הסיפור של סינדרלה פרק 26

חדשות טובות! למי שקרא את 'רציתי להוסיף' בפרק הוקדם, ראה שאני מתכננת להנמיך את תדירות הפרקים שאני מפרסמת לפעם בשבוע, אבל עכשיו זה כבר לא רלוונטי! ההשראה חזרה אליי, ואני לא יכולה להפסיק לכתוב! אז אל תדאגו, אני מפרסמת פרקים עכשיו פעמיים בשבוע בימים הקבועים שלי, אז אל תדאגו!
אוקי, אני מעבירה אותכן לפרק עכשיו, תיהנו! ^^

עניי נפתחו לאור השמש שהסתנן דרך הווילון של חדרי וסנוור אותי מעט. התיישבתי על המיטה, מותחת את זרועותיי לרווחה ומפהקת מהשינה הרצופה שלי.
קמתי מהמיטה באטיות, יוצאת מהחדר בכבדות אל עבר חדר האמבטיה. העניים שלי היו עדיין חצי עצומות, והרגשתי מעט ישנונית. הראש שלי היה פשוט ריק מכל מחשבה, הוא רק היה מרוכז בשינה ששהיתי בה מקודם.
אחרי שעשיתי את כל ארגוניי הבוקר שלי וירדתי למטה, שמתי לב שכולם כבר היו ערים ואני האחרונה לקום.
"בוקר טוב, פנדה!" סבא שלי קרא שראה אותי ומיהר לחבק אותי חיבוק מוחץ כהרגלו.
"בוקר…" מלמלתי לחזה שלו בקול מעומם בגלל החיבוק. התיישבתי על אחד הכיסאות בשולחן האוכל בכבדות ושפשפתי את עניי שעדיין היו מעט ישנוניות.
"מישהי נראית עייפה." גלוריה צחקה שהביא בקבוק של סירופ מייפל לשולחן.
"אז מה?" שאלתי אותה ופיהקתי.
"את נראית די ישנונית בתור מישהי שעומדת לקבל את המתנות שלה בקרוב." היא צחקה ונעלמה שוב במטבח.
עניי נפערו. "מתנות?"
"כן, טפשונת." סבתא צחקה. "זה בוקר חג המולד."
"רגע, אז זה אומר…" התחלתי לומר, ואז אמא נכנסה למטבח עם צלחת גדולה בידה.
"פנקייקים!" אמא קראה נרגשת והניחה את הצלחת שעמוסה בפנקייקים על השולחן. "חג מולד שמח!" היא קראה נרגשת.
זאת הייתה המסורת שלנו. לפני שאנחנו פותחים את התמתנות בחג המולד, אמא מכינה לנו פנקייקים מיוחדים לכבוד החג, עם קינמון, אגוז מוסקט, ועוד כמה תבלינים מיוחדים שגרמו לי לריר.
"מישהו אמר פנקייקם?" אבא רץ אל תוך המבטח.
"כן," אמא צחקה. "אני הולכת להכין עוד, אז בינתיים תאכלו. בתיאבון."
שאפתי לאף שלי את הריח המקסים של הפנקייקים הטעימים, וישר מיהרתי להעמיס אותם לצלחת שנחה מולי. הבטן שלי קרקרה רק מהמראה שלהם, והריח שלהם גרם לפה שלי להתחיל להתמלא ברוק. שפכתי מעל הכל סירופ מייפל בנדיבות, ואז חטפתי את האבקת הסוכר מגלוריה שבדיוק נכנסה למטבח, ופיזרתי מעל יצירת המופת שלי.
"מישהי פה רעבה." סבתא צחקה שלקחה כמה פנקייקים לעצמה.
"אני לא רעבה," אמרתי לה ולקחתי את המזלג שנח ליד הצלחת שלי. "זה מסורת חג."
"מסורת," גלוריה נחרה בבוז והתיישבה מולי בשולחן. "תעשי לי טובה, את פשוט רוצה למצוא תירוץ להשמין."
אז בתור תגובה, בעטי בה מתחת לשולחן.
"אוו!" היא נאנחה ברוגז (וכאב, מן הסתם).
"תני לאכול את ארוחת החג בשקט." אמרתי ושלחתי לעברה מבט כעוס בעודי לוקחת את הסכין בידי השנייה. "תיזהרי, יש לי סכין." אמרתי לה והרמתי את הסכין בידי יותר גבוהה כמחווה של איום.
