הסיפור של סינדרלה פרק 35

יש לי חדשות טובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! טוב, קודם כל, תודה על כל התגובות שלכן על הפרק הקודם וגם על ההקדמה, ואני ממש מחה שאהבתן אותה! אני לא בטוחה מתי בדיוק אני אפרסם את הפרק הראשון, אבל אני מבטיחה שזה היה בקרוב!
אה, החדשות הטובות שלי (לפני שאני אשכח), אני בטוחה כמעט 97%(אני סתם אומרת אחוזים, אין לי מושג כמה בטוח זה היה, אבל די בטוחה) שאני אפרסם פרק ברביעי! הוא קרוב לגמור, רק עוד עמוד והוא היה גמור! אני לא בטוח שגם שבוע הבא זה היה (אני חושבת שהפרק של הסיפור החדש היה מפורסם ביום רביעי הבא במקום), אבל נראה לגבי זה.
אוקי, חפרתי לכן מספיק, לכו תקראו לפני שתהרגו אותי על המקום! ביי!

"נטלי?" ראיין קרא מופתע והביט בה עומדת לפנינו בקופה. "מה את עושה כאן?"
"עובדת?" היא אמרה כמובן מאליו והחוותה על הדוכן שנמצאה בו. "מה אתה חושב שאני עושה בדיוק?"
"עובדת," הוא אמר גם כמובן מאליו, וגרם לנטלי רק להיאנח ולגלגל את ענייה.
אני נותרתי קפואה במקומי, מביטה הלוך וחזור בין ראיין אל נטלי. איך יכול להיות שבחרתי דווקא בדוכן היחיד שנטלי עובדת בו מכולם? לפעמים אני מרגישה כאילו העולם עושה לי בכוונה, אבל לפי המבטים הנגעלים שראיין שלח אל נטלי והיא שלחה לו חזרה (או יותר נכון, לשנינו), חשבתי שאולי הפעם נוכל לגמור את המקרה הקטן הזה בשלום ללא נפגעים (או במילים אחרות, אני).
"נטלי?" קול אישה אחר אמר מאחוריה, ותוך שניות הופיעה בחורה יותר מבוגרת, אולי בת 24, לבושה באותם המדים כמו נטלי. "הכל בסדר כאן?"
"כן, בוס." נטלי חייכה אליה, ואז פנתה אלינו עם אותו חיוך מזויף שגרם לי לרצות לתת לה אגרוף ישר בשיניה הלבנות והמושלמות. "אז, מה תרצו להזמין?"
"גלידת שוקולד אחת," אמרתי לפני שראיין הספקי להוציא הגה משפתיו. "ואתה רצית מנטה," הפניתי את ראשי אל ראיין. "נכון, מותק?" אמרתי עם חיוך קל על שפתיי, מדגישה את המילה 'מותק' שבטוח תגרום לנטלי לרתוח מבפנים.
"אה, כן." הוא הנהן, מביט בי במבט מוזר כי אני בחיים לא קראתי לו 'מותק'. אני בכלל לא אוהבת את כל שמות החיבה שזוגות מדביקים אחד לשני. מה הבעיה לקרוא לבן הזוג שלך בשם שלהם במקום להמציא להם שמות מחליאים ולא קשורים?
"כבר מגיע," נטלי חייכה שוב ומיהרה למכונות הגלידה מאחוריה, והבוס שלה כנראה החליטה שהכל בסדר ונעלמה שוב.
"אמנדה, מה יש לך?" ראיין לחש באוזני ברגע שנטלי הסתובבה.
"כלום," עניתי לו במהירות.
"בבקשה אל תעשי שטויות, בסדר?" הוא ביקש באוזני. "באנו ליהנות היום, זה רק אני ואת." הוא הזכיר לי ולחץ על ידיי מעט, מה שגרם לחיוך קל לצוץ על שפתיי.
"בסדר," הבטחתי לו בדיוק שנטלי חזרה עם שתי גביעים בידה, אחד עם גלידה בטעם וניל, ואחד בטעם מנטה.
,הנה," נטלי הגישה לנו אותם בחיוך, אבל אני רק הבטי בה בעצבים שהלכו וגברו בקרביי.
"אה, אני ביקשתי טעם שוקולד, לא וניל." אמרתי והצבעתי עם ידי החופשיה על גביע הגלידה עם גלידת הווניל שאני לא סבלתי. נכון, גלידה היא גלידה, אבל אני בכלל לא אוהבת טעם וניל. אבל אני יודעת שנטלי עשתה זאת רק בשביל לעצבן אותי, כהרגלה.
