הסיפור של סינדרלה פרק 33

אני יודעת שאתן בטח כועסות עלי על זה שהפרדתי בין סופי לאנדי, או סנדי אם אתן מעדיפות. טוב, זה היה חייב להיעשות, אני לא רוצה שהסיפור היה יותר מדי צפוי ומתוק, נכון? אני אל בן אדם כזה, אני רוצה שהיה לכן התקף לב תמידי XD

יום שני הגיע, ואיתו הלימודים. הדרמה מסוף השבוע עדיין השאיר בי ובראיין הלם ענקי. סופי הייתה שבורה, הלב שלה פשוט התנפץ לרסיסים. הבחור שלה, הבחור שאהבה בכל לבה, הוא שלקח ממנה את בתוליה והכניס אותה גם להריון, נפרד ממנה. בגלל התינוק המשותף של שניהם, מערכת היחסים שלהם הופסקה ברגע אחד.
אני ניסיתי להתקשר לאנדי כמעט כל שעה עגולה, אבל השיחה ישר הועברה לתא קולי. אפילו ראיין ניסה להתקשר, אבל גם אצלו לא היה שום מענה.
אז שהגעתי ביום שני לבית הספר, ידעתי שאנדי יהיה שם באותו מקום, ואני יכולה לנהל איתו שיחה פנים מול פנים.
נכנסתי אל הכיתה ממש דקה לפני הצלצול, מתקדמת אל עבר המקום הרגיל שלי ומתיישבת שם. ציפיתי לראות שם את אנדי יושב לידי כרגיל, אבל כשהרמתי את ראשי הוא לא היה שם. סרקתי את כל הכיתה, אבל לא היה כל זכר לאנדי.
"זה מוזר…" מלמלתי.
"מה מוזר?" מישהו שאל מאחורי והקפיץ אותי. הסתובבתי בתקווה שזה אנדי, אבל זה היה ראיין.
"לא, כלום." הנדתי בראשי. אולי אנדי מאחר פשוט?
ראיין משך בכתפיו והתיישב מאחורי. "אז איך סופי?"
"היא לא מפסיקה לבכות." נאנחתי. "כל פעם שאני מזכירה משהו שקשור בו היא פורצת בבכי לא יאמן."
"אפשר להבין." ראיין הנהנן. "חבר שלה עזב אותה עם דבר כזה לשאת על הגב, זה נורא קשה."
"אני חייבת לדבר איתו. לא אכפת לי אם הוא חבר טוב שלי או לא, הוא יחטוף על זה שהוא פגע בסופי." אמרתי לו ושיחקתי עם אצבעותיי בעצבנות על גבי השולחן.
"אבל את צריכה לנסות להבין גם אותו אמנדה, זה לא פשוט לקבל דבר כזה." ראיין ניסה להגן על אנדי. "תנסי לראות את זה מנוקדת המבט שלו לשם שינוי."
"מה יש לנסות להבין?" נאנחתי בעצבנות. "אם הוא היה אומר שאין לו מושג מה לחשוב על זה והוא ישמור על מרחק כמה ימים, הייתי מבינה. אבל להיפרד ממנה? ועוד במצב כזה?"
"אמנדה, תירגעי." ראיין הניח את ידו על כתפי. "נדבר איתו ונראה מה קרה, בינתיים תנסי לחשוב על דברים אחרים."
"צודק," הסכמתי. "אבל זה פשוט משגע אותי."
"את יודעת מה? יש לי משהו שיעודד אותך קצת." ראיין חייך, וגרם לי אוטומטית לחייך גם. "יש לי משחק היום בערב, למה שלא תבואי לעודד אותי? זה המשחק הכי גדול שלנו העונה, אם אנחנו מנצחים אותו אנחנו עולים לאליפות!" יכולתי לראות את ההתרגשות בעניים שלו, הם נצצו כמו ילד בן חמש שרואה גלידה שאמא שלו קנתה לו.
