הסיפור של סינדרלה פרק 37!

אוקי, זה כאן, אל תרצחו אותי על השעה! יכולתי להעלות את זה יותר מוקדם, אבל לא גמרתי את הפרק היום אז רק עכשיו גמרתי לכתוב אותו XD
אוקי, מזהירה מראש! היו חלקים סוטים בפרק הזה (לא עד כדי כך, אבל סוטים), ובגלל שאני יודעת ש'יש בנות צעירות באתר', אז אני אסמן שהחלק הסוטה מתחיל. מי שיירצה יקרא, אני בדרך כלל לא כותבת דברים כאלה, זאת הפעם הראשונה שלי, אז אם זה לא טוב או משהו כזה, לא לצאת עליי בתגובות XD
אוקי, זה הכל! אני מצרפת גם שיר שאני נורא אוהבת שלדעתי נורא מתאים לפרק הזה מנוקדת המבט של אמנדה, ואם אתן לא מסוגלות להקשיב לו ואתן עדיין רוצות, אני אצרף קישור בסוף הפרק 3>

"אני אוהבת את הבובה הזאת," אמרתי לראיין שהתהלכנו בפארק שוב, זרועו עוטפת את כתפיי ומחבקת אותי אליו בזמן שידיי חבקו את בובות הכלב שהוא הביא לי. "איך נקרא לה?"
"אלפרד?" הוא הציע. "היא באמת נראית כמוהו."
"אבל יש כבר אלפרד אחד," צחקתי.
"אולי אלפרד ג'וניור?" הוא הציע.
"כן, זה נשמע יותר טוב," צחקתי. "נכיר אותו לאלפרד גם, נראה לי שהוא יאהב אותו."
"ביום למחרת אלפרד ג'וניור יעלם," הוא צחק גם הוא, לוחץ מעט על כתפיי ומחבק אותי קצת יותר קרוב אליו.
השעה הייתה כבר שעת אחר צהריים, עוד מעט ויחשיך בגלל שעדיין היה חורף והשמש שוקעת יותר מוקדם. אני נורא לא רוצה שהיום הזה ייגמר, כי למרות מה שקרה, נהניתי היום. אולי זה לא יום האהבה הרגיל שכולם חושבים עליו, אבל בשבילי זה היה מספיק בהחלט. לבלות יום אחד מיוחד עם החבר המדהים שלי שאני כל כך אוהבת זה מספיק טוב, אפילו אם זה לבלות יום שלם בלצפות בסרטים משעמים בטלוויזיה בזמן שאנחנו רבים על קערת פופקורן.
"החולצה שלך התייבשה?" ראיין שאל והחווה בראשו לחולצה הלבנה שלי שהייתה תלויה מעל כתפי.
לקחתי את החולצה לידי ומיששתי אותה, והיא עדיין הייתה מעט רטובה. "כן, קצת."
"את יכולה ללבוש אותה?" הוא שאל, ואני הנדתי בראשי כתגובה.
"אני לא רוצה להתקרר." עניתי לו.
"טוב, אני גם ככה מעדיף אותך חצי ערומה, אז מבחינתי זה בסדר גמור." הוא משך בכתפיו, ואני בתגובה הכיתי את החזה שלו בכוח בידי שאחזה בחולצה, הסומק עולה ללחי.
"אל תגיד דברים כאלה!" מלמלתי וחיבקתי את אלפרד ג'וניור קרוב אליי.
"מה, מה כבר אמרתי?" הוא שאל בקול.
"טוב, כבר נהיה קצת מאוחר," אמרתי לו והחוותי לכיוון השמש השוקעת. "שנלך?"
"אבל אני נורא רוצה ללכת לשחות בים." הוא מלמל בטון עצוב.
"עכשיו אתה נזכר שאתה רוצה ללכת לשחות בים?" קראתי. "עוד מעט מחשיך! "
"אז מה?" הוא משך בכתפיו."הים נשאר אותו הדבר גם ביום וגם בלילה."
"אבל המים קפואים!" קראתי.
"אז?"
"קר לי!" קראתי. אני שונאת את זה שהמים קרים, במיוחד המים של הים בקליפורניה. אולי במקומות כמו סן דייגו ולוס אנג'לס, המים מספיק חמים לשחייה, אבל באזור כמו סן פרנסיסקו וסנטה קרוז (איפה שאנחנו עכשיו), המים קפואים כמו מי קרח. אתה יכול לטבול רק את הקצה של הבוהן שלך במים ואתה ישר תקפוץ מהקור המפתיע.
