הסיפור של סינדרלה פרק 23!

יום ראשון! אתן יודעות מה זה אומר, כן? עוד פרק! אני כל כך מתרגשת לגבי הפרק הזה, כי אני השקעתי בו כמה ימים בשביל לעושת אותו סופר ארוך בשבילכם (הגעתי ל6 דפים ואני בדרך כלל עושה 3, אז כן, זה ארוך), ואני פשוט לא יכולה לחכות שתקראו אותו!
ודרך אגב, בפרק הזה מוזכרים מושגים מהספר, אז שקראו שהם אומרים 'סוצים' ו-'גריזר', זה שני הצדדים בספר, הסוצים הם העשירים והגריזרים הם העניים, ושניהם במלחמה אחד עם השני. רק אם תקראו את הספר תבינו באמת על מה מדובר. וגם, לקחתי כמה שורות מהספר בשביל המחזה שהם עושים בסיפור, אז שהם אומרים את השורות שלהם, אני לא המצאתי את זה אלה לקחתי את זה מהספר.
אוקי, זהו, תיהנו מהפרק! ^^

"בבית!" קראתי והפלתי את תיקי על הרצפה. חלצתי את נעליי בבעיטה מכפות רגליי ונאנחתי בכבדות. היום הזה היה היום הכי נורא בחיי. אני מטומטמת. פשוט ככה. מה חשבתי לעצמי שאני פשוט קפצתי עליו וחיבקתי אותו?! הוא לא אוהב אותי! אולי מאוהב בי, אבל לא באמנדה! אני פשוט מטומטמת. מטומטמת, מטומטמת, מטומטמת!
נביחות הוציאו אותי מהכעסים שלי על עצמי והחזירו אותי למציאות, ובתוך זמן קצר הרגשתי את אלפרד כבר קופץ עליי וכמעט גורם לי ליפול על הרצפה.
"היי, אלפרד!" קראתי צוחקת שהוא המשיך לנבוח ולקפוץ עליי. ירדתי על ברכיי בשביל להיות בגובה שלו, והוא ליקק את פניי בהתרגשות. "מישהו שמח היום." צחקתי וליטפתי את ראשו בחיבה. זנבו לא חדל לקשקש שאני גירדתי מאחורי אוזנו והוא המהם בתענוג. הוא תמיד אוהב את זה.
"למה אתה כל כך נרגש היום?" שאלתי אותו שהוא הפסיק ללקק לי את הפרצוף.
אלפרד נבח בתגובה ורץ לעבר הסלון, ואני עקבתי אחריו. שני אנשים מוכרים ישבו על הספה הגדולה, ואמא שלי על הכורסה ליד. מזוודות נחו על יד הספה הגדולה, וספלי תה נחו על שולחן הקפה. ברגע שנכנסתי לסלון, כל המבטים הופנו אליי וחיוך ענקי התפרש על פניי.
"סבתא! סבא!" קראתי בשמחה ורצתי לעברם.
"פנדה!" סבא שלי קרא וקם מהספה וחיבק אותי אליו. "דובונת שלי, לא ראיתי אותך חודשים!"
"ומה איתי, אני לא מקבלת חיבוק?" סבתא קראה נעלבת.
צחקתי מהילדותיות של סבתא שלי ומיהרתי להתנתק מזרועותיו של סבי ולחבק את סבתא. נשמתי לריאותיי את ריח הקינמון שתמיד נדף ממנה, אותו ריח שהתגעגעתי אליו כל כך.
"אויש, אמנדה, כמה התגעגעתי." היא מחצה אותי אליה מעט ואז נתנה לי להתנתק מהחיבוק. "איך את?"
"הכל בסדר." עניתי לה בחיוך ענק. "איך הייתה פריז?"
"פשוט מדהימה." סבתא ענתה ושילבה את ידה מעל ליבה. "הריחות, הצבעים, הטעמים…" היא נאנחה בחולמניות.
