הסיפור של סינדרלה פרק 25

לא יוצא לי לומר את זה, אבל תודה רבה לכל התגובות והדירוגים שלכן, אתן ממש מחמות לי את הלב, באמת.
והחופש הגדול! סוף סוף אני יכולה לישון כמו שצריך למשך חודשיים, זה נס פשוט! אני לא יודעת מה איתכן, אבל אני הולכת לנחור לי עד 12 בצהריים…
תהינו מהפרק :) (ותקראו את 'רציתי להוסיף' זה נורא חשוב!)

שוב בכיתי בגללו. זה כבר נהיה פתטי, אני בוכה בגלל גבר? נכון שהוא חתיך, רגיש, מדהים… למה בכלל יצרו את הגברים? הם סתם גורמים לי לשנוא את עצמי עוד יותר.
השענתי את ראשי כנגד קיר הבטון והבטי למעלה, מנסה לעצור את הדמעות. אבל זה לא עזר בכלל, כי הדמעות עדיין שטפו את פניי. התמונה הנוראית הזאת שוב ושוב חזרה לצוץ במוחי: שפתייה הוורודות ומכוסות הליפגלוס של נטלי נמחצות כנגד שפתיו המתוקות של ראיין שאותן אני נישקתי בלילה שלפני. איך הוא יכל לעשות לי את זה? לא ידעתי שלחשוב על זה גם כולל להתנשק עם נטלי המניגסטון.
הדמעות המשיכו לרדת על פניי, הקור של החורף צורב את עורי, אבל זה לא הזיז לי כמו הכאב שהרגשתי בחזה שלי, בלב שלי. משכתי באפי כמה פעמים, אבל לא משנה כמה פעמים ניסיתי לשכוח מהמחזה שראיתי, המוח שלי חזר לאותה תמונה נוראה שנחרטה בו.
"אמנדה!" קול נשי קרא, וראיתי את אמה רצה אליי מתנשפת. "חיפשתי אותך בכל מקום."
"איך הוא יכל לעשות לי את זה?" שאלתי לחלל האוויר, מתעלמת לגמרי משאלתה. "אני לא מספיק טובה בשבילו?"
"אל תגידי את זה אף פעם!" אמה מיהרה לומר והתיישבה לידי. "גברים בכלל צריכים לחכות רק לדבר איתך."
היא גרמה לצחוק קטן לברוח מפניי, אבל זה לא גרם לדמעות שבעניי לעצור.
"הוא סתם דביל, אני באמת לא מבינה איך הוא יכול להתנשק עם הכלבה הזאת שיש לו אותך." היא הנידה בראשה כלא מאמינה.
"את לא מבינה, הוא ממש לא כזה." ביטלתי את דבריה והנדתי בראשי. משכתי באפי והשענתי את ראשי חזרה על הקיר.
"איך את יודעת?" היא שאלה.
כדאי לי לספר לה? מצד אחד, אני בקושי מכירה אותה, אז מאיפה אני ידע שהיא לא תרוץ לספר את זה לשאר בית הספר? אבל מצד שני, היא הייתה נורא נחמדה אליי עד עכשיו, והיא רצה ברחבי כל בית הספר בשביל לבוא ולנחם אותי. אחרי כמה שניות של מחשבה החלטי לספר לך על הכל. סיפרתי לה שבגלל שראיין ניסה לשלוח הודעה לנטלי באתר בית הספר ובטעות הוא שלח אותה אליי, ומאז השיחות שלנו התארכו יותר ויותר בסופו של דבר דיברנו במשך חצי שנה, והתאהבנו תוך כדי.
סיפרתי לה גם על הנשף, ועל השעה וחצי הנפלאה שבילנו יחד. סיפרתי לה על כמה שהוא רומנטי וחמוד, על הנשיקה הראשונה והמדהימה שלי שחלקתי איתו. סיפרתי לה על התדהמה וההרגשה הנוראית שהרגשתי שגיליתי שהשרמנט החתיך שלי הוא בעצם הבחור ששנאתי יותר מכל, ושבסופו של דבר השלמתי עם העובדה שאני מאוהבת בו. סיפרתי לה על כל מה שקרה עד הנקודה הזאת ממש שראיתי אותו מתנשק עם נטלי.