"אל תדאגי, אנחנו נהיה בסדר!" הוא שפשף את כתפי וסובב אותנו בחזרה לים. "אחרי זה אני אקנה לך גלידה בתור פיצוי."
"אתה מציע לי שוחד?" שאלתי אות בעניים מצומצמות.
"אולי." הוא ענה לי קצרות.
תוך זמן קצר היינו שוב על חוף הים, אבל הפעם יותר קרוב לגלים. לא היו שם הרבה אנשים כמו באמצע היום, אבל עדיין היו עוד כמה זוגות מסביבנו, משפחה עם שלושה ילדים, ובחור אחד זקן שנרדם על החוף.
"אתה בטוח לגבי זה?" שאלתי אותו. "אין לנו אפילו מגבות."
"אל תדאגי, יש לי כמה במכונית למקרה הצורך." ראיין ניסה להרגיע אותי. "טוב, אם את רוצה להיכנס למים לפני שמחשיך, כדי שנזדרז."
"טוב, לפי מה שאתה אמרת, אני גם ככה חצי ערומה, אז זה לא משנה לי כל כך," הזכרתי לו שהפלתי את אלפרד ג'וניור והחולצה הלבנה שלי על החול לידי.
"היי, אני לא התכוונתי לזה בצורה כזאת!" הוא התלונן. "זה לא אשמתי שאת לובשת ביקיני!"
"טוב, בוא לא נגרור את זה יותר מדי, אוקי?" אמרתי בצחוק קל. "בואו רק ניכנס למים זריז ונצא."
"בסדר, הוא נאנח ובתנועה אחת חלקה ומהירה הוא הוריד את החולצה שלבש על גופו.
נשמתי נהייתה מהירה יותר, לבי כמעט זינק מהחזה שלי, ומשום מה נהיה לי חם כאילו עלה לי החום. לא יצא לי לראות את ראיין בלי חולצה אי פעם, ואני מתחרטת שלא עשיתי זאת קודם. ידעתי שראיין היה שרירי, אבל לא עד כדי כך. שרירי הבטן שלו בלטו, ונמתחו שראיין הוריד את החולצה מראשו ונתן לה ליפול על החול הרך לרגליו.
רק אחרי שהוא הוריד את נעליו מרגליו הוא ראה שבהיתי בגופו נטול החולצה שהזלתי עליו ריר מהשנייה ראשונה שהנחתי עליו את עניי.
"מה?" הוא שאל, מעיר אותי מהטראנס שהייתי שקועה בו.
"א-אה, כלום." גמגמתי מעט והשפלתי את מבטי למטה לחול שלרגלי, האודם עלה ללחי יותר מהר משציפיתי, ויכולתי להישבע שחום גופי עלה יותר רק מהמחשבה על גופו של ראיין.
"אני לא מאמין," הוא צחק, גורם לי רק להאדים יותר.
"די!" מלמלתי וכיסיתי את פני האדומות. "אני יודעת, אני יודעת."
"אמנדה, אל תהיה מובכת!" הוא צחק יותר, ותוך שניות הרגשתי את ידו על הידיים שלי, מנסות להזיז אותן מפניי הסמוקות.
"אבל אני כן!" קראתי כמו ילדה קטנה שידיו סוף סוף הורידו את שלי מפניי. "זה לא אשמתי שאתה אוהב להתעמל."
"ואת לא אוהבת את זה?" הוא הרים גבה והחווה על בטנו השרירית.
"ראיין!" קראתי מובכת וכיסיתי שוב את פניי.
"בסדר, בסדר." הוא צחק שוב. "אני מבטיח לא להזכיר את זה, אוקי?"
"אוקי, מלמלתי כתשובה ובאטיות הורדתי את ידיי מפני. "אבל אם אתה צוחק עוד פעם אחת!" הזהרתי אותו והפניתי לעברו אצבע מאיימת גם כן.
"לא יקרה," הוא אישר, מרים את ידו לגובה כתפיו.