"ואל תשכחי את הצרפתיות." סבא הוסיף, ובתגובה סבתא חבטה בזרועו.
כן, אלו הסבתא והסבא שלי. אולי הם בני יותר מ60, אבל הנשמה שלהם צעירה כאילו הם בני 20. אחרי ששניהם יצאו לפנסיה, הם החליטו להפסיק לשבת בבית שלהם בשיקגו כמו כל זוג זקנים בגילם, ולצאת אל העולם. הם ביקרו כמעט בכל מדינות אירופה, בכמה מדינות באמריקה הדרומית, וגם בשתי מדינות באסיה (אבל הם מתכננים להרחיב למדינות עוד יותר דרומיות). הם נסעו הרבה וכמעט ולא ראינו אותם, אבל בכל שנה יש להם מסורת של לבוא לקראת חג המולד שבועיים לפני ולבלות איתנו את שארית החג עד סוף חופשת החורף.
"אני סתם צוחק פני, את יודעת את זה." סבא צחק.
"אוי, אבא." אמא נאנחה."טוב, אני הולכת להכין לעצמי משהו לנשנש, אתם רוצים משהו?"
"אל תטרחי חומד, אנחנו מלאים מהעוגה שהבאת לנו מקודם." סבא אמר לה.
"אוקי." אמא קמה מהכורסה ומיהרה למטבח.
"טוב, אנחנו נספר לך הכל על פריז, אבל תספרי קצת על עצמך!" סבתא קראה אחרי שאמא נעלמה במטבח. היא התיישבה חזרה על הספה וסימנה לי להתיישב לידה.
"מה יש לי לספר בדיוק?" שאלתי והתיישבתי לידה.
"לא יודעת, אני פשוט נורא רוצה לשמוע מה קורה בחיים שלך!" סבתא קרא.
"כן, מה שלום הפנדה שלי באמת?" סבא התיישב גם על הספה, ושוב קרא לי 'פנדה' כהרגלו.
"אולי תפסיק לקרוא לי ככה?" ביקשתי ממנו. "אני לא בת חמש יותר."
"בשבילי את עדיין תישארי אותה ילדה קטנה עם קוקיות שבוכה שהיא דחפה את הראש שלה לתוך עוגת היום הולדת." סבא כרך את זרועו סביב כתפיי וחיבק אותי אליו.
"טוב, תפסיק לבלבל לה את המוח!" סבתא קראה. "קדימה מותק, תשפכי הכל!"
" אני מופיעה בהצגה לכיתת אנגלית?" אמרתי יותר בטון של שאלה מאשר סתם עובדה שאני מספרת.
"אוי, זה נפלא!" סבא קרא נרגש. "תמיד ידעתי שיום אחד את תעלי על הבמה."
"טוב, אני לא." נאנחתי ונשענתי אחורה על הספה.
"אוקי, בואי נעבור לנושא היותר מעניין." סבתא שמה יד על ברכי. "יש לך חבר?"
"סבתא!" קראתי שסומק עלה ללחיי. "למה את שואלת דברים כאלה?"
"מה זאת אומרת, אני רוצה נכדים!"
"סבתא!" קראתי, הפעם מאדימה עוד יותר. "את זה תבקשי מגלוריה, לא ממני. היא יותר קרובה להריון ממני."
"גלוריה אפילו לא יכולה לבחור את החבר הנכון," סבתא צקצקה בלשונה. "אני מצפה ממך שתעשי את הבחירה הנכונה."
"אני רק בת 18." אמרתי לה.
"והגיע הזמן שתמצאי חבר!" היא קראה.
"הו, לא!" אבא קרא כשירד במורד במדרגות עם שמיכה שכרוכה סביב כתפיו כאילו הוא רגע קם מהמיטה. "שום חבר!"
"אוי ג'ורג', תפסיק להיות כל כך קשה!" סבתא קראה בעצב. "שלגלוריה היה את החבר הראשון שלה כמעט וחטפת התקף לב!"