"אני אשמח ללכת למשחק שלך," הסכמתי והנחתי את ידי על ידו שלו שעדיין נחה על כתפי. "אולי אני אפילו יביא את סופי איתי, שתנסה לנקות את הראש שלה מכל מה שקורה."
"רעיון מעולה." הוא חייך, ואז מר ג'קסון נכנס לכיתה וקטע את השיחה הקטנה שלנו, אבל החיוך שעל פניו גרם לי לחייך לשאר השיעור.

אנדי לא בא לבית הספר. זה הפתיע אותי יותר מכל דבר, כי ההורים של אנדי ממש לוחצים עליו לגבי ציונים והגעה עיקבית לבית הספר. גם סופי לא הגיעה לבית הספר, בגלל שהיא העדיפה לא ללכת כשהיא לא מרגישה טוב כמעט כל שעה. גם העובדה שהיא נכנסה להריון לא בדיוק גרמה לה להרגיש יותר טוב, וההורים שלה עדיין לא חזרו ממחוץ לעיר בגלל העבודה, והיא גם תצטרך לספר להם מתישו.
אז בגלל המצב רוח המשוגע שהיה בזמן האחרון, הזמנתי את סופי ואת אמה אליי הביתה לפני שנצא למשחק של ראיין. עדיין היינו צריכות לספר לאמה את כל מה שקרה, וגם רציתי קצת להראות לסופי שהיא לא לבד בכל התהליך הזה, שיש שתי בנות לידה שיתמכו בה כל הדרך.
אז אחרי כשעה שלי בניסיון להכין שיעורים (ולהיכשל בזה), החלטי לבלות קצת עם אלפרד עד שהבנות יגיעו. ניסיתי ללמד אותו כמה טריקים בסיסים (לשבת, לשכב, להתגלגל, לשחק מת, לעשות שלום, לנקות לי את החדר, דברים פשוטים כאלה), עד שדפיקה נשמעה בדלת וגרמה לאלפרד למהר לכיוונה בנביחות נרגשות כהרגלו.
"תירגע," צחקתי וליטפתי את ראשו של אלפרד בחיבה לפני שפתחתי את הדלת. "היי, מה-" ישר קטעתי את עצמי שראיתי מי עומד לפני דלת ביתי.
"הי, אמנדה." אנדי אמר בחיוך קל.
פניי היו קפואות, שום הבעה לא הוראתה על פניי, ורגשותיי המבולבלים לא ממש עזרו. מה לעזאזל הוא עושה כאן?
"אני יכול להיכנס?" הוא שאל והנהן אל עבר הבית.
בלי לחשוב יותר מדי, פתחתי את הדלת יותר בכדי שהוא יכול להיכנס לביתי, וברגע שרגלו צעדה לבפנים, אלפרד מיהר לקפוץ על אנדי בנביחות שמחות וקשקושים נמהרים בזנבו. אלפרד לא ראה את אנדי הרבה מאוד זמן, ואנדי שמח לקצת אהבה מאלפרד. הוא צחק וליטף את ראשו של הכלב בחיבה, כמו שהוא תמיד נוהג לעשות שאלפרד קופץ עליו.
סגרתי את הדלת אחרי, בוהה באנדי שמלטף את אלפרד ומדבר אליו עם חיוך ענקי על פניו. הוא תמיד אהב את אלפרד, כאילו הוא היה הכלב שלו ולא שלי, אבל אותי זה ממש לא עניין עכשיו.
"למה אתה כאן?" היה הדבר היחיד שהוצאתי מפי.
חיוכו של אנדי דעך רק למתחיה קלושה בשפתיו, והוא הפסיק ללטף את אלפרד והתקדם אל הסלון בלי לומר דבר. בלית ברירה עקבתי אחריו ומצאתי אותו כבר יושב על אחת הספות, משחק באצבעותיו בעצבנות.
התיישבתי על ידו, ידי שלובות על חזי, ולא יכולה להחליט אם לדבר איתו או להחטיף לו סטירה. למה הוא בכלל בא לכאן? להתנצל על זה שהוא היה חתיכת פוץ ולנסות לחזור לסופי? טוב, לא נראה לי שזה יקרה.