"בסדר," נשפתי. הסתובבתי כך שגבי היה לראיין בשביל שלא יראה את פני האדומות. אצבעותיי התעסקו עם הכפתורים של המכנסיים הקצרים שלי ואז פרמו את הרוכסן. בגלל שהמכנס היה מעט צמוד, הוזזתי את מותניי מצד לצד בניסיון להוריד את הבגד מגופי, ואחרי כמה שניות הצלחתי להחליק את המכנסיים מגופי ולמטה לעקביי. הוצאתי את רגליי מבין חורי הרגליים של הבגד והסתובבתי חזרה אל ראיין, פניי בטח עדיין אדומות מהמקרה הקודם. לא הבטי בפניו עדיין, לא רציתי לראות את החיוך הטיפשי הזה שהוא מתאפק לא לצחוק שוב.
התכופפתי למטה והורדתי את הסנדלים מכפות רגליי, שעכשיו היו חופשיות מכל נעל. החול מתחת לרגליי היה נעים ביותר, מה שגרם לי לעצום את עניי ולהיאנח בעונג. בגלל זה תמיד אהבתי את הים, בגלל זה כל מקום שהזכיר לי את הילדות הרגיש מיוחד כל כך.
בסופו של דבר פקחתי את עניי עם חיוך ענק על פניי, ההרגשה הטובה של הרוח שהכתה בגופי החשוף הרגישה מדהים. הכל היה מושלם, עד ששמתי לב להבעת פניו של ראיין.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו, ראשי מוטה מעט לצד.
פיו של ראיין היה פתוח לרווחה, אבל אף צליל לא יצא ממנו. עניו היו פעורות גם כן, והן סרקו את גופי מלמעלה למטה. הוא עדיין לא החזיר לי תשובה, ומבטו שחקר כל סנטימטר בגופי גרם לי לזוז באי נוחות. אני יודעת שהגוף שלי לא מדהים, אבל הוא מכוער עד כדי כך שראיין היה משותק לגמרי?
"אוח, אני יודעת!" קראתי. "אולי אין לי גוף של דוגמנית, אבל זה מה יש! אני לא יכולה להיות מושלמת, נכון?"
ראיין עדיין לא דיבר. הוא פשוט היה משותק לגמרי עד שנאנחתי ולקחתי את אלפרד ג'וניור לידיי וחיבקתי אותו אליי בניסיון להחביא את גופי.
"מה את עושה?" הוא שאל מבולבל, סוף סוף מוציא קול מפיו. שהרמתי את מבטי אל פניו, שמתי לב שהן סמוקות לגמרי, אדומות יותר אפילו משלי. לא הבנתי ממה הוא יכול להיות כל כך מובך, עד שהוא חטף במהירות את הבובה מידיי והתיישב על החול והניח את יצור הפרווה המלאכותי בחיקו. הדבר היחיד שראיתי לפני שהוא חיבק את הבובה אליו היה את הבליטה הקטנה בבגד הים שלו.
לקחו לי כמה שניות להבין מה זה היה, הגלגלים במוח האיטי שלי לאט לאט קולטים שלראיין הייתה זקפה. וכנראה, שהזקפה הזאת הייתה ממני. לא ידעתי אם להיות מובכת או לא, אבל אני הפתעתי את עצמי שהתחלתי לצחוק. מצחקוק קטן, זה הפך לצחוק שלא נגמר, בטני כואבת מרוב צחוק ועניי מתמלאות דמעות של צחוק. התקפלתי בעצמי מרוב צחוק, מנגבת את הדמעות מעניי באצבעי.
"תפסיקי!" הוא קרא כמו ילד קטן שפניו התחפרו בפרוות הבובה.
"וואו, ואני חשבתי שאני מביכה," אמרתי, חסרת נשימה מהצחוק ששלט בי. לאט לאט הוא שכח, אבל עדיין התחמקו צחקוקים קטנים מפי.
"מה את רוצה, אני לא שולט בזה…" הוא מלמל, קולו נשמע מעומם בגלל שפיו היה חסום מאלפרד ג'וניור.
"לדעתי, אתה דווקא די שולט במה אתה אוהב ומה לא," שילבתי את ידיי מעל חזי והחיוך המטומטם שלי סירב לרדת מפניי.
"אל תביכי אותי יותר," הוא הרים את ראשו והפסיק להחביא את פניו הסמוקות בעזרת הבובה. "אבל זה לא אשמתי שאת פשוט סקסית."
עכשיו היה תורי להיות אדומה בדיוק כמוהו (כאילו שפניי לא הסמיקו מספיק בזמן האחרון).