"כי אסור שהיה להן חבר עד אחרי קולג'." הוא ענה לה לפני שנבלע במטבח, וסבתא רק נאנחה וגלגלה את ענייה.
"אל תדאגי חומד, אני בטוחה שהיה לך חבר בקרוב." סבתא שפשפה את ברכי בחיבה.
"היי, הפנדה הזאת רק שלי!" סבא קרא כמו ילד קטן וחיבק אותי אליו.
"סבא, אני צריכה אוויר!" קראתי חנוקה מחיבוק הדוב של סבא.
"סליחה, פנדה." הוא התנצל ושחרר אותי. "מה עם ההיפופוטם שלי? אני מתגעגע אליה."
"גלוריה בקולג', רוברט." סבתא נזפה בו. "יש לך זיכרון כל כך קצר."
"אין לי זיכרון קצר, אני פשוט רוצה כבר לראות אותה!" הוא החזיר לסבתא.
ואז כאילו על פי סימן, דלת הבית נפתחה וקולה של גלוריה הדהד בקל רחבי הבית. "בבית!"
"היפופוטם שלי!" סבא קם מהספה ורץ אל דלת הכניסה.
"לפעמים אני לא יודעת מה לעשות איתו, הוא מתנהג כמו ילד בן חמש." סבתא צחקה, ואני איתה.
סבא וגלוריה נכנסו לסלון, ידו של סבר חובקת את גלוריה, והא מכנה אותה 'היפופוטם' שוב ושוב.
"אולי תפסיק לקרוא לי ככה?" גלוריה התלוננה. "זה לא אשמתי שקוראם לאיזה היפופוטימית בסרט מצויר גם גלוריה."
"אבל זה יותר מתאים לך." סבא אמר כנעלב ושירבב את שפתו התחתונה.
"ומה איתי, היפופוטמית? אני לא מקבלת שלום?" סבתא קמה מהספה וחיבקה את גלוריה.
"ברור שכן סבתא, איך אני יכולה לשכוח אותך?" גלוריה אמרה כמובן מאליו שהיא חיבקה את סבתא חזרה.
"בואי שבי, אנחנו בדיוק מדברים על החבר שאין לאמנדה." סבתא דחקה בגלוריה וחזרה להתיישב על הספה.
"האמת ש-"
"שחכתם משהו!" מיהרתי לקטוע את גלוריה שבטח הייתה אומרת הכל עלי ועל ראיין, אבל אני לא רוצה שסבא וסבתא ידעו. לפחות לא עכשיו שהכל כל כך מבלבל.
"מה שכחנו?" סבא שאל מבולבל.
"מתנות!" קראתי כמו ילדה קטנה.
"נו ברור, איך יכולתי לשכוח?" סבא קרא והניד בראשו. הוא לקח את אחת מהמזוודות והניח אותה על הספה, פותח אותה וחושף דברים מעניינים.
"אתם הבאתם לי את השמלה שביקשתי?" גלוריה מיהרה להידחף ביני לבין המזוודה וסרקה בענייה את תכולת המזוודה.
"סבלנות, היפופוטמית שלי." סבא צחק, וגלוריה נאנחה בכעס למשמע שם החיבה שתעווה.
"מה יש לנו כאן…" סבא הרהר לעצמו. "זה בשביל ג'ורג', זה בשביל הלן," הוא מלמל לעצמו שהוא עבר על הדברים בשביל ההורים שלי. "זה לאלפרד," הוא מלמל שוב, ואלפרד נבח בתגובה מאחורינו.
"נו, אני מזדקנת כאן!" גלוריה קראה.
"אה, הנה זה!" סבא קרא ופניה של גלוריה אורו. "זה בשביל אמנדה," הוא לקח מן יומן בידו והושיט אותו לי.
"איוש, נו באמת!" גלוריה קרא בכעס ורקעה ברגלה כמו ילדה קטנה.
