הסיפור של סינדרלה פרק 32

הפרק כאן, כמו שהבטחתי! אני ממש מצטערת שלא פרסמתי פרק ברביעי, אבל לא היה לי פרק מומכן בזמן הזה, אני ממש חסרת השראה בזמן האחרון, ובתור פיצוי על ההמתנה עשיתי פרק ארוך! אני גם עשיתי מחקר לפרק הזה, אז רק שתדעו, השקעתי בו (אני לא רק כותבת אתם יודעים, אני עושה את זה הכי ראליסטי שאפשר). רק עוד משהו קטנטן: כשתסיימו לקרוא את הפרק תקראו את 'רציתי להוסיף' בגלל שהוא נורא חושב! זהו עד כאן, תיהנו מהפרק :)

"אתה מציל אותי עכשיו, ממש תודה." אמרתי במהירות לראיין שנכנסתי למכונית, מתאבקת עם הרוכסן של הז'קט שחטפתי בעיוורן מהארון. אני בטח נראיתי נורא עכשיו (אולי בגלל שרק קמתי מהשינה), אבל זה ממש לא שינה עכשיו.
"זה נשמע כמו משהו דחוף," הוא משך בכתפיו עדיין משפשף את עניו שבטח רצו מאוד להיסגר ולחזור לישון. הוא היה לבוש בחולצת טריקו פשוטה ומכנסיים קצרים, ולדעתי הוא נראה כל כך חתיך ככה, אפילו עם הפיג'מה שלו. אבל עכשיו זה לא שינה כל כך, לא אחרי מה שסופי אמרה לי.
"תאמין לי, זה נורא דחוף." אמרתי לו וסגרתי את דלת המכונית שהשארתי פתוחה מאחורי. "סע."
ראיין לחץ על דוושת הגז, ובתוך שניות היינו בדרכנו לביתה של סופי.

"זה בית?" ראיין אמר נדהם.
"ככה היא קוראת לו." משכתי בכתפיי.
"זאת הווילה הכי גדולה שראיתי בחיי." ראיין אמר שיצא מהמכונית, עניו עדיין על ביתה הענקי של סופי.
"יש להורים שלה הרבה כסף בשביל להרשות לעצמם בית כזה גדול." אמרתי לו לפני שתפסתי בידו ומשכתי אותו אל עבר דלת הכניסה.
"תזכירי לי שוב למה הערת אותי בשלוש וחצי לפנות בוקר ואמרת לי שאני חייב לבוא לקחת אותך דחוף?"
"אתה תיראה שנדבר איתה." אמרתי לו, ואז נעצרנו מול דלת הכניסה. דפקתי עליה כמה פעמים, ותוך כמה שניות היא נפתחה וחשפה מאחוריה סופי שנראתה נורא מתמיד.
העניים שלה היו אדומות ונפוחות מבכי, אפה אדום כנראה מלקנח אותו כל כך הרבה פעמים, ושיערה פרוע כל כך כאילו רץ בו אוגר. הבגדים שעל גופה היו מקומטים ומרופטים, אבל לא נראה לי שזה שינה לה כל כך.
"אמנדה, תודה לאל שבאת!" היא אמרה הכל בנשימה אחת ומהירה למשוך אותי פנימה, ואני משכתי את ראיין איתי.
"מה יש, הכל בסדר?" שאלתי אותה מודאגת. למרות שאני יודעת על מה כל המהומה, אני עדיין צריכה להיות בטוחה ששמעתי את כל החדשות נכון.
"לא, הכל ממש לא בסדר!" היא קראה וצעדה במהרה אל הסלון.
רציתי לרדוף אחריה, אבל הייתי צריכה להעיר את ראיין מהבהייה שלו בנברשת הבדולח שנתלתה מהתקרה.
"ראיין!" נזפתי בו.
"מה? אני לא רואה דברים כאלה כל יום!" הוא קרא והצביע על נברשת הבדולח.
"זה מקרה חירום, אם לא הבנת!" נזפתי בו שוב. תפסתי בידו וגררתי אותו ביחד איתי אל הסלון.