"באמת?" נטלי הרימה את גבותיה כמופתעת. "אני שמעתי וניל."
"את שומעת מספיק טוב?" שאלתי כתמימה. "אולי כדי שתראי רופא."
"אמנדה, די." ראיין לחש באוזני ולקח לידו את גלידת המנטה שהזמין.
יכולתי לראות את הכעס שבער בענייה של נטלי, את הלסתות שלה נחשקות אחת בשנייה. "אני אחליף לך את הגלידה." זה כל מה שהיא אמרה לפני שהסתובבה למכונות הגלידה שוב.
"מה נכנס בך?" ראיין שאל באוזני שוב ואחר כך ליקק את הגלידה הירוקה לפני שהיא תימס על ידו.
"אתה לא רואה שהיא עושה לי בכוונה?" לחשתי לו חזרה מעוצבנת. הוא לגמרי לא רואה שנטלי פשוט שונאת אותי ותעשה הכל בשביל לאמלל את חיי?
"זאת רק גלידה," הוא כיווץ את גבותיו בבלבול וליקק שוב מהגלידה שלו.
נאנחתי בעצבנות והנדתי בראשי. "עזוב, אתה לא תבין."
"הנה, גלידת שוקולד." נטלי חזרה עם גביע חדש בידה, והפעם באמת הייתה שם גלידת שוקולד שאני ביקשתי מההתחלה.
"תודה," הודיתי לה (אולי אני שונאת אותה, אבל אני עדיין מנומסת). מתחתי את ידי בשביל לקחת את הגביע, אבל נטלי שחררה את הגביע יותר מדי מוקדם מידה. לא הספקתי לתפוס את הגביע, וזה נגמר בגלידה שנפלה על החולצה הלבנה שלי.
"נטלי!" צעקתי. לא יכולתי יותר לשלוט בכעס שגבר בי, ועכשיו זה כבר עבר את הגבול.
"הכל בסדר כאן?" הבוס של נטלי חזרה שוב, והפעם פניה הציגו הבעה מודאגת.
"אוי ואבוי, אני כל כך מצטערת!" נטלי קראה, נראית מודאגת ומצטערת באמת, אבל אני לא קניתי את הבולשיט הזה. "אני ממש מצטערת, לא התכוונתי!"
"את עשית את זה בכוונה!" הפניתי אליה אצבע מאשימה, הבעת הכעס שלי כבר הייתה גלויה לכולם ולא היה אכפת לי מה ראיין יכול לומר, אני יודעת בדיוק מה היו הכוונת של הבלונדינית השטנית הזאת.
"אני באמת שלא התכוונתי, זה החליק לי מהיד!" נטלי קראה ולקחה כמה מפיות שנחו על ידה.
"גברתי, אני כל כך מצטערת!" הבוס קראה וחטפה את המפיות מידה של נטלי. "נטלי היא עובדת חדשה, אני מקווה שאת מבינה." היא חייכה בהתנצלות ומיהרה להישען מעל הדלפק ולנגב את הכתם הענקי שהגלידה השאירה אל חולצתי.
"ברור שהיא מבינה!" ראיין מיהר להתפרץ לשיחה לפני שאני אוציא עוד משהו מטופש מפי.
"אתם לא חייבים לשלם גם, כמובן, זה על הבית." הבוס מיהרה להוסיף שהיא ניגבה עוד גלידה מחולצתי. הכתם הזה יישאר למשך היום, ואין סיכוי שאני אמשיך להסתובב ככה.
"תודה רבה, אבל נראה לי שאנחנו נלך." ראיין אמר וניסה למשוך אותי מהדוכן.
"רגע, אבל מה עם הגלידה?" נטלי קראה אחרינו.
"לא צריך, זה בסדר גמור!" ראיין ענה לפני שאני יכולתי לעשות משהו בנדון.
אני כרגע רתחתי מכעס, כאילו כל הדם בגופי בעבע בוורידים שלי ועשן יוצא לי מהאוזניים. עזבתי את ידו של ראיין ומיהרתי לברוח מהמקום ולנסות למצוא שירותים שאולי בהם אוכל איכשהו לנסות להעלים את הכתם הענקי מחולצתי.