"וואו." אמה נדהמה שגמרתי לספר לה את כל הסיפור. "החיים שלך זה כמו סרט."
"כן." צחקתי. "משהו כזה."
"אבל אם זה ככה, נראה לי שהוא באמת אוהב אותך." היא אמרה לי. "הוא עשה את כל זה, ועכשיו הוא מתנשק עם הכלבה הזאת? משהו לא הגיוני כאן."
"זה הגיוני לגמרי," משכתי בכתפיי ואספתי את רגליי אליי. "הוא הבין שאני סתם לוזרית שלא שווה את זה והלך על הבחורה היותר יפה, מוכשרת-"
"אמנדה, תפסיקי להמעיט בערך שלך!" אמה קטעה אותי. "את הרבה יותר טובה מהבוגדת הזאת."
"בוגדת?" שאלתי אותה מבולבלת.
"אה… אמרתי בוגדת?" היא ניסתה להתחמק מזה בזה שהיא צחקה, אבל זה לא עבד. יכולתי לראות את הלחץ בעניים שלה.
"מה קרה?" שאלתי אותה. "יש לך היסטוריה איתה?"
היא שתקה לכמה שניות, ואז גמגמה: "כ-כן."
"רוצה אולי לדבר על זה?" שאלתי אותה.
היא היססה כמה שניות, אבל בסוף היא סיפרה לי: "אני ונטלי היינו פעם חברות, חברות נורא קרובות."
העניים שלי נפערו. איך יכול להיות שהבחורה המקסימה הזאת והכלבה הזאת היו אי פעם חברות טובות?
"ומה קרה אז?" שאלתי אותה.
"ואז היה לי חבר." היא נאנחה. "הוא היה ממש הגבר המושלם- עם השיער הנכון, העניים הנוצצות והמהפנטות האלה, האישיות… הוא היה האהבה הראשונה שלי."
חיוך קטן התפשט על פניי ששמתי לב על המבט החולמני על הפנים שלה. היא הייתה מאוהבת, בדיוק כמוני, וגם חשבה שהגבר שלה הוא הגבר המושלם… עד שהוא תקע לה סכין בגב.
"והיינו ביחד שנה, עד ש…" קולה התחיל להיות צרוד מעט, כאילו היא עומדת לבכות. "עד שתפסתי אותו יום אחד אוכל את הפרצוף של נטלי אחרי בית ספר."
והנה הסכין בגב.
"וששאלתי אותם מה הם חושבים לגבי זה, למה הם עושים לי את זה, נטלי פשוט אמרה לי: 'הוא גם ככה אף פעם לא אהב אותך'." ופה הקול שלה נסדק ודמעה יחידה זלגה במורד לחייה.
"אוי, אמה." חבקתי את כתפה וחיבקתי אותה אליי. היא לא התייפחה, לא בכתה, אלה רק חיבקה אותי ולא אמרה דבר.
"נטלי הייתה ותישאר כלבה." לחשתי לה באוזן, וגרמתי לצחוק קל לצאת מפיה. "ומי שזה לא היה פספס בחורה מדהימה, אני בטוחה בזה."
"תודה, אמנדה." היא לחשה לי באוזן.
התנתקתי מהחיבוק וניגבתי את השביל הרטוב שהדמעה השאירה אחריה. "אל תדאגי, מעכשיו הכל הולך להשתנות. עכשיו שיש לך אותי, נטלי אפילו לא תעז להתקרב אלייך."
אמה חייכה את החיוך המתוק שלה עם הגומות והעניים הנוצצות, וידעתי שמעכשיו הדברים הולכים להסתדר. "יש לך לב של זהב, אמנדה. בחיים לא פגשתי מישהי כמוך."
"תודה." חייכתי וקמתי על רגליי. "בואי, נלך להוציא את העצבים על איזה בראוניז, בא לי משהו מתוק."
אמה צחקה ולקחה את ידי שהושטתי בשבילה. היא נעזרה בי בשביל לקום מרצפת הבטון הקשה, וביחד הלכנו אל תוך בית הספר עם חיוך על הפנים.