סופי ישבה על הספה והחזיקה כמה ניירות טישו בידה, מנגבת מדי פעם את הדמעות שזלגו מפנייה, או קינחה את אפה המטפטף מהבכי. היא נראתה כל כך שבורה, לא יכולתי להאמין שהילדה עם החיוך המתוק והמפורסם שלה יכולה להיראות כאילו מישהו מת בתוך כמה שעות.
מיהרתי לכיוונה, יושבת לצידה ומחבקת אותה ביד אחת בעוד שהשנייה לוקחת את ניירות הטישו מידה ושמה אותם על שולחן הקפה עם שאר הממחטות המשומשות.
"ראיין," אמרתי לו בעודו בוהה במסך הטלוויזיה הענקי שהיה תלוי על הקיר. "ראיין!" נזפתי בו שוב.
"מה?" הוא שאל לא מרוכז כשהערתי אותו מהבהייה שלו, אבל אחרי שהוא העיף מבט קצר בסופי, הוא הבין שכל העניין הזה הוא לא צחוק.
"תביא לה כוס מים," ביקשתי, הוא מיהר להנהן ולחפש את המטבח. "הוא שם." נאנחתי והצבעתי לכיוון המטבח.
הוא הנהן ומיהר ללכת לכיוונו.
"איפה ההורים שלך?" שאלתי שסרקתי את הבית. לא יכול להיות שהם ישנו בשקט ששמעו את הבכי של הבת שלהם.
"הם נסעו מחוץ לעיר," היא ענתה לי חנוקה, וניסתה לנשום לראיותיה בנשימה נרעדת.
"אוקי, תנשמי ותסבירי לי בדיוק מה קרה." אמרתי לסופי ושפשפתי את כתפה בניסיון לנחם אותה, אבל לא נראה לי שזה עזר כל כך.
היא נשמה נשימה נרעדת ואז החלה לדבר. "אני חושבת שאני בהריון," היא ענתה לי כמו שאמרה לי בטלפון.
"למה את חושבת את זה?" שאלתי אותה, אבל ככל שחשבתי על העובדה הזאת, היא נראתה לי יותר ויותר הגיונית.
"דבר ראשון, המחזור שלי מאחר." היא אמרה את הסימפטום הראשון להריון. "ודבר שני, ההתנהגות שלי בזמן האחרון. אני מקיאה בבקרים, מרגישה רעב למאכלים שאני בחיים לא רציתי להתקרב אליהם אפילו." היא משכה בכתפייה. "וגם אתמול בערב," היא הזכירה לי. "אני כמעט התעלפתי."
רציתי לומר לה שהיא סתם מדמיינת הכל, זה בטח איזו שפעת או משהו כזה. אבל ידעתי שלא הייתה דרך אחרת להסביר את מה שקורה לסופי בזמן האחרון. כל אלו הם סימפטומים של הריון: רעב לא רגיל, הקאות, עילפון.
"עשית מבחן לבדיקת הריון?" שאלתי אותה אחרי כמה שניות שלא ידעתי מה להוציא מפי. מה בדיוק אמורים לומר לחברה שלך שחושבת שנכנסה להריון?
"אני מפחדת." היא הסבירה לי, והגוף שלה החל לרעוד שהיא פרצה בבכי מחודש.
ראיין בדיוק נכנס חזרה לסלון עם כוס מים בידו. הוא הושיט אותה לסופי שחייכה בתודה ולגמה ממנה מעט. הוא התיישב על ידי על הספה ואוטומטית אחז בידי שנחה על הספה. הוא לחץ עליה מעט, והייתי אסירת תודה על התמיכה שלו.
"אני יודעת שזה מפחיד סופי, אבל את חייבת לעשות אותה בשביל להיות בטוחה שזה נכון." הבטחתי לה ולחצתי על כתפה מעט.
"את צודקת, אבל אני לא מסוגלת אפילו לצאת מהבית." היא הנידה בראשה והחניקה יפחה.
"אני וראיין נלך, בסדר?" שאלתי אותה, והיא רק הנהנה בראשה לחיוב.
"מה, לאן?" ראיין שאל מבולבל, עדיין לא מודע למה שקורה.
"אני אסביר בדרך, אתה מכיר בית מרקחת שפתוח 24 שעות?"

