הסיפור של סינדרלה פרק 24 :)

אני מודה, שחכתי שאני צריכה לפרסם היום פרק XD אבל הודות לג'יין נזכרתי! אז תודה ג'יין 3> בכל מקרה, אני הפתעתי אותכן! ידעתי שזה יקר, ידעתי שאני אצליח לעשות את זה!
טוב, תקראו את הפרק ותיהנו :)

שפתיי נמחצו כנגד שלו, וראיין היה יותר מדי מופתע בשביל לעשות משהו. אבל אחרי כמה שניות של הלם הוא נישק אותי בחזרה. כל הקהל נדהם, התלמידים הריעו ולי ולראיין, ושאר האנשים על הבמה פשוט עמדו ובהו בנו בתדהמה. כן, זה לא היה אמור לקרות. כן, אני הייתי מטומטמת ביותר בשביל לעשות דבר כזה, אבל הייתי חייבת.
בסופו של דבר התנתקתי ממנו מתנשפת, וראיין הביט בי בעניים פעורות.
"א-א-אמ-" הוא גמגם. הוא נגע בשפתיו כלא מאמין למה שהרגע קרה כאן.
העפתי מבט בקהל שבהה בי ובראיין הלוך ושוב, לא מבינים מה לעזאזל קורה כאן. זה הרי די ברור שלא אמורה לקרות שום נשיקה בהצגה הזאת, כי הרי זה לא סיפור רומנטי.
"אמנדה, מה את עושה?" אנדי לחש לי עם מבט לא מוסבר על פניו.
"מה שהבטחתי לעשות." אמרתי לו חזרה.
ראיין נראה מוכה תדהמה, מביט בי בעניים פעורות. "מה קורה כאן?" הוא בסוף שאל בשקט.
"אתה כל כך מטומטם." עניתי לו, וכל הקהל פשוט מלמל בינו לבין עצמו, לא מבינים מה קורה ואם ההצגה אמורה להיות ככה. "אני הייתי איתך כל הזמן הזה ואפילו זיהית אותי." אמרתי לו והנדתי בראשי.
"על מה את מדברת?" הוא שאל.
ואז התפוצצתי. לא יכולתי עוד להחזיק את הסוד הזה בבטן, לא יכולתי להחביא את זה יותר. אני חייבת לספר לו את זה.
"זאת אני!" קראתי. "אבל אתה היית עיוור כל כך בשביל לראות את זה!"
"מה?" הוא שאל מבולבל. "אמנדה, למה לעזאזל נישקת אותי?"
נאנחתי בתסכול והעפתי את הפאה מראשי. לקחתי את המסכה שבצבצה מכיסו (ואני לא מבינה למה הוא לקח אותה איתו על הבמה) ושמתי אותה על פניי. "אני הבחורה שלך." אמרתי לו, וראיין נראה כאילו הוא עומד להתעלף.
"א-את היא?" הוא כמעט וצעק. "איך זה יכול להיות?!"
"אני זאת היא, היא זאת אני." אמרתי לו והורדתי את המסכה מפניי ונותנת לה ליפול על הרצפה. "אני זאת שדיברה איתך כל הזמן הזה, אני זאת ששמרה ממך את הסוד הזה."
"זה לא יכול להיות…" הוא המשיך למלמל.
"ראיין," הנחתי את ידי על זרועו. "תנסה-"
"לא!" הוא צעק וניער את אחיזתי מזרועו. "אל תגעי בי!" הוא צעק בכעס.
ידעתי. ידעתי שהוא יגיב ככה. הוא לא אוהב אותי. ידעתי שאסור לו לגלות מי אני. "אני כל כך מטומטמת שחשבתי שאתה באמת אוהב אותי." הנדתי בראשי והתחלתי ללכת אחורנית.
"אמנדה-" הוא התחיל לומר.