"אמנדה, חכי!" ראיין קרא אחרי, אבל לא הקשבתי לו והמשכתי לצעוד במהירות בחיפוש אחר השירותים. די פחדתי לאבד את ראיין בין כל האנשים, אבל הייתי כל כך עצבנית שזה לא שינה לי בכלל. הנטלי הזאת תמיד חייבת להרוס כל דבר, אפילו את בילוי יום האהבה שלי ושל ראיין שחשבתי שהלך כל כך טוב עד שנתקלו בה. היא מרשעת, קנאית, צבועה, היא-
"תעצרי שנייה!" קולו של ראיין קרא, אבל הפעם הרבה יותר קרוב. תוך שנייה הרגשתי בידו תופסת בשלי ומושכת אותי בכוח אליו.
"היי!" קראתי ומיהרתי להשתחרר מן אחיזתו. הגלידה שהוא אכל לפני כמה רגעים נעלמה מידו (אולי הוא זרק אותה לזבל), אבל כמה טיפות ירוקות עדיין החתימו את ידו.
"את יכולה להסביר לי מה לעזאזל קרה שם?" ראיין דרש לדעת ותפס בידי שוב לפני שאספיק לברוח.
"היא שונאת אותי!" קראתי. "הכלבה הזאת תעשה הכל בשביל להתנקם בי!"
"להתנקם?" ראיין קרא, אבל הפעם מבולבל יותר מאשר כועס כמו מקודם.
"כן, היא מתנקמת בי שזרקת אותה בשבילי." עניתי לו כמובן מאליו. "איך אתה לא רואה את זה?"
"תקשיבי, אני גם לא לא כל כך מחבב אותה, אבל זאת לא סיבה לצאת עליה ככה!" הוא קרא, וגרם לי לכעוס עוד יותר מעכשיו.
"לא סיבה לצאת עליה?!" צעקתי. לא היה לי אכפת מהאנשים שצפו בריב שלי ושל ראיין, לא היה אכפת לי מהאחיזה של ראיין שהתחזקה סביב ידי. כל מה שרציתי היה לגמור עם היום הטיפשי הזה. "אולי פשוט תודה כבר וזהו!"
"להודות במה?" הוא צעק חזרה, עניו היפות שאני כל כך אוהבת משדרות כעס שאני לא אהבתי לראות בעניו בכלל.
"שאתה מעדיף מישהי כמוה על מישהי כמוני!" קראתי. במהרה, הרגשתי משהו רטוב על פניי, ורק אז שמתי לב לדמעות שזלגו מעניי תוך כדי הצעקות שלי.
"אמנדה, אל תתחילי-"
"ידעתי," אמרתי בקול רועד. הפסקתי לצעוק. הפסקתי להיאבק. ידעתי שכל הזמן הזה הוא פשוט רצה למצוא תירוצים בשביל להראות שאני מיוחדת בעניו, אבל הכל היו שטויות. "לך, תחזור אליה. היא תקבל אותך בשמחה." ירקתי מפי, משחררת בכוח את ידיי משלו.
"אמנ-"
"אני לא רוצה לדבר איתך." קטעתי אותו ומיהרתי לרוץ משם, הדמעות זולגות מעניי יותר. רצתי לאן שרגליי ייקחו אותי, זה ממש לא שינה לי לאיפה. כל מה שרציתי זה להתרחק ממנו ולנסות להפנים שכרגע לי ולראיין היה את הריב הראשון שלנו. אני מפחדת שהוא גם היה האחרון לזוגיות הזאת בכלל.

"נו, באמת!" מלמלתי תחת נשימתי שניסיתי לנקות את הכתם הענקי בחולצה שלי. שבילי דמעות יבשים עדיין נצצו על פניי, והעניים שלי בטח היו אדומות מהבכי שלי, אבל זה לא שינה לי.
אני עדיין לא מאמינה שבאמת היה לי את הריב הראשון שלי עם ראיין, דווקא עכשיו, ביום האהבה. ועוד מהסיבה הכי מטומטמת בעולם, והסיבה הזאת היא נטלי. הכלבה הזאת יודעת להרוס כל דבר שהיא מניחה עליו את ענייה, ואיכשהו הוא תמיד קשור אליי.
פתחתי את הברז של הכיור והורדתי את החולצה מעל ראשי. מזל שהיה לי בגד ים מתחת לבגדים שלי, כי אם לא זה היה יכול להיות נורא מביך לעמוד בשירותים הציבוריים רק עם חזייה. מיהרתי לשים את החולצה מתחת למים ולשפשף את הבד זה בזה בניסיון להוריד את הכתם הענקי מהחולצה. אחרי כמה דקות של שפשוף החולצה מתחת לזרם המים, הצלחתי לגרום לכתם לדהות מעט, אבל הוא עדיין נראה בבירור, רק כביסה תעלים את הכתם הזה.
