הסיפור של סינדרלה פרק 3 :)

סליחה! אני יודעת שאני לא מעדכנת את הסיפורים שלי כבר הרבה זמן, אבל אין לי השראה לאחרונה. שיש לי צ'אנס אני מנסה לכתוב, אבל זה לא יוצא לי טוב. זה מכשול גדול שאני צריכה לעבור, אבל אני מבטיחה שאני ינסה לעבור אותו בשבילכם :)
טוב, אז את הסיפור הספציפי הזה אני לא המשכתי כבר מלא זמן, ויש לי כמה פרקים מוכנים בשבילכם :) אז תקראו ותיהנו, אוהבת 3>

"נו, אמנדה! את יכולה לעשות את זה!" לחשי לעצמי וניסיתי לפתור את בעיית החשבון הקשה. הוספתי, החסרתי, הכפלתי, חילקתי, השוותי, כלום. מרוב עצבים זרקתי את המחברת לצד השני של החדר, שנחתה ברעש גדול על הרצפה הקשה.
איך ההורים שלי רוצים שאני אהיה אשת עסקים שמחשבת כל היום, ואני לא מסוגלת לפתור תרגיל בחשבון שאני אמורה לדעת?!
הלוואי שהיה משהו… רגע. קמתי מהמיטה בזריזות, מחפשת בין כל הדברים שהיו לי בשידה בין ספרי הלימוד וספרי הקריאה. זה חייב להיות כאן איפשהו!
אחרי כמה דקות של חיפוש, סוף סוף מצאתי את זה. דיסק כסוף ונוצץ בתוך עטיפה פשוטה, ועליה רשום: 'שונים'. מושלם. מיהרתי לדחוף אותו לתוך הסטראיו שלי, ולחצתי פליי.
(לא חובה! אפשר לשים את השיר Faithless של Black Veil Brides, רק בשביל לדעת על מה השיר מדבר, ואיך הוא נשמע)
מיד נשמעו צלילי גיטרות צורמים, ותופים התחילו להוסיף קצב למנגינה. עצמתי עניים וניסיתי להירגע. מוזיקת רוק תמיד מרגיע את העצבים שלי. אני לא יודעת למה, אבל מוזיקה רועשת מרגיעה את העצבים שתמיד יש לי. הקשבתי לצלילי הגיטרות, הקול הצרוד של הזמר מבטאות מילים עם כל כך הרבה משמעות. זה כל כך פשוט להתחבר לכאב, שזה פשוט מדהים אותי.
פתאום שמעתי צליל 'דינג' קטן, שבקע מהמחשב שלי. פקחתי עניים והסתובבתי, לראות שקיבלתי הודעה חדשה בצ'אט הבית ספר. חיוך קטן התפשט על שפתיי.
'כבר אחרי בית ספר, לא?' הוא שלח.
התיישבתי בכיסא המסתובב מול המחשב והתחלתי להקליד. 'צודק.' שלחתי חזרה.
'מה את עושה?' הוא התעניין.
'מנסה להירגע עם קצת מוזיקה.'
'איך את יכולה להירגע עם מוזיקת כל כך רועשת? זה פשוט מדהים אותי.'
ככה זה אנחנו, אפילו שלא נפגשנו, זה לפעמים כאילו אנחנו יודעים בדיוק מה השני עושה שאנחנו לא בחברתו. הוא מכיר אותי כל כך טוב שזה לפעמים קצת מפחיד.
'טוב, אני בחורה מדהימה, לא?' הקלדתי.
'אם לא היית בחורה מדהימה, אני לא הייתי מתכתב איתך.'
צחקתי. 'למישהו יש חוצפה.'
הוא הקליד, ובזמן הזה אני לקחתי את מחברת החשבון שהעפתי לקצה השני של החדר. בדיוק שהתיישבתי חזרה בכיסא, ההודעה שלו נשלחה: 'מתי כבר ניפגש?'
ידיי ריחפו מעל המקלדת, אבל לא ידעתי מה לכתוב חזרה. אני לא רוצה לנפץ לו את החלום. אני לא רוצה לפגוש אותו, כי אני יודעת כשהוא יגלה שזאת אני, הוא מיד יתרחק ממני. אחרי זה הוא בכלל לא יחשוב שאני כזאת מדהימה כמו שהוא חושב שאני עכשיו.