"סבלנות ייקרתי," סבתא צחקה. "סבלנות."
"יש לי דייט היום בערב, אני רוצה להשוויץ בשמלה." היא שילבה את ידיה על חזה בכעס בזמן שאני לקחתי את היומן מידי סבא.
"טוב, אני בטוחה שבחור בר המזל יכול לחכות מעט." סבתא ניסתה להרגיע אותה.
"וואו, מה אמרת על דייט?" אבא הגיח מהמטבח ברגע ששמע משהו על דייט. "שום דייט!"
"ג'ורג', תפסיק להיות כל כך קשוח!" סבא צחק. "אתה רוצה שהיא תהיה בת 60 עם 20 חתולים ובלי בעל?"
ידעתי שמכאן השיחה שלהם פשוט תדרדר לריבים, אז העדפתי להתחמק בשקט מהמקום ולעלות במהרה לחדר שלי לפני שמישהו יקלוט אותי. סגרתי את הדלת אחרי ונשכבתי על מיטה. הרמתי את היומן שבידי שעד עכשיו לא בדיוק הסתכלתי עליו. הוא היה יפיפה, עם כריכה בצבעי חום ובז', וציור מדהים של מגדל אייפל ומסביבו מלא אנשים ובניינים. פתחתי את היומן והסנפתי את הריח של הדפים החדשים. בתור אוהבת קריאה וכתיבה, אין ריח יותר טוב מריח של יומן או ספר חדש.
דפדפתי בין הדפים הריקים והמקושטים, כל השורות ריקות מכל סימן, רק מחכות שמישהו ימלא אותן. ישר ידעתי למה נועד היומן הזה. מחברת הסיפורים שלי גם ככה כבר כמעט ומלאה, וגם די קרוע, והיומן הזה הוא הדבר המושלם בשביל להכיל את הסיפורים שלי.
סגרתי את היומן וקמתי מהמיטה, מתקדמת אל המגירות שבשולחן העבודה שלי ומניחה את היומן בפנים. אני לא יכולה לחכות לרגע שאני אתחיל לכתוב ביומן… אבל בינתיים, אני אסתפק במחברת הקודמת שלי שאני צריכה למלא עד תום, וכך עשיתי. הוצאתי אותה מהתיק שלי ולקחתי עיפרון שהיה על השולחן והתחלתי לכתוב בזמן ששמעתי את גלוריה ואבא שלי מתווכחים למטה בעוד סבא וסבתא שלי צוחקים על שניהם.

השבועיים האלו עברו עליי בטשטוש. סבא וסבתא לקחו אותי ואת גלוריה לצאת כמה פעמים בשביל להדביק פערים, ואני נורא שמחתי. אני וראיין למדנו שוב ביחד אחרי בית ספר, למרות שלפעמים נטלי ניסתה להפריע, אבל ראיין נראה כאילו הוא כועס עליה מסיבה מסוימת.
עשינו הרבה חזרות לקראת ההצגה שהתקיימה ביום חמישי, ואני כבר יכולתי לומר את הטקסט שלי ושל האחרים אפילו אם תעירו אותי מהשינה. אנדי דווקא נורא מתאים לתפקיד של ג'וני, כי יש להם כמעט את אותה האישיות (חוץ מזה שההורים שלו לא מכים אותו בחיים האמתיים והוא לא רוצח מישהו, אבל זה כבר משהו אחר). אבל מה שיותר משמח אותי זה שאני לא עושה את ההצגה הזאת לבד. אנדי שם איתי, וסופי עוזרת במאי, אז אני לא לגמרי לבד. טוב, יש לי את ראיין, אבל הוא משהו אחר שאני לא יכולה לכנות כ'חבר טוב'.
ראיין גם ניסה לשלוח לי הודעות שוב ושוב, אבל לא עניתי לו. אין לי מושג איך הוא לא קיבל את ההודעה שבה אני מספרת לו שאני בעצם הבחורה שלו, אבל לא שאלתי אותו לגבי זה. למרות שנשבעתי, לא הייתי מסוגלת לספר לו את זה פנים מול פנים, זה יותר מדי קשה.