"אוקי, אז תני לחזור על זה שוב," ראיין אמר, לא מאמין למשמע אוזניו. "האוסטרלי והיא החליטו לשכב, ואחרי כמה סימפטומים מסוימים סופי חושבת שהיא בהריון?"
"כן, פחות או יותר." משכתי בכתפיו ונכנסתי דרך הדלתות האוטומטיות שנפתחו לרווחה ברגע שאני וראיין התקרבנו אליהן.
"הם לא שמעו על אמצעי מניעה?" ראיין צחק, ואחר כך חטף חבטה הגונה בכתף ממני. "אני רק צחקתי!" הוא קרא ושפשף את כתפו. "את מכה חזק."
"כי אתה אומר דברים שאתה לא אמור לומר," נזפתי בו ולקחתי סלסלה קטנה שהייתה בכניסה. "עכשיו בוא איתי, אין לי מושג איפה אני אמורה למצוא ערכות לבדיקת הריון."
"אפשר לשאול." ראיין הציע.
"אולי אחרי שננסה לחפש בעצמנו," החלטי לבסוף והתקדמתי עם ראיין במעברים. "אני לא רוצה לסבול את המבטים האלה שישלחו לנו כאילו רצחנו מישהו."
"אני בטוח שהם לא יגבו ככה," ראיין אמר לי ותפס בידי שזזה בעצבנות. "אני יודע שזה מלחיץ גם אותך וגם את סופי, אבל זה קרה. את לא יכולה בדיוק לעשות משהו נגד זה, נכון?"
"נכון." נאנחתי ונשענתי על כתפו. "אבל פשוט כל כך כואב לי עליה. היא בחורה שמחה, לא מתאים לה להיראות כל כך שבורה כאילו מישהו מת."
"טוב, זה חלקית נכון." הוא תיקן אותי. "אם היא באמת תהיה בהריון ותספר את זה לאנדי, זה יכול להיות הסוף למערכת היחסים שלהם."
"מה פתאום, אנדי בחיים לא יעשה לה דבר כזה!" קראתי להגנתו של אנדי.
"את אף פעם לא יכולה, אמנדה." ראיין משך בכתפיו. "ברגעים כאלה, המוח לא חושב בצורה כל כך צלולה."
"אני לא יודעת," הנדתי בראשי. "אנדי הוא בחור טוב, הוא לא ינטוש אותה אם היא תהיה בהריון."
"טוב, אם את אומרת." הוא משך בכתפיו. "את מכירה אותו יותר טוב ממני בכל מקרה."
"אוקי, מפסיק עם השיחה המדכאת הזאת, בוא נבחר ערכות בדיקת הריון!" קראתי כאילו אנחנו הולכים לקחת מיץ תפוזים ולא ערכות לבדיקת הריון.

"אז הדיגיטלית, או הרגילה?" שאלתי את הרוקחת שעמדה באזור. לא חשבתי שהיו רוקחות בשעות האלה (אני מעריכה שעכשיו השעה היא לפחות 4 לפנות בוקר), אבל למרבה הפתעתי הייתה. בגלל שלא לי ולא לראיין היה שום מושג לגבי ערכות הריון, ביקשנו את עזרתה.
בהתחלה היא בהתה בנו כאילו גידלנו עוד ראש, אבל בסופו של דבר התעשתה ועזרה לנו. היא סיפרה לנו קצת על הרקע של בדיקות הריון, ושהן אמורות לגלות הורמון מסוים שמשוחרר בזמן ההיריון. אבל אחרי שיחה ארוכה ומעמיקה של 'תמיד תהיו בטוחים שאתם שאתם משתמשים באמצעי מניעה', אני וראיין מיהרנו לנסות לשנות את הנושא. זה גם ככה היה מספיק מביך שבאנו לקנות ערכות בדיקת הריון ואנחנו בבירור זוג, אנחנו לא צריכים שיחות כאלה אפילו שאני והוא לא היינו קרובים ללשכב.
"הדיגיטלית יותר מדויקת, כן," היא הסבירה לנו. "אבל היא טיפה יותר יקרה."
"עניין של כסף זה לא משהו שמדאיג אותנו כל כך," ראיין אמר לה וכרך את ידו סביב מותני. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה, אבל זה לא כל כך שינה לי. הזרוע שלו מחבקת את מותניי דווקא היה די מרגיע ועזר לי להתעלם מעט מהמבטים שהרוקחת שלחה לעברנו.