בסופו של דבר כתבתי: 'אני לא יכולה.'
'את כן יכולה.' הוא התעקש.
'תאמין לי שאתה לא רוצה לפגוש אותי.' כתבתי לו חזרה. אם אני אפגוש אותו, זה רק יסבך את העניינים.
'אני כן רוצה לפגוש אותך!' הוא שלח. 'את הבחורה היחידה שאני רוצה להכיר! את לא מבינה את זה?'
מזל שהוא לא רואה אותי עכשיו, כי כולי הייתי סמוקה מהאמירה הזאת. 'אתה באמת מתכוון לזה?'
'את לא קולטת כמה פעמים אני מדמיין איך הפגישה הראשונה שלנו תיראה.' הוא התחיל לכתוב. ' אני מדמיין איך זה היה לראות אותך. לחבק אותך, ללטף את שיערך, להביט לך בעניים…' הוא המשיך, ועם כל מילה הרגשתי איך לבי נמס יותר ויותר, ואני כבר לא יכולה יותר להפסיק את תחושת הפיתוי הכואבת הזאת.
ואז הוא התחיל לכתוב, אבל נעצר.
'מה?' כתבתי לו חזרה.
'מה אני… מה ש-' לפני שהספקתי לראות מה הוא כתב, דפיקה רמה נשמע על הדלת.
"מי זה?" קראתי מעל המוזיקה החזקה, קצת מעוצבנת שאני לא סיימתי לקרוא מה הוא כתב.
"אמנדה!" גלוריה קראה מהעבר השני של הדלת.
מיהרתי לעצור את המוזיקה. "מה את רוצה?" צעקתי חזרה.
"תני לי להיכנס כאילו?" היא קראה.
נאנחתי וקמתי מהכיסא. פתחתי את הדלת, ונתתי לה להיכנס.
היא התיישבה על המיטה שלי בכבדות. "את לא יכולה לשמוע מוזיקה קצת יותר חזק?" היא התלוננה.
עשיתי לה פרצוף וסגרתי את הדלת אחרי. "נו, למה את מראה נוכחות בחדר הזה? פעם אחרונה שאני זוכרת שנכנס לכאן היה שרצית להחטיף לי שהרסתי לך את התיק איפור בגיל 15."
היא זרקה עליי כרית כתגובה. ככה זה אחיות, תמיד כל כך שלוות. "מה יש? אסור לומר שלום לאחותי הקטנה?"
"אסור." עניתי והתיישבתי חזרה על הכיסא. "נו? מה את באמת רוצה? את לא באה לכאן בלי סיבה."
"שוב, רק רציתי לומר שלום לאחותי הקטנה." היא ענתה והשעינה את גופה כנגד ידייה שנחו מאחוריה. שיערה החום כמו של אמא שלי נח על כתפייה בצורה חיננית. שפתייה הוורודות התעקלו למעלה בחיוך קטן בשביל להראות קצת חיבה. ענייה הכחולות כמו שלי סקרו אותי מלמעלה למטה, לראות אם אני מאמינה לשטות שהיא אומרת, או שאני עדיין חושבת שהיא צריכה ממני משהו.
"אני לא מאמינה לך." אמרתי לבסוף והסתובבתי למחשב שלי.
"עם מי את מתכתבת?" היא קמה מהמיטה והתקרבה למחשב.
מיד סגרתי את חלון הצ'אט. "לא עניינך."
"זה שוב המחזר הסודי שלך?" היא התענינה, מתעלמת לגמרי מדבריי. כן, היא יודעת על האהוב הסודי שלי. אפילו שהיא קוץ אחד גדול, היא עדיין אחותי. היא מבינה כמה דברים שאני לא מבינה ברומנטיקה, ואני לא יכולה לעמוד בנזיפות של ההורים שלי על כמה זה לא בטוח להתכתב עם איש זר באינטרנט. היא הייתה האדם היחיד שיכולתי לפנות אליו לעזרה. מערכת היחסים האחרונה שלי שהייתה לי הייתה בכיתה ז', וגם ככה היא הייתה מערכת יחסים די קצרה. אז ככה שרומנטיקה זה לא הצד הכי חזק שלי.