"יש לי סירופ מייפל." גלוריה אמרה והרימה את בקבוק סירופ המייפל בידה.
"בנות, תירגעו." אמא צחקה ושמה עוד צלחת עם פנקייקים באמצע השולחן. "יש מספיק פנקייקים לכולם."
"כן, גלוריה." אמרתי והדגשתי את שמה.
"את פשוט תינוקת." היא נאנחה והחלה להעמיס פנקייקים לצלחתה, ואני התחלתי לאכול את שלי.

"אין מצב!" קראתי נרגשת שהחזקתי בגליל הקרטון בידי.
"יש מצב." גלוריה ענתה לי באדישות ונשענה אחורה על הספה.
"אבל זה פוסטר שיוצר בשנת 2005, וזה גם היה במהדורה מוגבלת!" קראתי נדהמת ובחנתי את גליל הקרטון כאילו הוא היה עושי מזהב. "איך השגת אותו?"
"בואי רק נגיד שיש לי קשרים." גלוריה אמרה ובחנה את ציפורניה.
"תודה תודה תודה!" מיהרתי לומר וחיבקתי אותה כשלא ציפתה לזה.
"בבקשה חומד." היא אמרה וליטפה את ראשי כאילו אני כלבלב. "את יודעת שאני גם מצפה למשהו בתמורה, כן?"
"כן, אני יודעת." אמרתי לה והנחתי את הפוסטר על יד מקומי בספה. הלכתי לעץ חג המולד המקושט שלנו ולקחתי את המתנה שלי לגלוריה מתחתיו. "חג המולד שמח!" קראתי נרגשת והגשתי לה את המתנה העטופה שלי.
"חסר לך שזה משהו מעפן." גלוריה הזהירה אותי לפני שפתחה את הקופסה. היא הביטה בתכולת הקופסה ופיה נפער. היא הביטה בקופסה, בי, ושוב בקופסה. "את צוחקת עלי…"
"לא." עניתי וחזרתי להתיישב על הספה.
"התיק החדש של ורסאצ'ה?!" גלוריה קראה והוציאה את התיק מהקופסה. "זה עולה כמה אלפי דולרים!"
"יש לי את הקשרים שלי." אמרתי כמוה (שהקשרים היו סופי אגב, אמא שלה עובדת בתור מעצבת אופנה).
"תודה תודה תודה!" היא קראה וקפצה עליי גם בחיבוק.
"בבקשה חומד." אמרתי כמוה שוב, ולא יכולתי שלא לצחוק. האמת שאני לא מבינה מהכל כך מיוחד בתיקי מעצבים, אבל כל אחד עם השיגעונות שלו. היא אוהבת תיקים מכוערים של מעצב, ואני אוהבת פוסטרים של להקות רוק.
"טוב, תפתחי את המתנה שלי!" אמא מיהרה לומר נרגשת והושיטה לי את המתנה שהיא לקחה ממתחת לעץ.
"טוב, בסדר." צחקתי ולקחתי את החבילה העטופה מידה. התיישבתי על הספה ופתחתי את הקופסה.
"נו, מה את אומרת?" אמא שאלה.
"אה…" לא ידעתי מה לומר. הוצאתי את השמלה האדומה מהקופסה ובחנתי אותה. היא הייתה יפה, ללא כל ספק, אבל פשוט לא הטעם שלי. "היא יפה." אמרתי לבסוף.
"את לא אוהבת אותה?" אמא שאלה, ויכולתי לשמוע בקול שלה שהיא נפגעה, למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה.
"לא, אני אוהב אותה," מיהרתי לומר. "היא פשוט… לא הטעם שלי." אמרתי לבסוף. "אבל בשביל מה קנית לי שמלה? את יודעת שאני לא לובשת שמלות."
"אז לגבי זה," היא אמרה. "חברה שלי במשרד אורחת מסיבה לכבוד השנה החדשה, וזאת מסיבה חשובה, עם מנהלים של החברה והכל." היא הסבירה. "אז קיוויתי שאולי תצטרפו אליי, כי יכול להיות שהמנהל יעלה אותי דרגה, הוא אמר שהוא רוצה לדבר איתי."
"כל הכבוד, הלן!" סבתא מיהרה לקרוא ולחבק את אמא שישבה לצידה.