"אוקי, אם ככה, תיקחו את הדיגיטלית." הרוקחת אמרה ולקחה בדיקת הריון אחת מהמדף והושיטה לנו אותה. "אתם צריכים עוד משהו, או שזהו?"
"זה הכל," עניתי לה. "תודה על העזרה."
"בבקשה," היא חייכה אלינו, אבל ראיתי בעניים שלה שהוא היה מזויף, לא היה בו שום קמצוץ של רגש. "שהיה לכם בהצלחה."
"תודה," ראין חייך אליה ומיהר לגרור אותי משם עם ערכת ההיריון בידי. "זה היה הדבר הכי מביך שעברתי בחיי." הוא לחש לי שהיינו במרחק שמיעה בטוח מהרוקחת שעזרה לנו כרגע.
"אני יודעת." הסכמתי איתו. " אתה עדיין בפיג'מה של 'הפוני הקטן שלי', אני לא מאינה שאני נראית איתך בציבור."
"מה?" הוא שאל בבלבול והביט למטה על החולצה שלו. "זה שיש לי סוס על החולצה והיא וורודה בגלל שהיילי לא יודעת להפריד צבעים בכביסה לא אומר שזאת חולצה של 'הפוני הקטן שלי!" ראיין קרא להגנתו והחווה על החולצה הוורודה לגופו.
"מה שתגיד," גלגלתי את עניי ולקחתי את ידו וגררתי אותו ביחד איתי לקופה. "שניקח גם שוקולד? אני קצת רעבה."
"בכיף." ראיין משך בכתפיו ולקח שתי חטיפי שוקולד שהיו על הדוכן הקטן ליד הקופה.
הנחנו את המוצרים על גבי המסוע מול הקופאית בחיוך. היא הביטה בנו הלוך ושוב דרך המשקפיים שנחו על אפה ולא הבינה אם זה בדיחה.
"זה הכל?" היא שאלה.
"את רוצה אולי מסטיק?" ראיין שאל.
"כן, למה לא?" משכתי בכתפיי.
הוא לקח גם מסטיק בטעם מנטה מרענן והניח את זה גם מול הקופאית. "עכשיו זהו."
"כן, זה ממש משלים את התמונה…" היא מלמלה והתחילה להעביר את המוצרים בקופה. משום מה, היא לא בדיוק שפטה אותנו לגבי ערכת בדיקת ההיריון, ואני בטוחה שגם ראיין בדיוק כמנוי היה אסיר תודה לכך. אנחנו לא היינו צריכים עוד מבטים נוקבים ממבוגרים שחושבים שאנחנו פשוט זוג צעירים הורמונליים במיוחד.
אבל שהיה לי רגע של שקט שהקופאית שמה את המוצרים בתוך שקית, הבנתי משהו. לא משנה מה ואיפה אני וראיין נמצאים (אפילו שאנחנו קונים ערכה לבדיקת הריון לסופי), אני עדיין מרגישה שמחה, וכאילו כל העולם לא קיים בשבילי. רק הוא. הוא היחיד שאני רואה וחושבת עליו. מצדי שאחרים יביטו בנו ויחשבו מה שהם רק רוצים, זה לא שינה לי חוץ מהעובדה שהוא לידי. ובאות רגע שראיין הביט וחייך, ואחר כך תפס את ידי בשלו ושילב את אצבעותינו ביחד, הבנתי שהוא מרגיש בדיוק כמוני. שנינו מאוהבים, ורק המחשבה על זה גרמה לי לחייך כאילו זכיתי בלוטו.
"אה," הקופאית הוציאה מפיה וגרמה לשנינו להתעורר. "אתם הולכים לשלם או לא?"
"אה, כן." מיהרתי להוציא את שטר 50 הדולר מכיסי שסופי הביאה לנו והגשתי לה אותו. היא לקחה אותו בעיוורן והקלידה במחשב שלה. היא הגישה לנו את העודף שלנו והשקית עם המוצרים. לקחתי אותם ומיהרתי ביחד עם ראיין לצאת מהמקום.