"אל תמצאי תירוצים." הנדתי בראשי שוב ושוב, הדמעות מתחילות להיווצר בעניי. "מה חשבתי לעצמי? שתאהב אותי? הייתי כל כך תמימה…" מלמלתי בשקט.
"אמנ-" הוא תפס בידי, אבל אני התנערתי מהאחיזה שלו ומיהרתי לברוח משם שדמעות שטפו את עניי. כולם מאחורי הקלעים בהו בי שפילסו לי דרך, ואחר כך בהו חזרה בראיין שעדיין עמד על הבמה מוכה תדהמה. יכולתי לשמוע אותו צועק לי, צועק שאחזור ושהוא לא התכוון, אבל לא האמנתי לאף מילה שלו. הדמעות החלו לטשטש את ראייתי, ואני מיהרתי לצאת מדלתות החירום והחוצה, ממהרת לברוח מהבחור שחשבתי שאהבתי.

נשענתי כנד הקיר והתייפחתי, רגליי אסופות לבטני, והמחשבות שלי טסות במהירות מליון קמ"ש. הייתי כל כך מטומטמת בשביל לחשוב שהוא באמת יאהב אותי אחרי שהוא ידע שזאת אני.
הדמעות שטפו את עניי וזלגו מפניי, מכתימות את בגדיי בנקודות רטובות, אבל לי לא היה אכפת. כל מה שרציתי זה לבכות, לבכות על כמה שאני מטומטמת ועל שברון הלב שלי.
"אמנדה!" שמעתי מישהו קורא.
הרמתי את ראשי וראיתי את ראיין רץ אליי עם המסכה בידו. מה הוא רוצה עכשיו?
"תעזוב אותי…" יבבתי בבכי והורדתי את ראשי שוב על ברכיי.
"אני לא יכול." הוא אמר ונשמע קרוב אליי. הרמתי את ראשי שוב, ולא הופתעתי לראות את פנים ממש מול שלי. הוא ניסה לחייך בשביל לעודד אותי, אבל זה לא עבד. לראות את אותו חיוך רק גרם לעוד דמעות לנזול מעניי.
"בבקשה תפסיקי לבכות, כואב לי לראות אותך ככה." הוא ביקש ממני בקול רך. ידו נגעו בפניי בזהירות, והרגשתי את אצבעותיו מנגבות את הדמעות מלחיי.
"תפסיק." אמרתי והתרחקתי ממנו. למה הוא עושה לי את זה? פעם אחת הוא כועס עליי, ופעם אחרת הוא כל כך מתוק ואכפתי…
"תקשיבי, אני…" הוא נאנח וניסה לומר, אבל פשוט לא מצא את המילים הנכונות.
הבטי לתוך עניו, וניסיתי לגלות מהן לפחות מעט רגש. אבל לא הצלחתי לפענח אותן, הן היו כמו כתב חידה מסובך.
"אני יכול לשבת לידך?" הוא שאל לבסוף.
"אוקי…" מלמלתי בשקט.
ראיין התיישב על הרצפה לידי, והייתי מודעת לכתפו שהייתה צמודה לשלי וגרמה ללב שלי להאיץ.
ישבנו שם בשתיקה לפחות דקה, רק משיכות האף שלי נשמעו מדי פעם ותנועת כלי הרכב בכביש הסמוך לבית הספר, אבל חוץ מזה היה שקט בין שנינו.
"תקשיבי," ראיין אמר לבסוף ושבר את השקט. "אני יודע שזה בטח נראה כאילו אני אתרחק ממך רק בגלל זה, אבל זה לא ככה."
"זה לא?" שאלתי מתפלאת.
"זה לא." הוא הבטיח לי. "זה פשוט…. הלם. אני לא ציפיתי שהבחורה המדהימה שהכרתי הייתה לידי כל הזמן הזה ופשוט לא שמתי לב לזה. "
"זה כי אתה מטומטם." אמרתי לו, וגרמתי לחיוך קטן לצוץ על פניו, מה שגם גם לי לחייך.