"תודה אמא, אבל זה לא רשמי." אמא חייכה.
"את בטוח תקבלי את העלאה בתפקיד, על תדאגי." אבא אמר לה ושם את ידו בידה.
אמא חייכה אליו, ואז חזרה להביט בי. "אני קניתי לך את השמלה שתלבשי לאירוע, כי אני יודעת שאין לך הרבה שמלות יפות, ואני רוצה שהיה לך משהו מיוחד ללבוש."
"תודה אמא." הודיתי לה וקמתי מהספה בשביל לחבק אותה.
"טוב," סבא אמר ולקח את אחת מהמתנות ממתחת לעץ. "מי פותח את המתנה הבאה?"

"אולי תעזבי אותי כבר?" התלוננתי לגלוריה שעשתה את האיפור שלי.
"אני בקושי עושה לך משהו!" היא התלוננה חזרה בזמן ששמה את המסקרה על ריסיי.
"אני בכלל לא שמה איפור בכל מקרה!" אמרתי לה.
"סתמי ואל תזוזי." היא אמרה לי חזרה, ואני רק נאנחתי."גמרנו." היא אמרה לבסוף וסגרה את את המסקרה.
הבטי במראה, וגבותיי כווצו בבלבול. "מה עשית לי בדיוק?"
"איפור." היא ענתה והניחה את המסקרה חזרה במגירה שלה.
"אני לא רואה משהו שונה." אמרתי לה. "חוץ מהאודם אני לא רואה בי שום דבר שונה. ואולי קצת צללית, אבל זה הכל."
"בדיוק." היא הסכימה איתי והוציאה את הליפגלוס שלה מהמגירה. "זה מראה טבעי."
"אז מה הטעם באיפור אם הוא נראה טבעי?"
"אחות קטנה," גלוריה נאנחה והניחה את ידה על כתפי. "שתגדלי תביני."
"אני קטנה ממך רק בשנתיים."
"לא אכפת לי." גלוריה גלגלה את ענייה ופתחה את הליפגלוס שלה ושמה אותו על שפתייה.
"בנות, אתן מכונות?" סבא קראה מלמטה.
"אנחנו כבר באות!" קראתי חזרה. "טוב, בואי נרד לפני שאמא תתחיל לצעוק עלינו שאנחנו מאחרים בגללנו."
"זה לא בגללנו, זה בגללך." גלוריה ניסתה לתקן אותי שסגרה את הליפגלוס בידה, ואני רק נאנחתי ומשכתי אותה איתי למטה.

"הלן!" האישה בפתח קראה וחיבקה את אמא שלי. שיערה השטני היה בתסרוקת מכובדת וענייה הירוקות מאופרות קלות. היא הייתה אישה יפה לגילה, וראו שהיא מחבבת את אמא שלי בדרך שהיא קראה בשמה ומחצה אותה לחיבוק. היא נראתה לי מוכרת במידה מטרידה, אבל משום מה לא הצלחתי לשים אצבע על זה.
"אלי, מה נשמע?" אמא שאלה אותה מחייכת.
"בסדר גמור." אלי ענתה. "ואני רואה שהבאת את המשפחה המקסימה שלך." היא אמרה והחוותה כלפינו.
"כן, אני נורא רציתי שהם יבואו איתי." אמא אמרה לה וסימנה לנו להתקרב אל עבר הבית.
אני וגלוריה התקדמנו במעלה המדרגות, מסתכלות בבית היפה ומתרשמות.
"היא על בטוח עשירה," גלוריה לחשה לי באוזן.
"זה שיש לה בית גדול לא אומר שהיא גם עשירה." לחשתי לה חזרה.
"אז את בעלי ג'ורג' את כבר בטח מכירה," אמא הכירה לאלי את אבא שלי, והם לחצו ידיים. " ואלו שתי הבנות שלי-גלוריה, ואמנדה."
אני ולגוריה הרמנו מבטים לאמא שהיא הזכירה את שמנו.
"היי בנות, אני אליסון, אבל אתן יכולות לקרוא לי אלי." אלי (אליסון) הציגה את עצמה. "אתן נראות מדהים." היא החמיאה לנו.
"תודה." ענינו לה בחיוך על המחמאה.
"יש לך בית נורא יפה." אמרתי לה.