"נו?" שאלתי,בוחרת לדבר במקום להחטיף. אלימות גם ככה לא הפתרון.
"מה?" הוא שאל חזרה, מבולבל.
"לא ענית על השאלה שלי, למה באת לכאן?" חזרתי על שאלתי שוב, נועצת מבט נוקב בחברי הטוב.
"להסביר את עצמי," הוא ענה, וסוף סוף עזר אומץ להביט בי.
"מה יש להסביר בדיוק?" שאלתי בטון יותר כועס משציפיתי. "להיפרד ממנה?" הנדתי בראשי. "ועוד שהיא בהריון, מצאת את הזמן הכי טוב לעשות את זה."
"אמנדה, תנסי להבין אותי," הוא נאנח. "אני יודע שהיא לא היחידה שאשמה בכל זה, גם אני הייתי אשם,"הוא הסביר וחזר להביט בחיקו. "אני זה שלחצתי עליה שנשכב בכלל, כל הדבר הזה הוא בכלל באשמתי, אבל מרוב עצבים פשוט הוצאתי את הכל עליה."
"היא שבורת לב עכשיו, אנדי." נזפתי בו. "אני ביליתי את כל סוף השבוע שלי בניסיון להרגיע אותה, וזה לא עזר בכלל."
את חושבת שאני לא מרגיש רע?" הוא אמר, נשמע יותר עצבני מבדרך כלל. "מה את חושבת שאני עשיתי כל סוף השבוע הזה, בליתי?"
"לא, אתה היית עסוק מדי בלסנן אותי." נאנחתי בעצבנות.
"אני ביליתי את כל סוף השבוע בלבכות על מה שעשיתי," הוא ענה לי במקום. "אני גם שבור מזה, אין לי לב של אבן."
"אז למה עשית את זה בכלל?" התעצבנתי.
"בגלל שאני אוהב אותה," הוא ענה בקול חלש. רק אחרי שהבטתי בו לכמה שניות, הבנתי כמה שבור הוא באמת. היו לו עיגולים שחורים מתחת לעניים, שיערו היה פרוע יותר מבדרך כלל, ובגדיו ניראו רופפים על גופו. מבט אחד בעניו גרם לי להבין שהוא לא רצה להיפרד מסופי, בכלל לא.
"עשיתי את מה שהייתי צריך," הוא המשיך להסביר. "היא לא הייתה רוצה להישאר איתי בכל מקרה, במיוחד אחרי שהכנסתי אותה להריון."
"אבל היא כן רוצה להישאר איתך." אמרתי לו, אבל לא נראה לי שהוא ממש הקשיב.
"הייתי כל כך מטומטם שבכלל לחצתי עליה, היא אמרה שהיא לא הכי מוכנה, אבל בסוף שכנעתי אותה. רציתי לראות אם האהבה שלנו באמת כל כך חזקה כמו שרציתי שהיא תהיה, ובמקום להשתמש באמצעי מניעה, סמכתי על סופי בגלל שהיא הייתה על גלולות."
"די, זה לא אשמתך." ניסיתי להרגיע אותו והנחתי את ידי על כתפו ששמתי לב שהקול שלו רעד יותר ויותר.
"אבל זאת כן אשמתי!" הוא צעק. "אני הכנסתי אותה להריון, אני הרסתי לה את החיים!" בלי שהוא שם לב, דמעה יחידה זלגה במורד לחיו, ואני לא יכולתי להמשיך לשבת שם ולהביט בו מתפרק. "אני פגעתי בבחורה שהכי אהבתי, ואני הבטחתי שאני לא יעשה את זה."
"אתה לא פגעת בה בלהכניס אותה להריון," מיהרתי לומר, והוא הביט בי במבט מבולבל. "במקום לתמוך בה לאורך כל הדרך, אתה פשוט נטשת אותה, וזה מה ששבר אותה."