ככה הוא חושב? שאני רואה את עצמי במראה, כל מה שאני יכולה לחשוב זה 'מי יאהב את זה?'. הגוף של לא מושלם. הירכיים שלי מעט שמנות, התחת שלי הוא לא עגול ויפה כמו של בנות אחרות, ובטני לא שטוחה כמו שרואים על בנות אחרות. אולי החזה שלי מעט גדול, אבל זה הדבר היחיד שטוב בגוף שלי. אני לא הבחורה המושלמת, ואף פעם לא הייתי. אז למה בחור כמו ראיין יכול להתרגש כל כך ממישהי כמוני? הוא מושלם, ואני… טוב, אני.
"אנחנו יכולים ללכת הביתה?" שאלתי אותו אחרי כמה רגעים של שקט.
"אבל לא נכנסו למים." הוא אמר והביט בים מלפנינו.
"אני יודעת, נעלם לי החשק." עניתי ואספתי את בגדיי לידיי, במהירות לובשת אותם בשביל להחביא את גופי מעניו של ראיין. פתאום לא הרגשתי כל כך להוטה להראות את גופי בפומבי, ואולי חלק מהסיבה הייתה העובדה שראיין ישב עכשיו על החול וניסה להחביא את הבליטה במכנסיו.

"אתם מה?" שאלתי את אמא שלי שהייתה בצד השני של הקו.
"אני ואבא שלך הולכים לבלות קצת ביחד," היא ענתה לי. "זה יום האהבה, אמנדה! אפילו שאנחנו זקנים זה לא אומר שאסור לנו להראות אהבה אחד לשני!"
"אמא, בבקשה אל תגיד את זה ככה," התחננתי אל הטלפון שלי.
אני וראיין היינו בדרכנו חזרה הביתה, ומשום מה לא הרגשתי נעים להיות כאן איתו, ועוד במצב הזה. היה בנינו מתח משונה, משהו שלא הסתדר לי כל כך.
"אמנדה, זה רק לילה אחד!" אמא קראה מעבר לקו. "גלוריה הודיעה לי שהיא לא תבוא הביתה הלילה, ואני ואבא שלך די רחוקים מהבית בשביל לחזור עכשיו."
"טוב, בסדר." נאנחתי. "ביי."
"תזכרי, שאלפרד אצל השכנה!" היא קראה לפני שאנתק. "ביי."
הפלתי את הטלפון לחיקי וכיסיתי את פניי בעזרת כפות ידיי. הסיבה היחידה שלא רציתי להישאר לבד הלילה בבית היא כי אני פחדנית. בלילה אני מרגישה שכל דבר מהסיוטים הכי גרועים שלי יכול לקום ולרדוף אותי באמצע הלילה, במיוחד שאני לבד. החושך ירד כבר ממזמן, ומה שהפחיד אותי יותר הייתה העובדה שאני עומדת לחזור לבית ריק לגמרי.
"את בסדר?" ראיין שאל, פונה בפנייה של רחוב החשוך.
"אני נשארת הלילה לבד." עניתי לו והורדתי את ידיי מפניי. "אתה יודע שאני לא אוהבת להישאר בלילה לבד."
"כן," הוא הנהן. "אבל אם את רוצה, אני יכול להישאר איתך?" הוא אמר בהיסוס, בטון יותר שואל מאשר כקובע.
"אתה יכול?" שאלתי אותו. "אמא שלך בטח מחכה לך בבית."
"אל תדאגי, אני אשלח לה הודעה. אני בטוח שהיא תבין." הוא ענה לי והמשיך לנסוע לאורך רחוב מואר, שזיהיתי די במהרה כרחוב שבו נמצא ביתי.
תוך כמה שניות, המכונית של ראיין החנתה מול ביתי. ראיין דומם את המנוע, מה שלקחתי כהזדמנות להשתחרר מחגורת הבטיחות שהצמידה אותי למושב ולצאת מהמכונית, אבל ידו של ראיין נחה על ברכי ועצרה אותי.
"מה קרה?" הוא שאל אותי, עניו מסתכלות אל תוך שלי ומחפשות תשובה ברורה.
קפצתי את שפתיי ונתתי למבטי ליפול לחיקי, צופה בידו של ראיין שליטפה בעדינות את ברכיי החשופה. "אפשר לדבר בפנים?" אמרתי לבסוף.