"אני מטומטם שלא זכרתי את החיוך הזה." הוא אמר, וגרם לי לצחקק מעט. "והצחוק הזה."
"אתה דווקא כן זכרת אותם, פשוט העדפת לחשוב שזאת לא אני." הסברתי לו.
"וזאת הייתה טעות." הוא הסכים איתי. "כי אני כן חשדתי שאת והיא הם בעצם אותה בחורה, אבל חשבתי שאת שונאת אותי. זה לא היה הגיוני שבחורה ששונאת אותי בעצם אוהבת אותי."
"אף פעם אי אפשר לדעת." משכתי בכתפיי. הדמעות כבר הפסיקו לרדת מעניי, וחיוך מטומטם התפשט על שפתיי.
"וגם הנשיקה," הוא הוסיף, ומזל שהיה חשוך כי אני הסמקתי כמו עגבנייה.
"אני מצטערת לגבי זה." מיהרתי להתנצל. "פשוט לא חשבתי מה אני עושה באותו הרגע."
"לא, זה דווקא היה בסדר." הוא אמר עם חיוך טיפשי על פניו. "זה דווקא עזר לי לזהות אותך. הדרך שנישקת אותי…"
הסומק שעל לחיי האדים עוד יותר, והחיוך שהיה מרוח על פניי פשוט סירב לרדת. "לפחות הייתי טובה?" שאלתי אותו.
"כן." הוא צחק, ויכולתי להישבע שהוא מסמיק, למרות שהיה חשוך. "את מנשקת טוב, יוסטון."
"תודה, מקליין." אמרתי. "גם אתה לא רע."
"אבל אני עדיין לא בטוח מה אני מרגיש אלייך," הוא אמר וגרם לחיוך שלי לרדת מפניי מיד.
"מה?"
"שלא תביני אותי לא נכון, את בחורה מדהימה." הוא מיהר לומר. "אבל… אני די מבולבל עכשיו. אני לא בטוח מה אני מרגיש כלפייך. אני מרגיש אלייך משהו, אבל לא ברור לי מה."
"הבנתי." עניתי בשקט והבטי בנקודה לא ברורה ברצפה. לא רציתי להביט בו בכלל.
"פשוט תני לי זמן." ראיין אמר. "אני לא בטוח כמה זמן זה ייקח, אבל אני אחליט בסופו של דבר."
"רק שתדע," אמרתי לו, והוא הביט בי במט שואל. "אני עדיין חושבת שאתה אידיוט."
"אני יודע." הוא גיחך.
השתיקה שוב שררה בנינו, אבל לפחות הפעם היא הייתה די נעימה.
"כדי שנחזור, בלעדינו אין הופעה." ראיין שבר את השתיקה שוב.
"לא בא לי." אמרתי לו.
"גם לי לא." הוא הסכים. " אחרי הפדיחות שעשית שם…" חבטי לו בכתף בחוזקה אבל ראיין רק צחק. "מה? אני אומר את האמת."
"אידיוט." נאנחתי ונשענתי על כתפו, והוא לא ניער אותי מעליו.
אז ככה נשארנו שנינו, שאני נשענת על כתפו והוא בוהה בחלל הריק. למרות שזה לא נשמע כמו משהו מיוחד, הרגשתי כאילו הדברים ממש מתחילים להסתדר בנינו.

אספתי את דבריי מהשולחן ומיהרתי לתחוב אותם בתיק. ריח החופש כבר היה קרוב, כל בית הספר היה נרגש לקראת חופשת החורף שמתחילה רשמית מחר. היום יום שישי, סוף השבוע, היום האחרון ללימודים לפני החופשה שכולנו חיכינו לה כל כך. נותרו לי רק עוד שעתיים להעביר, ואז אוכל סוף סוף לצרוח עם השאר בהתרגשות לגבי החופשה הארוכה.
