם של התאומים ג'יל וביל שהאמת לא ראיתי כבר הרבה זמן, וטוב שכך.
"אני באתי לכאן בשביל להביא לך את הדואר, כנראה התבלבלו בנינו שוב בין התיבות שלנו." הוא צחקה והושיטה לי כמה מעטפות.
"תודה, אני אומר להורים שלי שהם יחזרו הביתה." הבטחתי לה.
"אה, ועוד משהו." היא אמרה והסתובבה. היא שרקה שריקה צרה ורמה, ונביחות נשמעו כתגובה. תוך כמה שניות רץ אלינו אלפרד בהתרגשות.
אפלרד! כמעט שחכתי שאמא שלי השאירה אותו אצל השכנים. כמה לא אחראי מצידי! העיקר שאני הייתי עסוקה איתי ועם ראיין, ושכחתי לגמרי מהכלב שלי.
"אלפרד!" קראתי בהתרגשות, רוכנת למטה ומחבקת אליי את הכלב שלי שמיהר להתחפר אל צווארי וללקק את פניי. "לא ראיתי אותך מלא זמן!"
"תיארתי לעצמי שאם אני באה להביא לכם את הדואר, עדיף כבר להביא אותו איתי, במקום לגרום לכם לטרוח ולבוא עד אלי." גברת סטון משכה בכתפיה.
"אוי, ממש לא היית צריכה." הנדתי בראשי והתרוממתי על רגלי. "הייתי באה לקח אותו בעצמי, ממש לא היית צריכה לבוא עד לכאן ולהביא אותו."
"אל דאגה, דווקא היה כיף לבלות עם הכלב החמוד שלכם." היא חייכה.
בינתיים, אלפרד עבר ליד רגלי ואל תוך הבית, ופתאום התחיל לנבוח בהתרגשות.
"מה קרה, אלפרד?" שאלתי אותו, ואז ראיתי שהוא הבחין בראיין וקיללתי בלבי. אם גברת סטון תראה אותו…
אך משאלותיי הנוראות אכן התגשמו, שאלפרד דחק בראיין שניסה לגרום לו להישאר בשקט, ובסופו של דבר ראיין מעד קדימה בגלל הכלב ולטווח הראייה של גברות סטון.
"הו, שלום!" היא אמרה בהפתעה כשהבחינה בראיין, ענייה נפערות כשהיא בחונת את הבחור הצעיר שהגיח פתאום, ללא חולצה ועם סימנים לכל אורך צווארו וקו הלסת שלו.
"היי," הוא אמר נבוך, מנופף קלות בידו.
רציתי למות במקום. גברת סטון בטוח תגיד את זה להורים שלי, זה הרי ידוע שהיא מספרת להם כל דבר קטן שמתרחש. ועכשיו היא ראתה בחור חצי עירום בבית שלי, בשעות הבוקר…
"טוב!" קראתי במהרה, בעוד שאלפרד עדיין נובח בהתרגשות למראה ראיין ומתחכך ברגלו בשביל שהוא ילטף אותו. "תודה על הדואר, ואה, אלפרד." אמרתי והחוויתי קלות אל אלפרד. "שיהיה לך יום נעים!" קראתי במהרה.
לפני שגברת סטון הצליחה להוציא הגה מן הפה, מיהרתי לסגור את הדלת.
"שיט!" סיננתי בשקט והשענתי את ראשי בייאוש על הדלת שמאחורי.
"זה רע?" ראיין שאל.
"מאוד רע." עניתי לו, נאנחתי בעצבנות.
ראיין בינתיים התכופף וליטף סוף סוף את אלפרד ששמח לצומת הלב שחיכה לה. אלפרד קשקש בזנבו כתגובה, ונבח בשמחה.
"היי, ילד!" קרא ראיין עם חיוך על שפתיו. "לא ראיתי אותך הרבה זמן."
"כן, אה?" צחקקתי שראיתי את ראיין מתלהב כמו ילד קטן. "אבל אתה יודע שעכשיו גברת סטון תרכל עלינו להורים שלי, כן?"
"די הבנתי את זה, כן." ראיין נאנח והתרומם על רגליו, אלפרד עדיין מתחכך ברגליו בשביל עוד ליטופים. "אבל אי אפשר להחזיר את העבר לאחור, נכון?"
"אי אפשר," הסכמתי, עדיין נשענת על הדלת ומביטה בראיין. "אה, ושחכתי לומר לך משהו."
"מה?" הוא שאל בחיוך קל.
"אני אוהבת אותך גם." אמרתי בחיוך משלי, בעוד שראיין השעין את שני ידו משני צדיי על הדלת, ורכן אלי ונישק אותי.
שנינו התנשקנו נשיקת אוהבים, בעוד שאלפרד עדיין נבח וקפץ לנו בין הרגליים, מחפש עוד קצת צומת לב.