אבל כמובן שהיו דברים שמעט השתבשו בשבועיים האלה. נטלי ניסתה לחבל בכל דרך שהיא בתפקיד שלי בהצגה ופעם אחת כמעט גרמה לסולם ליפול עליי, אבל אחד התלמידים משך אותי משם בזמן למזלי.
סופי ואנדי סוף סוף הכריזו על עצמם כזוג רשמי, וזה היה נורא מתוק. שאנחנו מתרגלים להצגה, אני לפעמים מוצאת אותם מדברים אחד עם השני לבד, מתחבקים, וגם מתנשקים מדי פעם. הם באמת הזוג הכי חמוד שאי פעם ראיתי בחיי, ואני מקווה שאזכה לזוגיות כמו שלהם עם ראיין ביום מן הימים.
אבל מועקה מוזרה הייתה על לבי כל השבועיים האלה, מועקה שהרגשתי בכל פעם שהבטי בראיין וידעתי שבתוך תוכו הוא שבור מזה שהוא לא יודע מי אני, ומזה שאני לא מדברת איתו בכלל. הוא ניסה לתחקר אותי מדי פעם שלמדנו אחרי בית ספר, לשאול אם יש לו מושג לגבי הבחורה שלו, ואם היא שאלה אותי לגביו. אבל אני בכל פעם התחמקתי מהנושא. זה היה לי כל כך קשה עם הסוד הזה שאני מרגישה שיום אחד אני פשוט אתפוצץ.

"למקומות, כולם!" מר ג'קסון קרא במגפון שבידו וגרם לי לקפוץ במקומי. הייתי כל כך שקוע במחשבות שכמעט ושחכתי שההצגה עומדת להתחיל.
האולם היה מלא אנשים: משפחות של התלמידים, מורים, תלמידים מבית הספר (שאולי באו לצחוק עלינו, אף פעם אי אפשר לדעת), וגם כמה אנשים שפשוט רצו לבוא לראות את ההצגה. כל המושבים היו תפוסים, והקהל היה תוסס ומילא את המקום בדיבורים.
מאחורי הקלעים כל השחקנים מיהרו ממקום למקום, מנסים לשנן את השורות פעם אחת אחרונה לפני שהם יצטרכו לעלות על הבמה. אלו שאחראים על האיפור מיהרו למהר בין כל השחקנים ולבדוק אם מישהו לא מרח את האיפור בטעות או נראה נוצץ מדי. כולם הלכו ושבו, לחוצים יותר מתמיד, אבל רק אני עמדתי באותו מקום והייתי נורא רגוע. אני לא יודעת למה, בדרך כלל אני לחוצה לעלות בפניי אנשים, אבל הפעם אני הייתי רגועה בצורה מוזרה.
"אמנדה! איפה אמנדה?" אחת מהתלמידות קראה.
"כאן!" קראתי ונופפתי בידי בשביל שתראה אותי.
"או, יופי!" היא קלטה אותי ומיהרה לרוץ אליי. היא מיהרה לשים עוד פודרה על פניי והעלתה עננת איפור שגרמה לי להשתעל.
"איך את? לחוצה?" היא התעניינה בזמן ששמה את הפודרה על פניי.
"דווקא לא." עניתי לה. "מוזר, לא?"
"אם את שואלת אותי, את באמת שלא חייבת לדאוג לגבי זה." היא אמרה לי אחרי שגמרה לשים את הפודרה על פניי והוציאה אודם מכיסה.
"באמת?" שאלתי.
"אולי אנחנו לא מכירות כל כך טוב, אבל אני שמה לב להתנהגות שלך," היא אמרה לי בזמן ששמה את האודם הוורוד על שפתיי. " את לגמרי טבעית, את יכולה להיות שחקנית גדולה."