"כן." עניתי קצרות. אם אני אשקר, היא תדע ותלחץ עליי לספר לה, ואני לא יכולה לעמוד בעוד חפירות.
"נו, מה הוא אמר לך? או יותר נכון, כתב לך?" היא שאלה והתיישבה מולי.
"מה הוא כבר יכול לומר?" משכתי בכתפיי. "הוא לוחץ עלי שניפגש."
"נו?"
"מה נו?"
"ומה לא בסדר בזה?"
"שהוא ישנא אותי." אמרתי כמובן מאליו.
גלוריה נאנחה והנידה בראשה. "הו, אמנדה… אם בחור רוצה להיפגש איתך, זה אומר שהוא מעוניין בך." היא אמרה לאט כאילו היא מדבר לילדה בת חמש.
"כן, בטח." נחרתי ושילבתי ידיים על חזי.
"אולי תפסיקי כבר להמעיט בערך שלך?" גלוריה דרשה. "אין לך במה להתבייש!"
"כן, חוץ מזה שאני לוזרית."
"אמנדה!" גלוריה קראה, והכריחה אותי להרים אליה מבט.
"מספיק כבר. מה שהיה בעבר לא חשוב." היא אמרה בקול שקט, מנסה לגרום לי להבין. " את נערה יפה, מקסימה, חכמה, עם טעם נורא במוזיקה." היא צחקקה, ואני מצטרפת אליה. "אבל את בחורה שלא יכולים לוותר עליה כל כך בקלות."
"אבל אני בטוחה שהוא יפגוש בי הוא יוותר עליי בשניות."
"הוא לא," גלוריה התעקשה. "הוא רק יואהב אותך יותר."
לא עניתי. הבטי למטה לחיקי, מנסה להבין את מה שהיא אומרת.
"את יודעת מה? יש לי רעיון." היא אמרה. " יש הנשף תחפושות בעוד שבוע או משהו, לא?"
הנהנתי לאישור.
"אז תקבעו להיפגש שם."
"אמ, הלו? כל בית ספר היה שם, איך אני אמצא אותו בדיוק?"
"תקבעו להיפגש במקום מסוים, הוא בשעה מסוימת, משהו כזה. ככה את יכולה לדעת אם זה הוא או לא." היא הציעה.
"אבל… " רציתי להתנגד, אבל אז קלטי שהתכנית הזאת דווקא די טובה. אבל עדין מצאתי פגם קטן. "מה אם הוא לא מי שאני חושבת שהוא?"
"אז תגיעי כמה דקות אחריי זה, וככה את יכולה לראות אותו לפני שאת ניגשת אליו. יש עוד בעיות, או שזה נראה לך טוב?"
"נראה לי טוב." אמרתי לבסוף.
"או, סוף סוף את מסכימה איתי על משהו!" היא קראה בשמחה.
בתור תגובה זרקתי עלייה את הכרית שהיא זרקה עליי.
"זאת התודה שלי, חצופה?"
"תודה." אמרתי בחיוך.
"תודה על…?"
"תודה על זה שאת לא מעצבנת היום." אמרתי בציניות.
"אין בעד מה." היא ענתה. "טוב, תוזזי את התחת השמן שלך החוצה, אמא קוראת לנו לארוחת ערב."
"בסדר, בסדר, אני באה." אמרתי.
גלוריה חייכה אליי חיוך אחרון ויצאה מהחדר.
הסתובבתי חזרה למחשב שלי ונכנסתי שוב לאתר הצ'אט, וראיתי סוף סוף מה הוא כתב: 'מה אני… מה שאני באמת מרגיש כלפייך.'
חיוך התפשט של שפתיי כנגד רצוני. הוא מרגיש אליי משהו? יכול להיות שגלוריה צודקת והוא באמת מעוניין בי, ולא משנה לא מי אני?
"נו, אמנדה!" גלוריה קראה מפינת האוכל.
נאנחתי. "אני באה!" קראתי חזרה. 'אני מסכימה.' כתבתי בחיוך וסגרתי את המחשב.