"אבל אני לא יכול," הוא הניד בראשו. "עשיתי מספיק טעויות בחיים שלי, ואני לא רוצה לפגוע בסופי עוד יותר ממה שהיא פגועה עכשיו."
"אנדי, תקשיב לי." נאנחתי ואחזתי בשתי כתפיו, מכריחה אותו להביט בי. "אתה החבר הכי טוב שלי, אבל גם סופי. אני רוצה ששניכם תהיו מאושרים, ושאתה היית עם סופי יכולתי לראות בעניים שלך כמה שאתה מאושר. אנדי, אל תוותר על האושר הזה."
אנדי שתק. הוא לא אמר כלום, רק הביט בעניי. עוד דמעה זלגה במורד פניו, מלווה בעוד אחת, עד שהוא החיל לבכות. מיהרתי לחבקו אותו אליי, נותנת לו לבכות על כתפי.
"א-אני אוהב אותה," הוא אמר בקול מעומם בגלל שבכה על כתפי, והכאב בקולו גרם ללב שלי להתכווץ.
"אתה צריך לחזור אליה, לומר לה שאתה מצטער." אמרתי לו. "היא לא יכולה לעבור את ההיריון הזה לבד."
"אבל איך?" הוא שאל כשהוא התרחק ממני, מושך באפו ומנגב את עניו הדומעות בעזרת ידו. הוא נשם נשימה נרעדת, מביט בי אבוד לגמרי.
"אני, סופי, ואמה הולכות למשחק של ראיין עוד מעט," אמרתי לו. "למה לא שתדבר איתה שם?"
"למה אז?" הוא שאל.
"בגלל שהן עוד מעט באות לכאן, ואם סופי תראה אותך כאן היא תחטוף התקף לב." צחקתי. "וגם, כולם היו כל כך מרוכזים במשחק שהיה לך זמן להיות איתה לבד בלי שאף אחד יפריע. זה יותר טוב מלדבר בטלפון או להופיע לה בבית."
"אוקי," אנדי הסכים לבסוף. "רגע, אמרת שהיא באה לכאן?"

"אז זה למה התנהגת מוזר בזמן האחרון," אמה הנהנה בהבנה. "אבל למה לא סיפרתן לי קודם?"
"היה מספיק דרמה בסוף שבוע הזה," עניתי לה. "אבל אל תדאגי, מעכשיו את תדעי הכל."
היא הנהנה ואחזה יותר חזק בהגה. למזלי, לאמה הייתה מכונית, ובגלל שסופי לא רצתה לנהוג משום מה, אז אמה הסיעה אותנו למשחק במכונית שלה (או יותר נכון, המכונית של אחיה הגדול).
אני ישבתי על יד אמה במושב הנוסע, בעוד שסופי ישבה מאחורה והביטה מחוץ החלון בלי לומר הרבה. היא נראתה במצב דומה לאנדי שעשה אצלי ביקור פתע בבית לפני כשעה- עיגולים שחורים מתחת לעניים, בגדים מרושלים. היא לא נראתה כמו עצמה, החיוך הרגיל על פניה לא נראה בכלל, וזה גרם ללבי להתכווץ. היא אהבה את אנדי בכל ליבה, היא רצתה שהוא היה לידה בזמן שהיא עוברת את ההיריון הזה, וכרגע הוא לא נמצא לידה.
אבל אנדי הבטיח לי שהוא יבוא בזמן המשחק וידבר איתה, הרי הוא בעצמו לא רוצה שהיא תעבור את כל זה לבד.
"אז, סופי," אמה התחילה לומר ופנתה ימינה. "איך את מרגישה?"
"לא טוב," היא ענתה בקול שקט. "אני מתגעגע לאנדי."
אמה הביטה בסופי במהירות דרך המראה הקדמית, מבט עצוב עולה בענייה. לאמה, בדיוק כמוני, היה קשה לראות את סופי ככה. סופי נראתה שבורה מכל בחינה, הניצוץ השמח בענייה נעלם, החיוך הרגיל שלה לא נראה בכלל.