"את באמת חושבת ככה?" שאלתי אותה מתפלאת אחרי שהיא סיימה לשים את האודם על שפתיי. אני בקושי מכירה אותה והיא מחמיאה לי ככה?
"ברור שכן." היא ענתה לי בחיוך.
"אבל אני יותר של בן אדם שיכתוב את ההצגה, לא ישחק בה." הודיחתי באמת.
"אני יודעת, את לא סתם התלמידה הכי חביבה על מר ג'קסון." היא צחקה, ואני איתה. "אני הייתי שמחה להמשיך לפטפט, אבל אני חייבת לחזור ולבדוק מה עם השאר."
"היה נחמד לדבר איתך," ניסיתי לזכור מה שמה. "אמה."
"בכיף." היא ענתה בחיוך והסתובבה לבדוק מה עם שאר התלמידים שאמורים להופיע עוד מעט. היא דווקא הייתה נורא נחמדה, אני לא מבינה איך לא שמתי לב אליה קודם.
הלכתי למראה הקרובה ביותר והבטי בבואתי. הייתי לבושה בבגדים שלבשו בשנות החמישים, עם חצאים פרחונית וגרביים עד הברך. פניי היו מאופרות בצורה טבעי ופאה אדמונית נחה על ראשי.
"יפה לך אדום." מישהו אמר לידי וגרם לי לקפוץ בבהלה.
ראיין נשען על הקיר לידי וסרק אותי מלעמלה למטה. הוא היה הדאלס המושלם- שיערו היה משומן ומסורק לאחור לבלורית כמו אלביס בלונדיני, זוג ג'ינס כחולים לרגליו, ומעיל עור שחור עם הצווארון למעלה. הוא נראה כל כך טוב באותו רגע, חתיך ומדהים, שפשוט נמסתי מבפנים.
"אולי תפסיק לעשות את זה כבר?!" התלוננתי בעצבים והתעלמתי מהלב שלי שהחליט להירשם למרתון ריצה פתאום.
"הי, זה לא אשמתי שכל פעם שאני בא אלייך את נבהלת." הוא משך בכתפיו. " את נבהלת נורא בקלות, את יודעת את זה?" הוא אמר ותחב את ידו בכיסי הג'ינס שלו.
"אני בן אדם שקל להפחיד." משכתי בכתפיי וחזרתי להביט בהשתקפותי במראה. "יפה לך גריזר, אגב."
"יפה לך סוצית." הוא החזיר לי.
"תודה." הודיתי לו בחצי חיוך.
"ראיין? איפה אתה?" אמה קראה מעל כל האנשים.
"קוראים לי, להית'." הוא אמר והתרחק מהמקום.
המשכתי לבהות בבואתי במראה, עד שהרגשתי יד על כתפי שהפעם לא נרתעתי ממנה.
"מה?" נאנחתי.
"אני יודעת מה הסוד שלך." קול צפצפני ענה לי.
הסתובבתי וראיתי את נטלי עומדת מאחורי עם חיוך שחצני על פניה וידה שלובות על חזה אחרי שהיא הורידה אותם מכתפיי.
"מה?" שאלתי אותה כאילו היא נפלה מהירח.
"אני יודעת שאת הבחורה של ראיין, זאת שהוא מאוהב בה קשות ואפילו לא יודע את זה." היא אמרה, ולבי עצר לרגע. איך לעזאזל היא ידעה את זה?
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה, מנסה לשחק שאני אפילו לא יודעת על מה היא מדברת.
"אל תשחקי אותה תמימה, אני יודעת הכל על השקרים הקטנים שלך," היא אמרה בקול ארסי. "אחרי ההצגה הזאת אני אומר את האמת עלייך ועל הזהות הסודית שלך, נראה אם הוא היה מאוהב בך גם אחרי שהוא ידע מי זאת הבחורה שמאחורי המסכה." ובמילים אלה, היא הסתובבה וצלעה משם (בגלל רגלה השבורה), ואני נותרתי פעורת עניים.
