הסיפור של סינדרלה פרק 38

אוח, סוף סוף! אני התגעגעתי לפרסם את הסיפור הזה כאן באתר!
טוב, אז אחרי מחסום הכתיבה המייגע הזה, הצלחתי סוף סוף להשלים לפחות פרק אחד, אבל הוא קצת קצר (מצטערת!). אני פשוט בתקופה כזאת שאני לא יכולה לכתוב, עם מחסום כתיבה נורא ואיום שאני לא יכולה להתנתק ממנו. אני לא יודעת למה זה קורה, אבל כל פעם שאני מנסה לכתוב אני עוצרת כי פשוט אין לי השראה. אני מרגישה כל כך רע שאני בקושי מפרסמת פרקים ואני בקושי מצליחה לכתוב, אבל זה לא בדיוק בשליטה שלי :(

אני לא יודעת מה העיר אותי, אבל אחרי שינה רצופה ועמוקה, הגוף שלי התחיל להתעורר. עדיין לא פקחתי את עניי, אבל עדיין הרגשתי את הגוף החמים שחבק אותי אליו. בהתחלה לא הבנתי מה זה היה. חשבתי שאולי אלפרד החליט לישון שוב במיטה שלי ובבוקר אני אקום עם מלא שיערות על כל הבגדים שלי, אבל זה לא היה המקרה כאן.
אותו גוף חמים נע כנגד שלי, והעור החשוף שפגע בשלי גרם לי לפקוח את עניי. בהתחלה הייתי מסונוורת יותר מדי בשביל לפקוח את עניי לגמרי, אבל אחרי כמה שניות עניי הסתגלו לאור ועניי נפקחו לגמרי. מה שלא ציפיתי לראות זה חזרה שרירי וחשוף ישר ממול פניי. ראשי מיד קפץ למעלה בבהלה, עניי נפערות לגדול עצום. מה לעזאזל קורה כאן?
ניסיתי לזוז קצת במקומי, אבל משהו חזק עצר אותי. הרמתי את השמיכה שכיסתה את גופי, ונחרדתי לגלות את גופי ערום. מיהרתי לכסות את גופי חזרה ולהצמיד את השמיכה חזרה אליי. כשהרמתי את ראשי, מבטי פגש בשיער בלונדיני ופרצוף שליו עם עניים עצומות. כל החרדות והפחדים שלי מיד נרגעו שראיתי את ראיין יושן לידי כמו תינוק.
תוך זמן קצר, מוחי התמלא מזיכרונות מאתמול בלילה, וחיוך ענקי התפשט על פניי. אני וראיין סוף סוף עשינו את זה. אני וראיין שכבנו, הראינו את האהבה שלנו בדרך הכי אינטימית ורומנטית בכל העולם. אולי בהתחלה לא הבנתי מה קורה כאן, אבל לראות את פניו השליות של ראיין לידי ולהרגיש את זרועו חובקת אותי חזק אל גופו הערום גרם ללב שלי לעשות סלטות בתוך החזה שלי.
ראשי נח חזרה על הכרית הרכה, פניי מופנות אל ראיין הישן שהתחפר בכרית כמו ילד קטן. ידיי בזהירות נחו על פניו, משרטטות בעדינות את תוויי פניו היפות, אצבעותיי עוברות על זיפיו המחוספסים ששרטו מעט את כריות אצבעותיי. נשימתו הפסיקה להיות סדירה והוא נשם נשימה חדה, ולפני שהבנתי מה קורה הוא פקח את עניו התכולות לרווחה, מסונוור בדיוק כמוני שאני רק התעוררתי.
"בוקר טוב," אמרתי בקול רך, חיוך קל מתפשט על פני. ידיי עדיין היו על פניו, משרטטות את קו הלסת הגס שלו, עצמות לחיו שבלטו מעט. הוא היה יפיפה, כמו פסל של אל יווני.
חיוך זהה לשלי התפרש על פניו גם כן. "בוקר טוב," הוא השיב לי בקול עמוק יותר מכרגיל, וגם מעט צרוד מהשינה. הקול שלו בבוקר תמיד היה החביב עליי, מחוספס וסקסי בצורה יוצאת דופן.
"איך ישנת?" שאלתי אותו, קולי עדיין באותו טון רך כמו מקודם.
"מצוין," הוא ענה לי, ידו שלא חבקה את מותניי נחה על ידי שהייתה על פניו ועצרת את פעולתי. "אתמול היה פשוט מדהים." הוא אמר, מוריד את ידי אל שפתיו ונשק לה ברכות.
פניי הסמיקו מעט, אבל זה לא מנע ממני לחייך חיוך עוד יותר גדול ממה שחייכתי ממקודם. "אתמול היה מושלם," תיקנתי אותו.