"סופי, הוא לא יעזוב אותך לנצח." אמרתי בניסיון לעודד אותה, אבל היא לא ענתה לי. אני לא חושבת שהיא שמעה אותי אפילו. "הוא אוהב אותך."
"הוא לא," היא ענתה לי. "אם הוא היה אוהב אותי, הוא לא היה עוזב אותי."
"סופי-" התחלתי לומר, אבל צפירה הקפיצה אותי וקטעה את דבריי.
"נו! אתה בכביש, למען השם!" אמה התעצבנה וצפרה שוב למכונית הקטנה שנסעה מלפנינו במהירות של צב. היא מיהרה לעקוף את המכונית הקטנה בעוד כמה צפצופים, ואחר כך נכנסה לחנייה של בית הספר באזור אולם הספורט.
"לא חשבתי שאני אראה אותך אי פעם עצבנית." צחקתי על אמה עם הפנים הרגוזות שלה.
"לא כדי להתעסק איתי על הכביש," היא הזהירה אותי ומיהרה להיכנס לאחת החניות הפנויות לפני שמכונית אחרת עלולה לתפוס אותה. "אני מניו-יורק במקור, בכביש אנחנו האנשים הכי מסוכנים שאת יכולה לפגוש."
צחקתי ושחררתי את עצמי מהחגורה שלי.
אמה דוממה את המנוע ומיהרה לצאת מהמכונית, ואני וסופי עשינו כמוה. תוך זמן קצר, שלושתנו התקדמנו אל עבר אולם הספורט הרועש.
"אנחנו לא מאחרות, נכון?" שאלתי את סופי.
היא הביטה בשעון שעל מפרק ידה והנידה בראשה לשלילה.
"יופי," נשפתי בהקלה. "אם הייתי מאחרת ראיין היה הורג אותי." צחקתי ופתחתי את דלת האולם, נותנת לאמה וסופי להיכנס לפניי לפני שנכנסתי גם אני בעצמי לבפנים.
האולם היה יותר רועש מבפנים מאשר מבחוץ, ורוב המושבים היו כבר מלאים באנשים עם שלטים וידיים ענקיות מספוג. המעודדות כמובן עמדו מול הקהל ועשו את המתיחות שלהם בזמן שכמה בחורים בהו בהן.
"מהר, תמצאי מקומות בשורה הראשונה!" אמרתי לאמה וחיפשתי בעניי מושבים פנויים. בסופו של דבר מצאתי שלושה מושבים פנויים בקצה השורה הראשונה, אז מיהרתי לרוץ אליהם ולתפוס אותם לפני שמישהו אחר יתפוס לי אותם.
אמה וסופי מיהרו לרוץ אחרי ולתפוס את שתי המקומות הנותרים.
"מישהי נרגשת." אמה צחקה. "איפה החבר שלך בכל מקרה?" היא חיפשה את ראיין בין כל האנשים, וגם אני. אחרי כמה שניות עניי נפלו על חבורת בנים גבוהים לבושים במדי נבחרת הכדורסל הכתומים של בית הספר ליד קבוצת המעודדות. חיפשתי בניהם את ראיין, אבל לא הצלחתי למצוא אותו.
"אמה, את רואה אולי את-"
"בו!" מישהו צעק לידי וגרם לי לצרוח בבהלה ולקפוץ במקומי, אבל למזלי הצעקה שלי נבלעה בכל הרעש של הקהל.
שלחתי מבט זועם לראיין שצחק מולי, מחזיק את בטנו מרוב צחוק."ה-היית צריכה לראות את הפנים שלך!" הוא המשיך לצחוק ודמעות כבר נצברו בעניו.
"מטומטם," נאנחתי ושילבתי את זרועותיי על חזי. "זהו, אני לא מדברת איתך יותר."
"לא!" ראיין קרא כמו ילד קטן ושירבב את שפתו התחתונה.