כל היום אני ניסיתי להרכין את ראשי בשביל שלא יבחינו בי, כי כל בית הספר ידע כבר על זה שנישקתי את ראיין. השמועה התפשטה כמו אש בשדה קוצים, כל בית הספר דיבר על שנינו. ניסיתי למנוע מלהיפגש ממנו כמה שאפשר, כי אם הם יראו אותנו ביחד יתחילו השמועות שאנחנו זוג, ואני לא רוצה את זה. אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, זה פשוט לא מתאים לי.
"אמנדה," מישהי אמרה וגרמה לי להתעורר מהמחשבות שלי.
הרמתי את ראשי וראיתי את אמה מחייכת אליי. "אמה, היי." מלמלתי.
"איך את?" היא שאלה.
"חיה." משכתי בכתפיי והנפתי את התיק שלי מעל לכתפי. עכשיו הפסקת צהריים, ואנדי וסופי בטח מתמזמזים בשולחן, אז אולי כדאי שאתן להם קצת זמן לבד.
"אני רואה." היא צחקה. "ואגב, לגבי אתמול-"
"אוי, אל תזכירי לי את זה." קטעתי אותה והלכתי ביחד איתה אל עבר דלת הכיתה. "זה היה כזה מטומטם."
"מטומטם?" היא קראה. "זה היה כל כך רומנטי!"
"באמת?" שאלתי אותה בהרמת גבה שפתחתי את הדלת ויצאתי ממנה, היא אחרי. "את בטוחה?"
"ברור שאני בטוחה!" היא קראה. "את פשוט תפסת אומץ ונישקת אותו לפני כולם. אני בחיים לא הייתי יכולה להיות אמיצה כמוך."
"את חושבת שאני אמיצה?" התפלאתי בזמן שהלכנו ביחד במורד המסדרון.
"ועוד איך!" היא הבטיחה לי בחיוך. היה לה חיוך נורא חמוד, עם גומות חן עמוקות וניצוץ שמח בענייה הירוקות. היה לה שיער חום גולש וארוך, והיא הייתה באותו הגובה כמוני. היא הייתה נורא מתוקה, מעניין איך לא שמתי לב אליה עד עכשיו.
"תודה." הודיתי לה בחיוך קל. "מוזר שלא יצא לי עוד לדבר איתך. את דווקא נורא נחמדה."
"תודה." היא אמרה כמוני. "אולי פשוט לא יצא לנו להיפגש עדיין."
"אני מניחה." משתכי בכתפיי. "רוצה אולי לשבת איתי בהפסקת צהריים? החברים שלי בטח אוכלים אחד לשני את הפרצוף, ואני לא רוצה לדבר להמבורגר שלי."
"בכיף." היא צחקה. "איך ראיין לקח את זה?"
"יותר טוב משציפיתי." אמרתי לה בכנות. "אבל הוא אמר לי שהוא צריך עוד קצת זמן לחשוב על זה, ואני מכבדת את זה."
"אני מתארת לעצמי," היא הסכימה. "זה בטח הרבה לעכל."
בעודנו מקשקשות על דברים אקראיים, ראינו פתאום המון תלמידים מתאסף במקום ושורק ומריע.
"מה קורה שם?" שאלתי אותה והנהנתי בראשי אל עבר המון התלמידים.
"אין לי מושג." אמה ענתה ושנינו נדחקנו בין התלמידים. בסופו של דבר פרצנו מבעד לקהל הקטן שהתאסף שם, וברגע שראיתי את המחזה הנורא הרגשתי משהו בי נסדק.
ראיין עמד שם, נראה חתיך מתמיד עם לבוש רגיל ועצלני, ועשה את הדבר שפחדתי ממנו יותר מכל.
"אוי ואבוי…" אמה מלמלה לצדי. "אמנ-"
אבל לא הספקתי לשמוע מה היא אמרה, כי מיהרתי להידחק בין הקהל שדמעות מציפות את עניי שאותה תמונה נוראית נצרבת בראשי: את אהוב לבי ואת נטלי מתנשקים.