אולי היא קראה את ההודעה ששלחתי לראיין איכשהו? אולי היא ידעה עליי לפני זה? אני לא יודעת, אבל זה לא בדיוק משנה עכשיו.
"כולם למקומות, אנחנו עולים לבמה בעוד דקה!" שמעתי את סופי קוראת לכולם, וכולם מיהרו להסתדר במקומות שלהם.
מר ג'קסון נאם כבר להורים והתלמידים שהיו בחוץ, הודה להם על זה שהם הגיעו, ובלה בלה בלה. ואז כל האורות החשיכו, והקהל מחא כפיים. התלמיד ששיחק את פוניבוי צעד אל אלומת האור שהדליקו בשבילו על הבמה. הוא התחיל לומר את הטקסט שלו, אבל פתאום רעד בכיס החצאית שלי העיר אותי.
הוצאתי את הטלפון שלי מכיסי וראיתי שלא אחר מאשר ראיין שלח לי הודעה. מה הוא רוצה עכשיו?
נאנחתי בקול ופתחתי את ההודעה שלו.
'אני לא יודע אם את כאן, אבל אני עומד לצאת לבמה בקרוב… אני משחק את דאלס, אני זוכר שהוא הדמות האהובה עלייך. אני יודע שאת לא רוצה לגלות לי מי את, ואני מכבד את זה. אבל אני רק רוצה לבקש ממך, אל תשכחי ממני. אני מקווה שאת רואה אותי היום וחושבת עליי, כי אני לא מפסיק לחשוב עלייך. אני מקווה שיום אחד את תגלי לי מי את, כי אני אוהב אותך. ראיין.'
עניי נפערו, והסומק עלה ללחיי. הוא… הוא אוהב אותי? אני ידעתי את זה ממקודם, אבל לקרוא שהוא כתב את זה בשבילי היה משהו אחר. הרמתי את מבטי וסרקתי את כל הנוכחים שהיו מאחורי הקלעים. בסופו של דבר מצאתי את ראיין בין כולם (הודות לגובה שלו), והוא הביט בעצב בטלפון שבידו, ובידו השנייה הוא החזיק במשהו בחוזקה- במסכה שנפלה לי ביום של הנשף.
המועקה חזרה להכביד עליי, ורציתי לבכות. אני גרמתי לו לכל כך הרבה צער, איזה מן בן אדם אני?
אין לי מושג כמה זמן עמדתי ככה ובהיתי בהודעה שראיין שלח לי, קוראת אותה שוב ושוב ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אבל לפני שהבנתי מה קורה, סופי רצה אליי ולחשה באוזני שאני עוד מעט עולה לבמה אז כדי שאתרגן. היא משכה אותי ליד הבמה, והווילון עדיין הסתיר אותי.
"בהצלחה." סופי לחשה לי, ואני חייכתי אליה כתודה. בתוך כמה שניות הבמה החשיכה ועליתי לבמה ביחד עם התלמידה ששיחקה את מרשה. התיישבנו על הספסל שהציבו לנו על הבמה כמושבים לקולנוע, ואני והיא התיישבנו באמצע הספסל הראשון. סרקתי את הקהל ומצאתי בניהם את ההורים שלי, סבא וסבתא, וכמובן גלוריה שהחזיקה מצלמה בידה והקליטה את כל הדבר.
האורות נדלקו, וראיין, אנדי, והתלמיד ששיחק את פוניבוי עלו לבמה מהצד השני. הם אמרו את השורות שלהם, אבל אני לא בדיוק יחסתי להם חשיבות כי הייתי חייבת להעמיד פנים שאני צופה בסרט שאפילו לא קיים.
ראיין התיישב מאחורי, וכמו שהיה כתוב בתסריט שם את רגליו על הספסל מאחורי וניסה להתחיל איתי בקיצור.