הוא הנהנן ומיהר לצאת מהמכונית, ותוך שניות היינו בתוך הבית הריק והחשוך. הדלקתי את האור ונכנסתי אל הסלון, ראיין ישר אחרי. שנינו התיישבנו על הספה, גופנו מופנים אחד לשני. עניו הכחולות סרקו אותי, מנסים לקבל סימן קלוש ממני.
"אני לא מבינה," אמרתי לבסוף.
"מה את לא מבינה?" הוא שאל.
"מה כל כך מיוחד בי?" שאלתי אותו. לא משנה כמה פעמים הוא יגיד לי כמה מיוחדת אני בעניו, כמה יפה אני… אני פשוט לא יכולה להאמין לזה.
"את פשוט את," הוא אמר בפשטות. "בשבילי זה מספיק מיוחד."
"לא," מלמלתי וקמתי מהספה, נעמדת מולו עם ידיי שתופפו על צדי גופי בניסיון להרגיע את הלחצים בגופי. "אני מתכוונת, מה מיוחד בי כל כך שאתה מעדיף אותי במקום מישהי אחרת? אני לא יפה, אני לא פופולרית, אני לא עשירה, אני לא מפורסמת. אני רק נערה רגילה, שאוהבת מוזיקת רוק רועשת, ללבוש טרניגים ולהתכרבל במיטה בזמן שאני רואה סרט במחשב ואוכלת קערת צ'יפס. אני אוהבת לכתוב על מה שאני מרגישה, ואני אוהבת ללכת לישון מאוחר אפילו שאני יודעת שלמחרת אני בטוח אראה נורא עייפה, אבל זה לא משנה לי!"
"אמנ-"
"מה כל כך מיוחד בי?" חזרתי על שאלתי, צופה בו קם מהספה גם כן.
"אולי בחורות אחרות פופולריות, אולי הן עשירות, או מפורסמות." הוא אמר, אצבעותיו מזיזות שיערות שוררות מעניי ואל מאחורי אוזני. "אולי בנות אחרות אוהבת מוזיקת פופ מעצבנת, או ללבוש בגדי מעצבים וללכת לקנות דברים בקניון, ואולי גם לקנות סלט קטן ולא משמין שהן רעבות. אולי הן מחזיקות את כל רגשות בפנים ושמות על הפנים מסכה של ילדה שמחה, אבל בפנים הן שבורות מהרגשות שתוקפות אותן. אולי הן הולכות לישון מוקדם כי הן רוצות את שנת היופי שלהן." ידו אחזו בשלי, אצבעותיו משתלבות בשלי שעניו מביטות עמוק אל תוך שלי. "אבל זה לא משנה לי."
שמתי יד אחת על פניו, אצבעותיי מטיילות על פניו ומשרטטות את צורת פניו בקצות ציפורניי. "בחור כמוך יכול להשיג כל בחורה שאתה רוצה," אמרתי לו בשקט, את הפחד הכי גדול שלי. הפחד שיום אחד הוא יעזוב אותי למישהי אחרת יותר טובה ממני. "אז למה אני?"
"כי את אמנדה," הוא אמר בפשטות. "ויש רק אחת כזאת, והיא שלי."
החיוך הענקי על פניי עלה למרות שלא רציתי שהוא יעלה ממש עכשיו. אבל לא שלטי בזה, הוא פשוט צץ לו בלי הודעה מוקדמת.
"ויש לך גם חיוך מדהים, ואני לא חושב שאני אשרוד בלי לראות אותו כל יום." הוא הוסיף, וגרם לצחוק קטן להיפלט משפתיי. "וגם הצחוק הזה, אני אוהב את הצחוק הזה."
"אני מצטערת שהייתי כלבה קנאית היום," התנצלתי. "וגם על.." הורדתי את פני מידו והצבעתי למטה לכיוון משפעתו.
פניו האדימו מעט, גורם לעוד צחוק לצאת מבין שפתיי. "אבל למרות שאתה מביך, אני עדיין אוהבת אותך."
"ואני עדיין אוהב אותך," הוא אמר בשקט ידו שלא אחזה בשלי עוטפות את עורפי בעדינות ומקרבות אותי אליו. " אל תשכחי את זה." הוא לחש לפני שהוא ריסק את שפתיו כנגד שלי.
כל העצבים, המתחים, והכעסים של היום התמוססו, המוח שלי ריק מכל מחשבה שהוזזתי את שפתי כנגד שלו בנשיקה שלנו.