חיוכו של ראיין גדל גם כן, ידו שאחזה בשלי הפילה אותה מאחיזתו ונפלה על פניי בעדינות. אצבעותיו עשו עבודה כמו שלי, לשרטט את תוויי פני בעדינות. "את כל כך יפה," הוא לחש, אגודלו עוברת בעדינות על שפתי התחתונה.
"גם אתה," אמרתי לו עם חיוך ביישני על שפתיי.
גיחוך קל יצא מבין שפתיו, ידו מקריבה את פניו אל שלו יותר לפני שפתיו פגשו את שלי בנשיקה קצרה. בדרך כלל הייתי אומרת לו ללכת ולצחצח שיניים לפני זה, אבל הפעם זה לא שינה לי. כל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי חזק אליו ונשאר ככה לנצח. אבל כמובן שזה לא יכול לקרות, אנחנו חייבים לקום מהמיטה מתישהו, נכון?
"תצחצח שיניים," מלמלתי לשפתיו שהרגשתי בנשימת הבוקר המסריחה שלי ושלו מתחילות להתערבב ביחד. זה לא היה הדבר הכי נעים להרגיש ישר שקמים בבוקר.
"אבל אני רוצה לנשק אותך!" הוא קרא כמו ילד קטן ושירבב את שפתו התחתונה.
צחקתי והנדתי בראשי, מרחיקה את ראשי משלו למרות שהוא נשען יותר קדימה בשביל לשתול נשיקה על שפתיי. במקום זאת, הוא פספס את שפתיי ונשק ללחיי במקום.
"לא פייר," הוא מלמל. "אני עדיין רוצה לנשק אותך."
"אז תצחצח שיניים," אמרתי לו ושפשפתי את עניי בשביל לנקות אותן מהלכלוך שהצטבר שם במהלך הלילה.
"אבל לא באלי." הוא התווכח.
"אז אני לא מנשקת אותך," צחקתי ושמתי את ידיי מאחורי ראשי, מותחת מעט את שרירי באותו הזמן.
"אז יש לי רעיון," הוא אמר, ולפני שיכולתי להחזיר לו תשובה שפתיו תקפו את צווארי, מדגדגות את עורי שצחוק התגלגל משפתיי.
"די, ראיין, זה מדגדג!" צחקתי וניסיתי להרחיק אותו ממני. אחרי כמה שניות שהוא עדיין תקף את עורי בנשיקות קטנות ומדגדגות, הוא סוף סוף הפסיק שלא יכולתי לנשום מרוב צחוק.
"טוב קדימה, בוא נלך לצחצח שיניים." אמרתי לו, והוא רק נאנח וקם מהמיטה.
אני עדיין הייתי שכובה במיטה כי די התביישתי לקום מהמיטה שאין לי שום בגד לכסות את גופי, אבל ראיין היה פתוח לגמרי לגבי זה. הוא הזיז את השמיכה שכיסתה את גופו וקם מהמיטה ערום לגמרי.
מיהרתי לכסות את עניי בשביל שלא להיראות כמו מוזרה, אבל אני מודה, עדיין הצצתי מעט מבין אצבעותיי. הבחור ידע לעשות ספורט, וזה עזר לו הרבה. יכולתי להזיז ריר על הבטן השרירית שלו כל היום, ועל הזרועות השריריות שלו שאתמול העברתי עליהן את ידיי הלוך ושוב. צפיתי בו בחשאי בזמן שהוא לקח את זוג תחתוני הבוקסר והחליק אותם במעלה גופו, מה שלקחתי כסימן להוריד את ידיי מפני כי הפעם זה היה מעט פחות מביך.
"קדימה אמנדה, אני רוצה כבר לנשק אותך!" ראיין גער בי כמו ילד קטן.
צחקתי על התנהגותו הילדותית, אבל עשיתי כבקשו וקמתי לישיבה בעוד שידי מצמידה את השמיכה לגופי. אבל ישר שהתיישבתי, כאב מוזר התפשט באזור בטני התחתונה וגרם לי להיאנח בכאב.
"הכל בסדר?" ראיין שאל, מעט דאגה בקולו.
"קצת כואב לי," עניתי לו. "אתה יכול אולי להביא לי חולצה?"
"כן, בטח." הוא הסכים ובמהרה לקח את החולצה שהוא לבש אתמול וזרק אותה אליי.
"יש לי חולצות משלי, אתה יודע." אמרתי לו שתפסתי בחולצה ביד אחת. בדרך כלל אני לא תופסת דברים טוב בכלל, אז הייתי די מופתעת שהצלחתי לתפוס את החולצה שלו בקלות כזאת.
"אבל אני אוהב שאת לובשת את החולצות שלי," הוא משך בכתפיו.
"מה שתגיד," נאנחתי ומשכתי את החולצה מעל ראשי, מנסה שלא להראות את גופי באות הזמן. "אני צריכה גם תחתונים."