"שיט," קללתי וסגרתי את זרם המים. סחטתי את החולצה שבידי ומיהרתי לפרוש אותה מחדש. היא הייתה רטובה מדי בשביל שאלבש אותה חזרה, אז חיפשתי את מתקני האוויר החם שעוזרים לייבש את הידיים. אבל ברור שהמזל לא שיחק אצלי, ובשירותים היו רק מגבות נייר בשביל לייבש את ידך הרטובות במקום מתקן האוויר החם. הבטי למטה על גופי. הדבר היחיד שהיה על גופי היה מכנסי הג'ינס הקצרים שלבשתי היום והחלק העליון של בגד הים שלי, וברור שהייתי צריכה לבחור בביקיני. אבל לא הייתה לי ברירה, אני חייבת לצאת מכאן מתישו, אני לא יכולה לחיות בשירותים לנצח.
נשמתי עמוק ומחצתי את החולצה שבידי, לפני שהושטתי את ידי אל הידית של הדלת ויצאתי מהשירותים. ישר שעברתי מבעד לדלת יכולתי להרגיש איך הלחץ בי גואה. תמיד לא אהבתי איך שהגוף שלי נראה, ולהראות אותו לאנשים אחרים כבר היה משהו שגרם לי לרצות לחבק את גופי בניסיון להסתיר אותו. אני יודעת שאני לא שמנה, אבל אני גם לא רזה ודקיקה כמו בנות אחרות. למרות שהגוף שלי זה לא הדבר הכי מזוויע שהעולם רואה (כמו סבא זקן ושמן עם שיערות חזה כמו הסוואנה. זה דבר מזוויע שחוויתי בגיל חמש ואני עדיין לא יכולה למחוק מהזיכרון), אני עדיין הרגשתי שכל אחד שעניו עברו עלי אפילו לשנייה בטח חושבים כמה הגוף שלי מכוער, כמה הוא לא מושלם כמו של נשים אחרות שהלכו עם בגד ים בדיוק כמוני, אבל הם נראו כמו דוגמניות על לעומתי. אני יודעת שאני לא יפה, אני יודעת שיש לי פגמים, לכל אחד יש. למרות שיש הרבה שאומרים שהפגמים שלך הם מה שהופכים אותך ליפה, אני לא חושבת שזה תקף לגבי.
לא שמתי לב לאיפה אני הולכת או מה אני עושה, עד שנתקלתי בגוף אחר שכמעט גרם לי ליפול על הרצפה, אבל הוא הספיק לתפוס בי לפני שהייתי משתטחת על רצפת הבטון.
"וואו, תיזהרי!" קול מוכר קרא, והידיים שתפסו בי עזרו לי לייצב את עצמי.
"אני מצטערת!" קראתי במהרה, מרימה את מבטי אל הפנים המוכרות שראיתי בעבר. "טומי?"
"אמנדה!"הוא קרא וחיוך התפרש על פניו. "וואו, לא התראינו מלא זמן!"
"כמעט ארבעה חודשים," אמרתי לו, זוכרת שהפעם הראשונה שהתראינו היה בסוף חודש אוקטובר כשהוא הסיע אותי ואת סופי לנשף ליל כל הקדושים, שבו פגשתי את ראיין אחרי חצי שנה של התכתבות דרך האינטרנט. "בכל מקרה, מה אתה עושה כאן?"
"בילוי ליום האהבה," הוא משך בכתפיו.
"עם מי?" שאלתי מבולבלת והבטי לצדדים, אבל לא ראיתי שום בחורה לצידו.
"חברה שלי, אבל היא באחד המתקנים שלא רציתי לעלות עליהם." הוא הסביר. "אז אני מסתובב קצת עד שהיא תסיים לעלות עליו."
"יש לך חברה?" זה היה הדבר היחיד ששאלתי אותו.
"רק התחלנו לצאת האמת," הוא צחק. "אבל היא הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיי, אני יכול לומר לך את זה."
חיוך קטן התפרש על שפתיי שראיתי את החיוך הדבילי שהתפרש על פניו של טומי שהוא הזכיר את חברה שלו, עם המבט של הכלבלב המאוהב בעניו.
"אז מה את עושה כאן?" הוא שאל.
"בדיוק כמוך," עניתי לו, והחיוך שהיה על פני מיד נפל.
"זה לא נראה ככה," הוא אמר. "מה קרה?"