ידו של ראיין הפסיקה לאחוז בשלי ונחה על מותניי במקום, מקרבות אותי אליו יותר, מנסות להעלים את המרחק בין גופינו. ידו השנייה החליקה אל מאחורי ראשי לפניי, בזמן שידיי החליקו אל מאחורי צווארו והשתלבו אחת בשנייה, נועלות את אחיזתי.
*
הנשיקה הרגועה והמתוקה שחלקנו לאט לאט הפכה יותר ויותר פרועה. הנשימות שלנו התקצרו והפכו למהירות מחוסר החמצן, המרחק בנינו נסגר במהירות שראיין הצמיד אותי אליו. ידיי עלו למעלה והסתבכו בשיערו כשידו חיזקו את אחיזתן על מותניי ועל פניי. לשונו החליקה לאורך שפתי התחתונה כסימן לפתוח את שפתי ממעט, ,מה שעשיתי בשמחה. לשונו החליקה על גבי שלי, ההרגשה המדהימה גורמת לגניחת עונג להיפלט מבין שפתיי.
ברגע שראיין שמע את הצליל באוזניו הוא חייך כנגד הנשיקה והתנתק לשניות אחדות בשביל לומר: "תקפצי."
עשיתי כבקשתו והוא מיהר לקחת כל כך אחת מירכיי בידו ולעטוף אותן סביב מותניו, מה שנתן לזווית הנשיקה שלנו להשתנות. חזרתי להצמיד את שפתינו אחת לשנייה, ויכולתי להרגיש את ראיין לאט לאט מתהלך אל עבר גרם המדרגות שמוביל למעלה, ועולה במדרגות בעוד שאני והוא מתמזמזים בלי הפסקה. בסופו של דבר, הגענו לקומה השנייה בבטחה, וראיין עשה את דרכו לחדרי ופתח את הדלת בעיוורון. הוא הפיל אותי על מיטתי, מנתק את שפתינו בכך.
שכבתי חסרת נשימה על המיטה, מביטה בראיין שרכן מעליי עם החיוך הכי ענק שראיתי על שפתיו אי פעם. שיערי בטח היה פרוע (שיערו היה פרוע מאצבעותיי שעברו דרכו מספר פעמים), ושפתיי נפוחות ואדומות בדיוק כמו שלו. אבל זה לא שינה לי, בטח לא עכשיו.
"זה," הוא הכריז בנשיפה ונשק לשפתיי במהירות. "היה מדהים."
רעיון קטן צץ בראשי, ומיהרתי להפוך את שנינו, כך שאני עכשיו רכנתי מעליו עם שתי רגליי מכל צד. לפני שראיין יכל לומר משהו, נשקתי לשפתיו שוב, אבל הפעם עברתי מהם לאורך קו הלסת שלו, משאירה נשיקות קטנות לאורכה ולמטה לצווארו. שמעתי את נשימתו נעתקת שעצרתי במקום מסוים בצווארו, משאירה שם את שפתיי עד ששמעתי את ראיין נאנח מכאב. הבטתי בהיקי שהשארתי על עורו, מופתעת מעצמי שבכלל עשיתי דבר כזה.
הרמתי את מבטי אל עניו הכחולות, מודאגת לראות אימה, הפתעה, או הלם, אבל עניו היו עצמות, ואנחת עונג ברחה משפתיו. רק מלשמוע את זה ולראות אותו ככה גרם לתחושה מוזרה לבעור בין רגליי. ואהבתי את זה.
"הכאבתי לך?" שאלתי מודאגת, אצבעותיו עוברות בעדינות על הסימן החדש שהשארתי על עורו.
ראיין צחקק מעט ופקח את עניו, מביט בי עם מבט שלא ראיתי בעניו אף פעם- תאווה. "זה היה כל כך סקסי." הוא לחש, גורם לי להסמיק.
אבל תפסתי את האומץ ועשיתי זאת שוב, הפעם מתחת לאוזנו, מקום רגיש שידעתי שהוא אוהב מכמות הפעמים שהעברתי שם את אצבעותיי. הוא גנח בקולניות, גורם לתחושה שבין רגליי רק להתגבר.
ידו החלו לטייל על גופי, ממותני, אל הישבן שלי. הוא מחץ אותנו בעדינות, גורם לגניחה לצאת מפי קרוב לאוזנו. ידו החליקו למעלה, מתחת לחולצתי ובמעלה גבי, שולח זרמים חשמליים לכל אורך גופי. תוך שניות, החולצה הורדה מגופי ונזרקה לחדר, ידו עוברות מגבי אל צדי גופי.