"תוריד את הרגליים שלך מהכיסא שלי ותסתום את הפה המלוכלך שלך." אמרתי את השורה שלי בקול נרגז. אבל בפנים פשוט רציתי להתפוצץ מרגשות אשם.
"מי יחייב אותי?" ראיין ענה לי.
"זה הגריזר שרוכב לפעמים בשביל 'סלש ג'יי'." התלמידה ששיחקה את מרשה אמרה לידי את השורה שלה.
"אני מכיר אותכן." ראיין אמר. "אני רואה אתכן לפעמים ברודיאו."
"חבל שאתה לא יכול לרכוב כמו שאתה מדבר." הסתובבתי אליו עם מבט כעוס, והוא חייך את החיוך הצדדי שלו, זה שכל כך אהבתי…
"אז את מתחרה ברכיבה בין חביות, הא?" הוא שאל בטון מתגרה.
"כדאי שתעזוב אותנו בשקט,"אמרתי בטון מאיים. "אחרת אני מזמינה משטרה."
"אוי ואבוי," ראיין אמר בשעמום. "אני מת מפחד. את צריכה לראות פעם את התיק שלי במשטרה, מותק." הוא חייך וקרץ לי, ובפנים נמסתי כמו גלידה. מה שהבחור הזה עושה לי…
"תניח לנו בבקשה," אמרתי. "אולי תהיה נחמד ותעזוב אותנו בשקט?"
"אני אף פעם לא נחמד." ראיין צחק. "רוצה קולה?"
"אני לא אשתה את הקולה שלך גם אם אמות מצמא במדבר." אמרתי נרגזת. "תעוף מפה, עבריין אחד!"
ראיין הוריד את הרגליים מהספסל שמאחורי, משך בכתפיו ונעלם למאוחרי הקלעים.
המשכנו בדיאלוג עם פוניבוי וג'וני (או אנדי והתלמיד האחר), אבל אני רק דקלמתי את השורות שלי והראש שלי היה טרוד במחשבות. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. אני חייבת לגלות לו מי אני, או אחרת הכל פשוט יפרוץ החוצה בצורה לא נעימה בכלל.
בסופו של דבר, ראיין חזר לבמה עם שלוש כוסות קלקר בידו שאמורות להיות הקולה (הכוסות היו מלאות במים). הוא הושיט שתיים מהן לאנדי והתלמיד, ואחד לי בזמן שהוא אומר:" אולי זה ירגיע אותך."
קמתי ממקומי ושפכתי את תכולת הכוס עליו. "אולי זה ירגיע אותך, גריזר. אחרי שתשטוף את הפה שלך ותלמד להתנהג כמו בנאדם, אולי גם אני אירגע."
זהו, אני הולכת להתפוצץ. אני פשוט לא יכולה עם המבט בעניו, החיוך על שפתיו, התמונות שלו אוחז במסכה בחוזקה ומבט עצוב ממלא את עניו שהוא בוהה במסך.
ראיין ניגב את המים ממנו ואמר את השורה שלו: "כולך אש, הא?"הוא אמר בחיוך שגרם ללב שלי לקפוץ בחזי. "ככה אני אוהב אותן." ואז הוא קפץ עליי כמו שהוא אמור, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
"תעזוב אותה-" אנדי החל לומר את השורה שלו, אבל השתתק שראה מה אני עושה. כולם השתתקו שראו מה שעשיתי, את הטמטום חסר האחריות שלי. הרגשות שלי השתלטו לי על המוח, לא חשבתי מה אני עושה באותו הרגע, אבל לא היה לי אכפת.
כולם בהו בי, כולם היו המומים למדי למה שלא היה צריך לקרות, ממה שלא הייתי צריכה לעשות. תפסתי בחולצתו של ראיין הבטי עמוק לתוך עניו המהפנטות והמופתעות, ולפני התחרטי על כך, משכתי אותו אליי- ונישקתי אותו.