פסעתי בעצבנות הלוך וחזור מול הדלת השירותים, ומבטו של ראיין עקב אחריי.
"נו, כמה זמן?" מלמלתי בעצבנות.
"זה לוקח כמה דקות," ראיין ניסה להרגיע אותי, אבל אני רק המשכתי ללכת בעצבנות הלוך ושוב ולא שמתי לב לדבריו. מה אם היא כן בהריון? זה יהרוס אותה. היא לא מוכנה לתינוק. היא רק בת 18 למען השם!
בסופו של דבר דלת השירותים נפתחה. עצרתי במקומי והסתובבתי לסופי.
"נו?" שאלתי אותה.
כל מה שהיא יכלה לעשות הוא להושיט לי את הבדיקה. לקחתי אותה בידי ומיהרתי לבדוק מה התשובה.
"לא…" מלמלתי והבטי בה. היא נשברה לבכי מחודש, וראיין מיהר לחבק אותה ולתת לה לבכות על כתפו. היא הייתה זקוקה למישהו שיחזיק בה הרגע.
ראיין הביט בי בשאלה, ואני הנהנתי. התשובה בבדיקה הייתה חיובית. סופי בהריון.
"אבל איך זה קרה?" שאלתי אותה. "לא השתמשתם באמצעי מניעה?"
"א-אנחנו," היא נשמה נשימה נרעדת. "השתמשנו."
"אז איך זה יכול להיות?" שאלתי אותה.
"הייתי על גלולות," היא הסבירה, קולה יותר מובן עכשיו. "וכשבדקתי אותן, הן היו פג תוקף."
"אנחנו צריכים לומר את זה לאנדי." מלמלתי ומיהרתי להוציא את הטלפון מכיסי.
"לא!" סופי קראה בקול צרוד מבכי. "א-אל תתקשרו אליו." היא מיהרה לומר עם גמגום קל.
"סופי, את חייבת לספר לו," אמרתי לה. "זה התינוק שלו, מגיע לו לדעת."
"הוא ישנא אותי," היא מלמלה והתחפרה יותר בראיין בניסיון למצוא מעט נחמה. אני מבינה אותה, זה לא דבר קל.
"הוא לא, אנדי הוא בחור טוב." הבטחתי לה. "הוא יבין."
סופי לא אמרה דבר, אז מיהרתי לפתוח את הטלפון שלי ולהתקשר לאנדי.
"הלו?" קולו של אנדי ענה במהירות מפתיע.
"למה אתה ער בשעה כזאת?" שאלתי, מופתעת שאפילו עייפות לא נשמעה בקולו.
"מרתון משחקי ווידאו, למה התקשרת?" הוא שאל, ויכולתי לשמוע צפצופי משחק ברקע. "זה משהו דחוף?"
"מאוד," עניתי לו והבטי בסופי שעדיין בכתה בזרועותיו של ראיין. "זאת סופי."
"סופי?" אנדי שאל, ובבת אחת הצפצופים ברקע הפסיקו. "הכל בסדר? קרה לה משהו?"
"פשוט תבוא לבית שלה, אתה תבין." אמרתי ובמהירות ניתקתי.
"נו?" ראיין שאל אותי.
"הוא בדרך."אמרתי לו ותחבתי את הטלפון בחזרה בכיסי.
אחרי כמה דקות שלי פוסעת שוב הלוך וחזור מול דלת הכניסה וראיין מנסה להרגיע את סופיה הלחוצה, אנדי סוף סוף מגיע. הוא נכנס לבית עם מבט דואג על פניו, ורק סווטשרט על גופו ביחד עם מכנסי פוטר אפורים. שיערו החום היה פרוע מתמיד, עניו נראות יחסית עייפות, אבל הוא היה נמרץ. הוא מיהר לרוץ לסופי ברגע שראה אותה יושבת על הספה ובוכה את נשמתה.
"מה קרה לה?" הוא שאל את את ראיין בעודו ממהר לסרוק את סופי ולהחזיק אותה בחוזקה בשתי ידו.
"עדיף שהיא תספר לך בעצמה," ראיין אמר וקם מהספה. "אנחנו נשאיר אותכם לבד." הוא התקדם לכיווני ומיהר לחבק אותי שראה את פני המודאגות.