"היי, תוריד את החולצה גם!" קראתי כמו ילדה קטנה. רק אני יכולה לעבור ממבוכת וסקסית לילדה קטנה בשניות.
הוא צחקק והתרומם (מרים אותי ביחד איתו), כך שישבתי בחיקו עם שניי רגלים מכל צד בגופו. הוא הרים את חולצה והוריד אותה מגופו בפעם השנייה היום.
העברתי את ידי על שרירי הבטן המוצקים שלו, מרגישה את עורו החלק מתחת לכף ידי הקטנה. הפרפרים בבטני השתוללו כשנגעתי בעורו, אני בחיים לא הייתי כל כך אינטימית עם ראיין, ובמיוחד לא בצורה כזאת. ידיי טיילו באטיות במורד חזהו, לבטנו, עד למפשעתו, ששם היית הבליטה ברורה. אבל הפעם לא נרתעתי מהמחשבה, אלה נהניתי ממנה יותר.
הרמתי את מבטי חזרה אל עניו שהביטו בי בציפייה, מחכה שאשעה משהו. הוא נשך את שפתיו, גורם ללבי לפעום יותר מהר.
הנחתי את שפתי על שלו שוב, והפעם עשיתי משהו שלא חשבתי שאעשה בחיי: לקחתי את שפתו התחתונה בין שיניי ומתחתי אותה, גורמת לו לגנוח מכאב. ידיו תפסו בפניי, מרחיקות אותי ממנו וגורמות לשפתו להשתחרר מבין שיניי.
"אני לא חושב שאני אשרוד הרבה זמן," הוא נשם החוצה, קולו יותר עמוק מדרך כלל. לפני שהבנתי מה קורה, הוא הצמיד אותי חזרה למיטה, והוא גוהר מעליי עם החיוך הכי סקסי שראיתי על שפתיו. הוא ריסק את שפתיו על שלי בנשיקה רעבתנית, ידו מטיילות במורד גופי אל המכנסיים הקצרים שחבקו את מותניי. במהירות הוא פרם את הכפתורים ואת הרוכסן.
בעטי את חתיכת הבד מרגליי, ידיי מסתבכות בשיערו של ראיין ופורעות אותו עוד יותר משהוא היה מקודם.
שפתיו של ראיין ירדו משפתיי והוצמדו לצווארי, משאירות סימנים שונים לאורך עורי. ההרגשה של שפתיו נצמדות לעורי, שיניו שורטות מעט את עורי וגורמות לי לגנוח מתחתיו.
התחושה הבוערת שבין רגלי התגברה כל שנייה, רגליי כבר נצמדו אחת לשנייה בניסיון להרגיע אותה, אך זה לא עזר. הדבר היחיד שיעזור לי זה ראיין.
"ר-ראיין," גנחתי, מושכת בשיעור ומחריכה אותו לנתק את מגעו מצווארי.
"הכאבתי לך?" הוא שאל מודאג, אבל אני רק הנדתי בראשי.
"אני צריכה שתפעל כבר," עניתי לו, חיוך מובך מתפרש על שפתיי.
הוא לא ענה לי, הוא השתמש בידו לעושת זאת. הוא החליק את ידו מתחת לגבי, ובאטיות פרם את החוטים שהחזיקו את החלק העליון של בגד הים שלי על גופי, ותוך זמן קצר פיסת הבד עזבה את גופי.
הלחץ גאה בי שהבנתי שעכשיו ראיין ואני נעשה את זה. להיות חשופה ככה מתחתיו גרמה לי לנוע באי נוחות, ולידיי לכסות את גופי.
"אל תעשי את זה," הוא לחש, אחת מידו נחות על ידיי שכיסו אותי. "את יפה בדיוק כמו שאת, את לא צריכה להחביא את עצמך."
נתתי לידו להזיז את שלי מעל גופי, עניו סורקות את את החלק שנסתר מעניו לפניי שנייה. "את כל כך יפה…" הוא לחש. "ואני אוהב אותך כל כך, בכל גופי ונשמתי."
"ואני אוהבת אותך, יותר משאתה יכול לדמיין." לחשתי לו חזרה, ידיי נוגעות בעדינות בפניו שאהבתי כל כך להסתכל, להביט בתוך העניים הכחולות והעמוקות שלו שהיו מלאות בכל כך הרבה אהבה.