-נקודת מבט כללית-
הוא חיכה לתשובה, אבל במקום זה, היא התנתקה מהצ'אט. הוא נאנח בעצב וסגר את המחשב שלו. ככה זה תמיד. במשך חצי שנה.
כל פעם שהם מדברים, הוא מנסה לשכנע אותה להיפגש, לממש את אהבתם סוף סוף. אבל היא תמיד מתנגדת, מפחדת שהוא לא ירצה אותה ברגע שהוא יראה מי היא באמת. זה היה החלום שלו, סוף סוף לפגוש את הבחורה המסתורית שמשגעת אותו מהרגע שהוא בטעות שלח לה הודעה במקום לחברה שלו. אבל על הדבר הזה הוא לא התחרט מעולם. מהרגע הראשון שהם התחילו לפתח שיחה, הוא ידע שמערכת היחסים שלהם תהיה יותר מאשר סתם ידידים.
אך היא מסרבת, היא לא רוצה להיפגש, וזה שובר אותו כל פעם מחדש. הוא מאוהב בה, אפילו שהוא מעולם לא פגש אותה. היא הבחורה הכי אמתית שהוא אי פעם פגש… או יותר נכון, התכתב. אפילו שהוא כבר במערכת יחסים, שיש לו חברה שהוא כבר לא סובל, הוא אף פעם לא אהב מישהו ככה, אהבה כל כך אמתית.
הוא קם מהכיסא בכבדות. הוא נעמד מול המראה בחדרו, בוחן את בבואתו שוב ושוב. היא בחיים לא תאהב אותי, זה מה שהוא חשב לעצמו.
מי הוא בכלל? סתם עוד נער מפגר שפגע בכל כך הרבה אנשים במהלך חיו. מי שלא היה לו אומץ עד עכשיו בשביל לומר לה שכן יש לו רגשות אליה, שהוא רוצה להיפגש איתה סוף סוף ולהפסיק להתחבא מאחורי מסך כמו איזה פחדן. אולי הוא מקובל, אולי הוא ספורטאי, ואולי הוא נראה טוב. אבל כלום לא משווה לרגש האשמה שיש בו כל השנים האלה על כל דבר שהוא אי פעם עשה, על כל הלבבות שהוא שבר, על חוסר הידיעה שמחרפן אותו כל יום.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיו, וקריאה צפצפנית של בחורה נשמע מהעבר השני של הדלת.
"תכנסי!" הוא קרא חזרה.
היא נכנסה לחדר, חיוכה לבן ורחב. למרות שהיא הייתה יפה, ונראתה כמו מלאך, זה לא מונע ממנה להיות רעה לאנשים שלא נראים לה טוב בעין. היא נישקה את שפתיו, אבל הוא לא חש כל רגש.
"אז מה שלום החבר החתיך שלי?" היא שאלה ותלתה את עצמה סביב צווארו.
הוא הביט בה, מנסה לא להראות כאילו הוא נגעל אפילו להיות בסביבת מישהי כל כך מזויפת. "שמח לראות את החברה היפה שלי." הוא שיקר.
היא חייכה שוב, ונישקה את שפתיו בשנית. "אז אתה בא? זה לא יכול להיות דייט בלעדייך."
"אני כבר בא," הוא צחק. "רק תני לי להתארגן, בסדר?"
"אין בעיה." היא אמרה ועזבה את החדר, טורקת את הדלת אחריה.
איך הוא יגיד לה את זה? למרות שהוא לא סובל אותה, הוא לא רוצה לשבור לה את הלב. זה לא מגיע לאף אחד.
הוא פתח את מחשבו פעם אחת אחרונה, בשביל לראות אם היא החזירה לו תשובה, ואותם המילים שזהרו על המסך גרמו ללבו לקפוץ באלפי סלטות, לרקד במקומו, ולהרגיש איך פיו מחייך בניגוד לרצונו.
'אני מסכימה.' היא כתבה.
" אתה באה?" היא קראה מעברה השני של הדלת.
"כן, כבר!" הוא קרא וסגר את חלון הצ'אט.
הוא נשף בהקלה, ולא יכל להוריד את חיוכו מפרצופו. הוא סוף סוף הולך לפגוש אותה, לפגוש באחת שהוא אוהב.