-נקודת המבט של ראיין-

הבטי במראה וסידרתי את השיער, מנסה שממש כל שיערה תהיה במקום. בדקתי שלא צץ לי איזה חצ'קון מגעיל על הפנים, ושלא פספסתי בטעות מקום על פניי שהתגלחתי. הבטי בחולצה שלי שהייתה חולצת גרין דיי ישנה ששכבה אצלי בארון מאז ההופעה האחרונה שלהם שהלכתי אליה בגיל 15, שבטעות קניתי במידה גדולה מדי.
"מה קורה לך?" קול מאחורי נשמע וגרם לי לקפוץ במקום מבהלה. הסתובבתי וראיתי את היילי נשענת על משקוף הדלת שלי עם ידיים שלובות.
"מה את רוצה?" שאלתי את אחותי הקטנה מעוצבן.
"מה קרה לך שאת מתייפייף ככה?" היא שאלה. "רוצה להרשים את נטלי?"
"אני ונטלי לא ביחד יותר." אמרתי לה, וחזרתי לבדוק את עצמי במראה.
"או, יופי." היילי נאנחה בהקלה. "גם ככה לא סבלתי אותה."
"מה?" שאלתי אותה כלא מאמין ולקחתי את התיק שלי מהרצפה. "חשבתי שחיבבת אותה."
"מה פתאום." היא הנידה בראשה ושיערה הבלונדיני והמתולתל התנדנד לו מצד לצד.
"אבל בליתם הרבה יחד." אמרתי לה שנכנסנו למטבח וחטפתי חטיף גרנולה שאמא בטח השאירה בשבילי על השיש.
"היא רק רצתה לרכל עלייך ולדעת מה אתה חושב עליה." היא ענתה לי ולקחה את המאפין שאמא השאירה בשבילה. "היא כזאת זונה."
"היילי!" קראתי. למרות שהיא בת 14, היא לא חייבת לקלל ככה. למרות שזה היה נכון.
"מה?" היא אמרה בפה מלא מאפין. "זה נכון."
"שהיה." נאנחתי. "טוב בואי, את לא רוצה לאחר לבית ספר."
"אני זאת שחיכתה לך!" היא התלוננה שחטפתי את המפתחות שלי משולחן האוכל.
"לא אכפת לי." גיחכתי ויצאתי מהבית.

החניתי את האוטו בחנייה של בית הספר,וכבר יכולתי לשמוע את הצלצול מתנגן.
"שיט." סיננתי ומיהרתי לכבות את המנוע ולצאת מהאוטו. בגלל הפקקים בדרך מהבית ספר של היילי לכאן, אני כמעט כל יום מאחר. אז כן, מאז שההורים שלי התגרשו גם לי וגם להיילי היו זמנים קשים, אז לפחות מר ג'קסון מקל עליי קצת.
רצתי מבעד לשער ואל עבר כיתת האנגלית, מקווה שאולי מר ג'קסון איחר או משהו כזה, אבל כמובן שהמשאלה שלי לא התגשמה.
"מר מקליין." מר ג'קסון אמר בקול הסמכותי הזה שלו שנכנסתי מבעד לדלת מתנשף.
"סליחה על האיחור," התנצלתי. "היו פקקים."
"אוקי, שב במקום." הוא נופף בידו, ואני מיהרתי למקום הפנוי בקצה של הכיתה. בדרך שמתי לב שאמנדה בוהה בי, ואני תפסתי את ענייה. מבטנו ננעלו לכמה שניות, והרגשתי הרגשה מוזרה בבטן, והידיים שלי התחילו להזיע. לא שמתי לב מה בדיוק קורה, אז שהרגשתי שאני נתקע במשהו קשה רק אז התעוררתי.
"פאק!" סיננתי בשקט שנתקעתי בשולחן וכאב התחיל לפעם לי ברגל. כמה תלמידים צחקקו, אבל שלחתי לעברם מבט רצחני והם מיהרו לסלק ממני את העניים שלהם. התיישבתי בכיסא ונתתי לתיקי ליפול על הרצפה.