ידו ירדו בצדי גופי והורידו את החלק התחתון של בגד הים בתנועה אחת מהירה. היית חשופה מתחתיו, שום מסכים לא הסתירו אותי יותר והייתי גלויה בפניו.
אז בשביל להשוות, הורדתי במהירות את בגד הים שהיה על גופו, וראיין עזר לי בכך שהוא בעט את הבגד מרגליו. שנינו היינו חשופים, ערומים כביום הולדתנו. ואני לא יכולתי להיות יותר נרגשת משאני אי פעם היה, כי אני סוף סוף יעשה אהבה עם הבחור שאהבתי יותר מכל.
"אמנדה, אין לנו אמצעי מניעה." הוא לחש מודאג. "אני לא רוצה שיקרה משהו ששנינו לא רוצים."
"דווקא כן," עניתי לו ודחפתי אותו מעליי. התרוממתי מהמיטה והתקדמתי אל השידה שלי. יכולתי להרגיש במבט של ראיין בוער על עורי, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. הוצאתי את העטיפה הכסופה מהמגירה והגשתי לו אותה, מחייכת מעט כשראיתי את הבעת פניו המבולבלת.
"מאיפה יש לך את זה?" הוא שאל ולקח את זה לידו.
"קניתי את זה רק ליתר ביטחון," משכתי בכתפיי. "מאז מה שקרה לסופי ואנדי, לא רציתי לקחת סיכונים."
"ואת צודקת בהחלט," הוא הסכים. "למרות שלהזכיר את זה טיפה הרס," הוא מלמל, גורם לי לחיוכי לרדת מפניי שהבנתי שדי הרסתי את האווירה. "אבל לראות אותך עומדת מולי ככה מפצה על הכל."
הסומק עלה ללחיי במהירות, ידיי מגרדות בזרועי במבוכה. צפיתי בראיין קורע את העטיפה בעזרת שיניו, ומגלגל את את חתיכת הפלסטיק על חלקו הפרטי ביותר.
"את מוכנה לזה?" הוא שאל.
"כן." עניתי לו במהירות ונשכבת חזרה לידו על המיטה שלי.
שפתיינו נצמדו לנשיקה תשוקתית, מלאת אהבה ורגש שלא נודע לנו עד עכשיו, עורנו נפגש בדרך יוצאת מן הכלל. גניחות עונג ומילות אהבה שקטות נשמעו באוויר, הידיים שלנו השתלבו ביחד ולא נפרדו אפילו לשנייה.
שהוא נכנס לתוכי, זה כאב. אבל זה היה כאב טוב. זה היה כאב שיכולתי לעמוד בו, כאב שרציתי להרגיש במטרה להשיג את מה שחפצתי בו יותר מכל. אך במהרה, הכאב התחלף בתחושה מדהימה, תחושה אלוהים שלא הרגשתי בחיי. אחרי ששנינו הגענו למקסימום, ראיין קרס לידי, גופו זוהר מהזיעה שדבקה לגופו.
שנינו היינו מיוזעים, אבל גם שמחים כל כך. סוף סוף עשינו את זה, סוף סוף הראינו את האהבה שלנו, מוכחים אותה בצורה הכי אינטימית ששני בני אדם יכולים להראות אחד לשני.
ראיין עטף את זרועותיו סביב גופי וחיבק אותי אליו, מצמיד את גופו הערום לשלי. "זה היה מדהים," הוא לחש לאוזני, נושק לראשי בעדינות.
"אני אוהבת אותך," לחשתי לו. "כל כך."
ראיין כיסה את גופנו בשמיכה, עוטף את שנינו בחמימות נעימה. ידו נפלו את מותניי וחיבקו אותי אליו שוב, הלב שלי פועם מהר בחזי והחיוך שעל שפתיי מסרב לרדת.
"ואני אוהב אותך," הוא לחש לי חזרה.
עני נעצמו וראשי התחפר בחזהו, ושקעתי בשינה הכי נעימה אי פעם, כי ידעתי שהבחור שהכי אהבתי בעולם שוכב לידי, ושהצעד הזה הוא מה שגרם לי להתאהב בו מחדש.

קישור לשיר!!! –> https://www.youtube.com/watch?v=mqwFmiYGyUg