"אה…" ראיין הביט מסביב לחדר.
"הם בתוך המגירה השנייה בשידה," הדרכתי אותו והצעתי על השידה החומה שניצבה כנגד הקיר.
ראיין סרק את החדר בזריזות ומצא את השידה שהצבעתי אליה, פותח אותה ומסתכלת בפנים בשביל למצוא משהו שאני אוכל ללבוש. "אמנדה?"
"המ?" המהמתי כתשובה.
"מה זה?" הוא שאל והוציא משהו מהמגירה.
צמצמתי את עניי בשביל לראות מה יש בידו, עד ששמתי לב למה הוא מחזיק ולחיי האדימו כאילו הם עלו באש. זוג תחתוני חוטיני שקניתי פעם ביחד עם סופי. לא לבשתי אותם אף פעם (אני לא רוצה חוט דנטלי לישבן שלי, תודה רבה), אבל עדין שמרתי אותם למקרה הצורך. כנראה שזה לא היה רעיון טוב…
"אה…" גירדתי את זרועי והסומק ירד לצווארי. "אתה לא היית אמור למצוא את זה."
"אבל איזה יופי שכן מצאתי את זה," הוא אמר ובחן את חתיכת הבד בידו.
"ראיין, תניח את זה חזרה במגירה," הזהרתי אותו, אבל הפנים הסמוקות שלי לא בדיוק עזרו לי להיות מאיימת.
"למה?" הוא גיחך ופרש את התחתון במלאו גודלו, בוחן את התחרה השחורה. "זה מעניין לחשוב איך תראי עם זה."
"ראיין!" צעקתי שפניי הפכו כבר לעגבנייה מסומק.
"מצד שני, את גם נראית נורא טוב בלי-"
"מקליין!" צעקתי ובאתי לקום מהמיטה ולהתחיל לחבוט בו, אבל אותו כאב ממקודם עצר בי. קרסתי חזרה למיטה עם פנים מעוותות מכאב.
"הכל בסדר?" ראיין שאל שוב, הפעם יותר מודאג. הוא סוף סוף הניח את אותם תחתונים ארורים חזרה במגירה ומיהר אליי.
"זה כואב," עניתי לו ושפשפתי את בטני התחתונה דרך החולצה. אני זוכרת שקראתי איפשהו שאחרי הפעם הראשונה שאת שוכבת עם בחור, זה יכול לכאוב בבוקר שאחרי. אני ממש מקווה שזה יעבור בקרוב.
"את צריכה שאני יעזור לך במשהו?" הוא שאל ותפס בפניי קלות, אגודלו מלטפת את לחיי ברכות.
"בינתיים אני צריכה את התחתונים שביקשתי ממך מקודם." עניתי לו בגיחוך קל.
"אה, נכון." הוא נזכר ומיהר שוב אל המגירה, מוציאה זוג תחתונים אקראי וזורק אותו אליי.
"תודה," הודיתי לו והחלקתי את חתיכת הבד במעלה רגליי מתחת לשמיכה.
"את יכולה ללכת?" הוא שאל ורכן לידי.
"בוא נראה," אמרתי לו והעפתי את השמיכה שכיסתה אותי. ניסיתי לעמוד על רגליי, אבל עדיין כאב לי קצת. בלית ברירה נפלתי חזרה למיטה עם אנחת כאב ברורה בקולי. "אני מנחשת שלא."
"אני יעזור," ראיין אמר, ולפני שהבנתי מה קורה הוא החליק ידו מתחת לזרועי וברכיי, ותוך שניות הרים אותי מהמיטה בקלילות כאילו אני שוקלת כמעט כלום. "יותר טוב?"
"כן," אמרתי בחיוך קל ונתתי לראשי להתחפר בחזהו החשוף. הרגשתי את שפתיו של ראיין נושקות קלות על ראשי לפי שהוא התקדם אל דלת החדר שאני פתחתי בגלל שראיין היה עם ידיים מלאות (במלאו מובן המילה).
"איפה השירותים?" הוא שאל אותי כשיצא מחדרי ואל המסדרון.
"בסוף המסדרון," עניתי לו והצבעתי אל הדלת הפתוחה מעט בסוף המסדרון.
ראיין מיהר אל אותה דלת ונעזר ברגלו לפתוח לרווחה. הוא הושיב אותי על הדלפק על יד הכיור בעדינות ואז חזר למתג האור והדליק את האור של חדר השירותים. הוא חזר אליי ונעמד בין שתי רגליי עם חיוך מטופש על שפתיו.
"מה?" שאלתי עם חיוך קטן על שפתיי.
"כלום, אני רק מאושר." הוא ענה ונשק לשפתיי קלות.
"אני גם," לחשתי לו לפני שפתינו התרסקו אחת על השנייה לנשיקה ארוכה עוד לפני שבכל הספקנו לצחצח שיניים.