"ומה אמרתי לך על להבהיל אותי?!" התרגזתי ושלחתי לעברו עוד מבט נוקב שגרם לו לצחוק עוד יותר.
"בסדר, בסדר, אני מצטער." הוא התנצל וצחוקו שכח מעט.
"חסר לך שאתה עושה את זה שוב!" הזהרתי אותו והפניתי לעברו אצבע.
"אויש, בואי לכאן." הוא צחק ומיהר לאסוף אותי אליו לחיבוק נעים.
"אתה תמיד עושה את זה בשביל שאני לא אכעס עלייך, נכון?" שאלתי אותו בקול מעומם בגלל שפניי היו קבורות בחזה שלו.
"כן," הוא ענה לי ומחץ אותי אליו מעט יותר לפני שהוא שחרר אותי מאחיזתו. חיוך היה פרוש על פניו, וידיו עדיין אחזו בזרועותיי.
"מתרגש?" שאלתי אותו.
"מאוד." הוא ענה לי. "אם אנחנו מנצחים-"
"אתם עולים לאליפות, כן, כבר אמרת לי את זה." קטעתי את דבריו. "אתם תנצחו, אל תדאג." צחקתי והורדתי את ידיו שאחזו בזרועותיי. שילבתי את ידי בשלו ולחצתי עליה מעט. "אני מאמינה בך, קפטן."
"את תמיד יודעת מה לומר," הוא חייך ונשען יותר קדימה בשביל לנשק אותי, אבל הוא התרחק שמישהו נגע בכתפו.
"אה, ראיין," קול צפצפני מוכר אמר, ואני נאנחתי בעצבנות.
"מה, נטלי?" ראיין נאנח בעצבנות גם הוא ועזב את ידי.
"המאמן קורא לך, המשחק מתחיל עוד דקה." היא אמרה לו וטלטלה מעט את הפונפונים בידה. מדי המעודדת הקצרים שלה היו צמודים (לטעמי יותר מדי צמודים) לגופה, והראו את כל קימוריה המושלמים. שיערה הבלונדיני היה אסוף בזנב סוס בסרט צבעוני, ופניה מאופרות בצבעי בית הספר. כמה ששנאתי אותה, היא נראתה מדהים. היא הייתה הרבה יותר יפה ממני, מה שעדיין גורם לי לחשוב פעמיים למה ראיין בחר בי במקום ללכת עם מישהי כמו נטלי.
"בסדר, אני בא." הוא נאנח. הוא הסתובב אלי, ולפני שיכולתי לומר משהו הוא מיהר להדביק את שפתיו לשלי מול עינה של נטלי, מה שגרם לי לחייך אל תוך הנשיקה. "תאחלי לי בהצלחה." הוא אמר בחיוך לאחר שהתנתק מהנשיקה.
"בהצלחה," צחקתי. "אוהבת אותך, מקליין." אמרתי לו לפני שהדבקתי לשפתיו נשיקה אחת קטנה.
"אוהב אותך, יוסטון." הוא צחק ומיהר לרוץ אל עבר הקבוצה שלו לפני שהמשחק יתחיל.
נטלי הביטה בי במבט כעוס, ואני החזרתי לה חיוך תחמני שגרם לה להתנשף ברוגז ולחזור לקבוצת המעודדות.
"זה היה כמו לצפות בטלנובלה," אמה אמרה לידי. כמעט שחכתי שהיא הייתה שם, עד כדי כך הייתי שקועה בענייני ראין-אמנדה-נטלי האלו.
"תספרי לי על זה," נאנחתי ונשענתי לאחור במושב שלי. "סופי, את מרגישה בסדר היום? בקושי אמרת מילה מאז שהגענו לכאן."
היא לא ענתה לי.
"סופי?" שאלתי והעפתי מבט למושב שלה, והופעתי לגלות שהיא לא שם. "אמה, ראית שהיא הלכה?"
"לא, חשבתי שהיא ישבה כאן כל הזמן הזה," היא ענתה ונראתה מבולבלת בדיוק כמוני.