"תודה." אלי ענתה בחיוך גם כן. "את יודעת, יש לי בן בגיל שלך."
"באמת?" עניתי בהפתעה.
"כן, אולי אפילו אתם הולכים לאותו בית הספר." היא אמרה. "הוא נמצא כאן היום, הוא לא רצה ללכת למסיבות השנה החדשה האחרות שחברים שלו עושים, אני לא יודעת למה." היא משכה בכתפייה.
"אולי באמת אנחנו מכירים." משכתי בכתפיי. "אבל יש הרבה תלמידים בבית ספר."
"כן, צודקת." היא הסכימה בצחוק קל. "טוב, תיכנסו, די קריר בחוץ."

וכך עשינו. נכנסנו לבית המקסים, שהיה עוד יותר יפה מבפנים מאשר הוא בחוץ. שולחן ערוך עמד באמצע החדר עם מגשים כסופים עמוסים בחטיפים שנראו די טעימים. מוזיקה חלשה ונעימה התנגנה ברקע, ואנשים הסתובבו ברחבי הבית, אוכלים, שותים, או מדברים. עניי הביטו בחטיפים הטעימים שנחו על השולחן בתאווה, והבטן שלי קרקרה מעט. הייתי רעבה.
"את יכולה לקחת כמה אם את רוצה," קול אמר לידי והקפיץ אותי במקומי. העפתי מבט לידי, ועמדה שם ילדה שנראתה כבת 14 בערך. היו לה תלתלים זהובים שנחו על בכתפיה, ופניה היו מאופרות קלות. היו לה עניים ירוקות כמו לאלי, וזה מה שהסגיר אותה כביתה.
"אני יודעת." אמרתי במהירות. "את הבת של אלי?"
"כן." היא הנהנה. "היילי, נעים להכיר." היא אמרה בחיוך והרימה את ידה ללחיצה.
"אמנדה, נעים מאוד." הצגתי את עצמי בחיוך גם כן ולחצתי את ידה.
"אז איך את מכירה את אמא שלי?" היא שאלה בזמן שלקחתי את אחד החטיפים שנחו על מגשי הכסף.
"אמא שלי." עניתי לה. והכנסתי את החטיף הטעים לפי.
"אה, הבנתי." היא הנהנה. "את יודעת שיש לי אח בגיל שלך?"
"כן, אמא שלך כבר אמרה לי." עניתי לה בפה מלא. אולי זה לא היה כזה מכובד, אבל אני לא בנאדם מנומס גם ככה. "מעניים אם אני מכירה אותו."
"אז אני אקרא לו, נראה אם אתם באמת מכירים או לא." היא הציעה, ולפני שהספקתי לומר משהו, היא הסתובבה והלכה לחפש את אח שלה.
משכתי בכתפיי והמשכתי לאכול מהחטיפים הטעימים שמילאו את בטני והרגיעו את הרעב שלי.
"מישהי פה רעבה." גלוריה אמרה לידי ולקחה חטיף גם כן.
"סתמי." החזרתי לה ושמתי עוד חטיף בפי.
"את לא מבינה, פגשתי בחור מזה חמוד מקודם." היא אמרה לי.
"חשבתי שיש לך חבר." אמרתי בגבות מכווצות.
"לצאת לדייט לא אומר שיש לי חבר, גאון." גלוריה הנידה בראשה.
"ברור, מה חשבתי לעצמי." אמרתי כמובן מאליו. "את סתם עוברת מבחור לבחור."
בתור תגובה, גלוריה תקעה בי מרפק. "אל תגידי את זה." היא נזפה בי.
"היי, זה כאב!" קראתי ושפשפתי את זרועי.
"זה מגיע לך." היא החזירה לי. מבטה נדד למקום אחר, ועניי נפערו בהתרגשות. "הוא מסמן לי לבוא אליו, תאחלי לי בהצלחה!"
גלגלתי את עניי שהיא התרחקה ממני אל עבר הבחור הצעיר שעמד לא רחוק מאיתנו ולקחתי עוד חטיף לפי.
"הי!" שמעתי את קולה היילי קורא.
הסתובבתי אליה וכמעט ונחנקתי מהחטיף שהיה בפי.
"זה אח שלי-"
"ראיין." השלמתי אותה ובלעתי מה שהיה בפי.
"אמנדה." ראיין אמר בחיוך.
אוי שיט….