מר ג'קסון דיבר על איזה רומן שנכתב בימיי הביניים, ובאמת שלא היה לי אכפת. הייתי עייף מדי בשביל להקשיב. ראשי עדיין היה מלא מחשבות מאתמול. למזלי, אמא שלי ואחותי לא יכלו להגיע בגלל שלהיילי היה משהו חשוב לעשות לבית ספר ואמא עזרה לה, אז הם לא ראו מה קרה.
מבטי נדד לאמנדה בלי ששמתי לב, ומשום מה שוב חזרה אליי ההרגשה המוזרה הזאת בבטן. מאז שהיא סיפרה לי שהיא בעצם הבחורה שלי, חשבתי לעצמי עד כמה אני מטומטם בשביל לא לשים לב לזה. דבר ראשון, יש להן את אותו צבע עניים ושיער, ואני אפילו לא חשבתי על זה. דבר שני, שניהן כותבות. כאילו באמת, היא כותבת, וגם אמנדה. וכמובן, הסיבה השלישית. החיוך שלהן, הצחוק, הנשיקה. הן היו אותו הדבר בהכל, ואני הייתי עיוור (ואידיוט, לטענתה) מדי בשביל לשים לב לעובדות שהיו לי ממש מול העניים.
הבטי באמנדה, בשיערה השחור והחלק שאני זוכר מליל הנשף הריח כמו תפוחים. היו לה עניים קצת דומות לשלי, אבל אצלה הגוון הכחול היה יותר בהיר. הוא דמה לשמיים האמת, וזה הדבר הראשון שעבר לי בראש שהבטי לתוך ענייה בפעם הראשונה בנשף. היה לה חיוך שהיה יכול להאיר את הצד האפל של הירח, ממש ככה. והצחוק שלה היה כל כך מקסים. והיה לה גוף מדהים, ממש ככה- מלאה במקומות הנכונים, היו לה כפות ידיים קטנות ועדינות, והיא הייתה קצת נמוכה, אבל זה גרם לה להיראות עוד יותר יפה. היא הייתה יפה בכלל בלי להתאמץ, היה לה יופי טבעי גם מפנים וגם מבחוץ.
"ראיין? ראיין?" קול קרא וקטע את מחשבותיי (או הפנטזיות שלי לגבי אמנדה).
"מה?" אמרתי לא מרוכז.
"אולי תפסיק כבר לבהות במיס יוסטון ולהתרכז בשיעור?" מר ג'קסון שאל, וגם לכל הכיתה לפרוץ בצחוק ולי להאדים.
אמנדה העיפה בי מבט וחייכה אלי חיוך קטן, מה שגרם ללב שלי להאיץ. אולי אתמול בלילה לא ידעתי מה לחשוב לגבי העובדה שהבחורה שאני מאוהב בה היא בעצם אמנדה, אבל עכשיו אני לומד להעריך את זה שזאת היא ולא עוד איזה בחורה בבית הספר שמנסה להיות כמו שאר הבנות. זה באמת לא משנה לי שזאת אמנדה, אני הייתי מאוהב בבחורה שלי בגלל האישיות שלה, לא בגלל איך שהיא נראית (למרות שאמנדה היא בחורה יפה). אין לי כל כך על מה לחשוב חוץ מהעובדה שכל מה שאני צריך פשוט נמצא לי מול העניים.
"סליחה מר ג'קסון, אני מקשיב." התנצלתי.
"תודה רבה, מר מקליין." מר ג'קסון הודה לי וחזר ללמד, ואני ידעתי בדיוק מה אני רוצה לומר לאמנדה: אני אומר לה שאני אוהב אותה.

שאטתי מחוץ לכיתה, ממהר אל הקפטריה. אני יודע שאמנדה תמיד יושבת באותו שולחן בהפסקת צהריים ביחד עם האוסטרלי וחברה שלה. אני מקווה שאני אוכל לתפוס אותו בזמן… פרצתי מבעד לדלתות הקפטריה, סורק את השולחנות. גיליתי לבסוף פרצוף מוכר: האוסטרלי. מיהרתי אל עבר השולחן, ובדיוק כשהגעתי לשם, ראיתי שהחברה של אמנדה, זאת שהיא תמיד מסתובבת איתה, מגיעה לשולחן. היא התיישבה בחיקו של אנדי (למרות שלקרוא לו אוסטרלי עדיין יותר נעים לי מאשר אנדי), והם החלו להתנשק.