אבל אז משהו תפס את צומת לבי בזווית עייני- שיער חום ופרוע שהזדקר לכל מקום, מלווה בראש עם שיער בלונדיני.
"נראה לי שאני יודעת איפה היא," צחקתי ודחקתי בעזרת מרפקי את אמה. הנהנתי אל עבר הזוג שנעלם מבעד לשתי דלתות הכניסה של האולם.
"שני ציפורי האהבה האלה לא יכולים להיות מופרדים להרבה זמן, הא?" אמה צחקה והספיקה לראות את אנדי סופי מתחמקים החוצה.
"טוב, בואי נראה את המשחק, לשם זה באנו, לא?" אמרתי ושוב נשענתי אחורה על מושבי.
"צודקת," אמה הסכימה ונשענה אחורה כמוני.

אחרי ריקוד המעודדות מלווה במוזיקת פופ וטקנו מחליאה, המשחק סוף סוף התחיל. היינו עכשיו דקה לפני סיום המשחק, וקבוצת הבית והקבוצה היריבה היו בתיקו. במהלך המשחק, סופי שלחה לי הודעה שהיא ואנדי הולכים הביתה אחרי שהם דיברו על הכל. אני מקווה שמערכת היחסים שלהם לפחות חזרה למסלול הקבוע שלה והם ידעו מה הם רוצים לעשות עם התינוק.
אבל כל הדרמה הזאת נראתה חסרת חשיבות למתח שהיה בכל רחבי האולם. כולם צפו בכדור הכתום שהוקפץ לכל אורך רצפת הפרקט, מועבר מיד ליד. לפי מה שהבנתי, הקבוצה היריבה אחזה בכדור, מה שהיה חדשות רעות. אם הקבוצה היריבה תקלע את הסל הזה, הם ינצחו ויעלו לאליפות העיר, בעוד שהקבוצה שלנו תפסיד.
אחד מהשחקנים של הקבוצה היריבה מיהר לרוץ אל עבר הסל ולנסות לקלוע. קבוצת המעודדות של הקבוצה היריבה עודדה את אוהדי אותה קבוצה, קוראים בשמות שחקנים ומטלטלות את הפונפונים הירוקים בידיהם.
הקהל שעודד את בית הספר שלנו ניסה לעודד בכל כוחו, אבל זה לא השתווה לאוהדי הקבוצה היריבה, ומעודדות בית הספר לא עזרו במיוחד.
נותרה חצי דקה לסוף המשחק, ובדיוק שהשחקן של הקבוצה היריבה ניסה לקלוע את הסל, קרה משהו שהקבוצה היריבה לא ציפתה לו- שחקן אחר חטף את הכדור בעודו באוויר והפיל אותו לרצפה, מונע ממנו להיכנס לסל.
הקהל שעודד את בית ספרנו שאג בשמחה מחודשת, והעיר את המעודדות שלנו שהחלו לעודד בנמרצות.
צפיתי בשחקן שחטף את הכדור מהקבוצה היריבה ומיהר אל עבר הסל השני.
"זה ראיין!" קראתי בהתרגשות כשמתי לב שהשחקן שחטף את הכדור היה החבר שלי- החבר החתיך, הבלונדיני, הרגיש, והמתוק שלי.
"בואי נעודד אותו!" אמה קראה בהתרגשות, ושנינו קמנו ממשובינו וצעקנו בשמו.
ראיין נדחף בין השחקנים של הקבוצה היריבה בעודו מנסה להתקדם אל עבר הסל השני, חברי הקבוצה של בית הספר מנסים לעזור לו בלחסום את השחקנים שניסו להתקיל אותו.
נותרו עשר שניות לסיום המשחק. הכל היה תלוי בראיין, ואם הוא יספיק להגיע לסל בזמן או לא. הוא היה באמצע הדרך לסל, אבל יותר מדי שחקנים מהקבוצה היריבה חסמה את דרכו. לא הייתה לו דרך לעקוף אותם, לא הייתה לו שום דרך מילוט, אז הוא עשה את הדבר היחיד שנותר לעשות- לזרוק את הכדור ולקוות שהוא יכנס לחישוק.