"אני מקווה שהוא ייקח את זה טוב…" מלמלתי לחזה של ראיין והוא נשק לראשי בניסיון להרגיע אותי.
"אל תדאגי, הכל היה בסדר." הוא ליטף את גבי בעדינות לפני שהוא התרחק ממני מעט בשביל לשתול נשיקה קטנה על שפתיי.
חייכתי אליו לפני שנתתי לראשי לנוח על כתפו וידו עברו מלעטוף את גופי אל רק מותניי בלבד. הבטי בסופי ואנדי בסלון. הם לא ראו אותנו, אבל אנחנו ראינו אותם, אבל הייתי לחוצה כל כך לאיך שהוא יגיב. הרי הכל קרה כל כך מהר.
אחרי כמה דקות שסופי סוף סוף נרגעה מספיק מהבכי שלה בשביל לדבר כמו שצריך, היא התחילה לדבר.
"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" סופי שאלה אותו, ואנדי חייך.
"ברור שאני יודע סופי, גם אני אוהב אותך." הוא אמר לה וידו ליטפה בעדינות את הפנים שלה.
"אבל יש לי משהו לספר לך," היא אמרה, והטון הרציני שלה גרם לחיוך מפניו של אנדי לרדת לאט לאט. היא סיפרה לו את הכל, על הגלולות שהיו פגי תוקף, ההקאות, הסחרחורות, הגילוי. היא סיפרה לו שלמרות כל זה, היא אוהבת אותו, היא לא יכולה לעבור את כל זה בלעדיו. היא בהריון, והיא צריכה את העזרה שלו, כי הרי זה התינוק של שניהם בתוך הבטן שלה.
שסופי סיימה לדבר, פניו של אנדי היו מלא הלם. הוא לא דיבר לפחות כמה דקות עדיין בוהה בסופי שניסתה להחזיק את הבכי שלה כמה שיותר בשביל שהוא לא יתפרץ.
"נו," היא דחקה בו. "תגיד משהו."
"א-אין לי מה להגיד," הוא הניד בראשו, עדיין בוהה בסופי כלא מאמין.
"אני יודעת שזה בא לך בהפתעה, אני לא מאמינה לזה בעצמי." היא אמרה לו והביטה בחיקה.
"איך יכולת להיות כל כך מטומטמת?" הוא אמר, וגרם לסופי להרים את ראשה מיד.
"מה?"
"איך היית כל כך טיפשה שלא יכולת לשים לב?!" הוא קרא וקם מהספה. "זה היה סיכון ששנינו לקחנו, ואת ידעת את זה!"
"א-אנדי," היא גמגמה מעט וקמה מהספה. "אני יודעת שזאת הייתה האחריות שלי, אבל טעויות קורות."
"זאת לא טעות," הוא הניד בראשו. "זה משהו שאת היית אמורה לשים לב אליו!" הוא צעק. "את לא חושבת בכלל?!"
"אנדי, תפסיק לצעוק." סופי התחננה. "אני מבינה שזה קשה להבין את זה, אבל זה קרה."
"אבל זה היה יכול להימנע!" הוא קרא. "ואני לא רוצה לקחת חלק בזה!"
ענייה של סופי נפערו, וכך גם שלי.
"מ-מה זאת אומרת?" היא שאלה, ויכולתי לראות את הדמעות שמצטברות בענייה.
"אני לא נשאר עם מישהי שלא יכלה להיות טיפה יותר אחראית בעניינים כאלה," הוא צעק. "זהו."
"זהו?" היא שאלה מפוחדת, הדמעות כבר נשפכות מענייה.
"זה נגמר." הוא אמר, ואני נשפתי בתדהמה, פי נפער לגודל לא יאומן.
כולנו צפינו באנדי עם דמעות בעניו גם, רץ בהמרה אל דלת דלת הבית ויצא ממנה, טורק אותה מאחוריה בכזה כוח שהנברשת שנתלתה מהתקרה רעדה.
סופי חזרה להתייפח בעוד שאני וראיין בוהים בדלת בתדהמה.
"מה קרה כאן?" ראיין שאל לחלל האוויר.
"זה נגמר." עניתי לו.