זה היה מעט מביך, אבל כחכחתי בגרוני בקול רם, והם הרימו אליי מבט.
"ראיין?" החברה של אמנדה שאלה.
"ראיתם את אמנדה במקרה?" שאלתי אותם. "אני צריך לדבר איתה."
"לא, היא עדיין לא באה. אבל אולי היא נמצאת בכיתה של גברת הלן, בדיוק היה לה שיעור שם."
"אוקי, תודה." מיהרתי להודות לה ורצתי אל עבר הכיתה של גברת הלן. שהייתי במחצית הדרך לחדר, שמעתי קול קורא בשמי וגרם לי לעצור. רק שזאת לא תהיה היא…
"היי, ראיין!" נטלי קראה וצלעה אליי בקביים שלה.
למה זה חייב להיות היא?! "נטלי." נאנחתי.
"תקשיב, אני צריכה לדבר איתך." היא אמרה שהיא הגיעה אליי.
"אפשר אולי לדחות את זה? אני די ממהר." אמרתי לה והלכתי חצי צעד אחורנית.
"זה היה זריז, אני מבטיחה." היא אמרה בחיוך קל.
טוב, אולי כמה דקות… יש לי את כל הפסקת צהריים בכל מקרה. "בסדר." הסכמתי. "דברי."
"לא כאן." היא אמרה. "בוא." היא סימנה לי וצלעה בקביים שלה להמשך המסדרון.
הלכתי לאן שהיא הובילה אותי, עד שבסוף נעצרנו במעין גומחה קטנה ליד הלוקרים.
"אוקי, על מה רצית לדבר?" שאלתי אותה.
"תקשיב, אני ממש מצטערת לגבי הנשיקה," היא התחילה לומר.
"אוי נו, נטלי, כבר דיברנו על זה." נאנחתי היא כבר חפרה לי על כמה שהיא מצטערת, אני לא צריך לשמוע את אותו הנאום שוב.
"אני יודעת, אבל רק אם-"
"היי!" בחורה שעברה לידנו קראה וקטעה את נטלי. "תנחשו איפה אתם עומדים!"
"מה?" שאלתי אותה. היא הצביעה למעלה, ואני הרמתי את מבטי. "שיט…" מלמלתי.
"דבקן!" נטלי קראה נרגשת. (דבקן, או באנגלית mistletoe, הוא מעין טחב שנוהגים לתלות על התקרה בחג המולד ואם זוג אנשים עומדים מתחתיו הם צריכים להתנשק).
כמה תלמידים ששמעו את נטלי קוראת 'דבקן' נערצו מולנו. הם החליטו לדרוש שנתנשק, והריעו שראו את נטלי מתקרב אליי.
"אני באמת לא יכול." הנדתי בראשי, וכל התלמידים מסביבי קראו לי 'פחדן'.
"נו, ראיין, זאת רק נשיקה אחת קטנה." נטלי אמרה בחיוך תחמני שהכרתי יותר מדי טוב.
"תתנשקו! תתנשקו!" התלמידים מסביבנו דרשו.
"הקהל דורש." נטלי אמרה בחיוך.
"בסדר." נאנחתי ונשענתי קדימה ונתתי לשפתיי לפגוש בשל נטלי. לא הרגשתי שום דבר שנישקתי אותה, שום קמצוץ של רגש, רק מה שחיזק את הרגשות שלי כלפיי אמנדה. הקהל מסביב הריע ושרק על הנשיקה, אז ששמעתי קולות בכי באמת לא הבנתי מה קורה כאן. התנתקתי מהנשיקה עם נטלי וניגבתי את הליפגלוס משפתיי, וראיתי בחורה עומדת ובוהה בי. היא הייתה איתי בכיתת אנגלית, אני חושב.
"חתיכת זבל." היא הנידה בראשה ומיהרה לרוץ משם.
מה הרגע קרה כאן?