הכדור עופף באוויר אל כיוון הסל. נדמה שהזמן האט, וכולנו הבטנו בכדור מעופף לו באוויר, מתקרב יותר ויותר אל עבר הסל. נותרו רק כמה שניות ספורות, והסל נגע בחישוק, מתגלגל על שפתו פעמיים. האם הוא ייכנס לרשת? האם הוא לא?
כל הקהל היה על רגליו, כל הקהל היה במתח. בדיוק שהצפצוף לסיום המשחק נשמע, הכדור נכנס אל תוך הסל והקהל יצא מגדריו.
"ניצחנו!" קראתי והנפתי את ידיי באוויר ביחד עם הקהל שמסביבי.
כל חברי הקבוצה של בית הספר מיהרו לקפוץ על ראיין בהתרגשות, וחיוכו הענקי של ראיין לא ירד מפניו.
"מה את אומרת, ללכת אליו?" שאלתי את אמה.
"כן, כן!" היא קראה ומיהרה לפנות לי מקום בשביל שאוכל לעבור. "קדימה, אמנדה!" היא עודדה אותי, ואני צחקתי ורצתי מהר לאורך מגרש הכדורסל אל עבר ראיין, למרות המבטים המבולבלים של הקהל.
למזלי, כל חבריו הפסיקו לחבק אותו מההתרגשות, ושהייתי קרובה מספיק מיהרתי לקפוץ עליו בעצמי. הוא כמעט נפל על הרצפה מהמשקל המחודש שעל גופו, אבל הצליח לייצב את עצמו בזמן.
גופו היה מלא בזיעה וגם די הסריח, אבל זה לא שינה לי בכלל. כרכתי את רגליי סביבו ואת ידיי סביב צווארו ומיהרתי לחבק אותו בהתרגשות, הוא עשה את אותו הדבר. הוא כרך את זריעותיו סביב גבי התחתון ומחץ אותי אליו.
"מזל טוב! ניצחתם!" אמרתי באוזנו עם חיוך ענקי על פניי.
ראיין התרחק ממני מעט כך מצחנו נגעו והיה לו מספיק מקום בשביל להביט בעני. "הכל בזכותך," הוא צחק והתנשף. "אם לא העידודים שלך, איך הייתי יכול לזכות?"
"זה כלום," משכתי בכתפיי וצחקקתי.
"היי כולם!" ראיין צעק והתרחק ממני יותר, מפנה את פניו לקהל.
"ראיין, מה אתה עושה?" שאלתי אותו בחשדנות.
"אנשים!" ראיין צעק שוב, תופס את צומת הלב של כמעט כולם באולם. "זאת," הוא צעק והפסיק לכרוך יד אחת מסביבי ואיתה הצביע עליי. "זאת חברה שלי!" הוא צעק וגרם לי להאדים.
"ראיין!" נזפתי בו והפסקתי לכרוך יד אחת סביב צווארו בשביל להרביץ לו. אבל זה לא שינה לו כל כך, כי אחר כך הוא ידו הפנויה תפסה בעורפי ועזרה לרסק את שפתיי על שלו לעניי כולם.
כל הקהל הריעה שראו ששנינו מתנשקים, וגרם לי לחייך אל תוך הנשיקה שלנו. הבחור הזה משגע אותי מכל בחינה, גורם לי להרגיש בעננים, ולהתרגש כל פעם מחדש. הלב שלי קופץ לי בחזה, הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות, כל דאגה שבי עפה דרך החלון שהוא רק מניח את ידו על שלי.
התנתקתי מהנשיקה וחייכתי אל ראיין. "אני אוהבת אותך, חבר." אמרתי לו בצחקוק קל.
"ואני אוהב אותך, חברה." הוא צחק גם וחזר לנשק אותי.