"פגשנו את האקסית שלו," סיפרתי לו. "היא זרקה עלי גלידה, אני והוא רבנו. זה לא נגמר יפה." אמרתי בקצרה ומבטי נפל לחולצה המלוכלfת שהייתה בידי.
"יש לי הרגשה שזה קצת יותר מזה," טומי אמר ושם את ידו על כתפי החשופה. "רוצה אולי לדבר על זה?"
אחרי כמה שניות ששתקתי ושקלתי את ההצעה שלו, הנהנתי לחיוב. "לא יזיק לי להוציא קצת עצבים." צחקתי, מה שגרם לטומי לחייך.
"בואי, באלי לרדת לים קצת." הוא הציע ולקח את ידיי בשלו לפני שיכולתי לעשות משהו.

"וואו, איזה סיפור." טומי אמר אחרי שסיפרתי לו את הכל. סיפרתי לו על הנשף, על העבר שלי ושל ראיין, על כל מה שקרה לנו עד הריב שלנו. זה הרגיש טוב להוציא את כל זה החוצה, סוף סוף לספר למישהו את כל מה שעובר עליי. זה הרגיש כאילו אבן כבדה שסחבתי על כתפיי סוף סוף ירדה ממני, וההקלה שהרגשתי הייתה פשוט יוצאת דופן.
"אתה מספר לי," צחקתי ואספתי את רגליי אלי, מחבקת אותן צמוד אל גופי. החול מתחת לרגליי די הציק לי, והרוח של חוף הים נשבה על פניי והעיפה את השיער מפניי. החולצה שלי (שעדיין הייתה רטובה) שכבה לידי, אני לא הוכלת ללבוש אותה בקרוב, זה בטוח.
"החיים שלך מלאים בכל כך הרבה דרמה, זה מדהים." הוא צחק והניד בראשו. טומי נשען לאחור על ידיו, רגליו פרושות קדימה. "הלוואי שלי היו חיים כמו שלך."
"תאמין לי, את לא רוצה את זה," צחקתי ונתתי לראשי לנוח את ברכיי, מבטי מופנה לחיקי. "אבל תודה שהקשבת לי," אמרתי לו והרמתי את ראשי והבטי בו. "זה באמת עזר."
"אין בעיה, הכל בשביל החברה הכי טובה של בת דודה שלי," הוא חייך. " את כמו אחות קטנה בשבילי."
"ואתה כמו אח גדול בשבילי." חייכתי אליו. "אתה לא כמו אחותי הגדולה, איתה אי אפשר לדבר."
"אני לא רוצה לדעת, אני בן יחיד בכלל." הוא צחק. "אבל הי, אני אומר שתלכי לחבר הזה שלך, ותתנצלי. תהיי הבן אדם הבוגר ותגמרי את זה."
"אתה צודק," הנהנתי. "השאלה זה איפה אני יכולה למצוא אותו במקום הענקי הזה."
"תתקשרי אליו, תגידי לו איפה את. הוא כבר יבוא, תאמיני לי." הוא אמר לי וקם מהחול, מעביר את ידו על אחוריו בשביל נקות את החול שנדבק למכנסיו. "אני חייב ללכת, היא בטח כבר מחפשת אותי."
"ברור, תיהנו." אמרתי לו וקמתי בדיוק כמוהו בשביל לחבק אותו. "יום אהבה שמח." אמרתי לו שהתנתקנו מהחיבוק.
"יום אהבה שמח." הוא איחל לי בחזרה לפני שהוא נופף בידו להתראות, ואז הסתובב והתקדם חזרה לכיוון הלונה הפארק.
נאנחתי והתיישבתי חזרה על החול, זקוקה לעוד קצת זמן לחשוב. אני רוצה להתקשר אל ראיין כל כך , לומר לו שאני מצטערת על ההתנהגות הילדותית שלי ולחזור להיות הזוג המתוק והקיטשי שאנחנו אמורים להיות ביום האהבה. כי בסך הכל, אני אוהבת אותו, ואני לא רוצה להיות מופרדת ממנו אפילו לדקה. כל מה שרציתי עכשיו זה לחבק אותו קרוב אליי וללחוש באוזנו כמה אני מצטערת.
אבל כנראה לא היה צורך להוציא בכלל את הטלפון מכיסי, כי בדיוק שהבטתי בילד קטן רץ אל הגלים, הרגשתי מישהו נוגע בכתפי, ומי זה לא היה אחר מאשר ראיין מקליין.