הסיפור של סינדרלה פרק 22

אני כל כך מצטערת! אני יודעת שמאוחר, ובטח חיכיתן לפרק, אבל היה לי יום די עמוס היום, ואני רק עכשיו חזרתי הביתה. אז אני מקווה שלא נטשתן אותי היום, כי הנה הפרק, אז תהינו ^^

"איך אני נראית?" שלאתי את סופי לחוצה, מסרקת את שיערי למקום הנכון, מנסה לבדוק אם לא צץ על עורי עוד פצעון מכוער.
"את נראית בסדר גמור, בפעם המיליון." היא נאנחה ולקחה את הספרים שלה מהלוקר.
"בסדר זה לא טוב." התלוננתי והעפתי בה מבט זריז במראה התלויה בלוקר שלה.
"אז מה את רוצה שאני אגיד?" היא התלוננה ודחפה את הספרים שהוציא אל תוך התיק שלה.
"משהו חיובי!" קראתי.
"ובסדר זה לא חיובי?" היא קראה גם. "אמנדה, תפסיקי כבר!"
"אני פשוט לחוצה." נאנחתי ונשענתי על הלוקר שליד שלה.
"אבל לפחות סיפרת לו את האמת," סופי סגרה את התיק שלה. "את לא מרגישה לפחות קצת הקלה?"
"לא." עניתי לה. "אני מרגישה כאילו אם הוא רק יפנה אליי אני פשוט יתעלף מרוב לחץ."
"טוב, אולי הוא לא קרא את זה עדיין." היא אמרה וסגרה את דלת הלוקר שלה.
"תעשי לי טובה, אם הוא יראה שאני שלחתי לו הודעה הוא ישר יקרא." צחקתי והתקדמתי ביחד איתה בהמשך המסדרון.
"אבל אמרת שהוא לא החזיר לך תשובה, אז את אף פעם לא יכולה לדעת." היא משכה בכתפיה.
"טוב, אולי כבר נרד ממני?" נאנחתי. "מה איתך ועם אנדי?"
"בסדר, אני מנחשת." היא אמרה בשקט.
"מה קרה עכשיו?"
"הוא הזמין אותי לדייט." היא אמרה עם סומק על לחיה.
"נו, אז למה את לא שמחה?" שאלתי. "את נראית כאילו דרסה אותו משאית."
"אני פשוט לחוצה, זה הכל." היא ענתה לי.
"אה, ואני זאת שצריכה להירגע?" הצבעתי על עצמי.
סופי גלגלה את ענייה. "לא כזאת לחוצה."
"איזה עוד סוגים של לחוצה יש?" שאלתי.
"תנסי להבין את זה מנקודת המבט שלי," היא אמרה. "תדמייני אם הבחור שחיבבת למשך כל כך הרבה זמן סוף סוף מודה שגם הוא מחבב אותך, ואז הוא מציע לך לצאת לדייט."
"אני לא מבינה מה מלחיץ פה." הנדתי בראשי, וסופי נאנחה בתסכול.
"מה אם איכשהו הוא יבין לאורך הדייט שאולי הוא לא מחבב אותי?" היא קראה. "מה אם פתאום הוא יקלוט שהוא יכול ללכת למישהי אחרת שהרבה יותר שווה ממני, ואני פשוט לא שווה את הטרחה שלו?"
"אוקי, פה פשוט לקחת את זה יותר מדי רחוק." ביטלתי את דבריה. "את בחורה מדהימה," שמתי את ידי על כתפה ועצרתי אותה מההליכה שלנו במסדרון. "ואנדי בחיים לא יוותר עלייך."
"את חושבת?" היא שאלה אותי בטון מודאג.
"אני יודעת." חייכתי בשביל להגיע אותה, והיא חייכה בחזרה.
"אני לא יודעת, אני פשוט די פרנואידית לאחרונה." היא נאנחה. "כל פעם שאנחנו עוברים איזה בחורה יפה במסדרון אני מפחדת שפתאום הוא ילך אחריה וישאיר אותי מאחור."
"מה פתאום, אנדי בחיים לא יעשה את זה! הוא לא מסוג הבחורים האלה."
"מה אני בחיים לא יעשה?" שמענו קול אומר במבטא אוסטרלי.
אני וסופי הפנינו את מבטנו לאנדי שעמד לפנינו ואפילו לא שמנו לב אליו.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן, הכל בסדר גמור." סופי חייכה אליו. "התגעגעתי אלייך."
"גם אני אלייך." אנדי חייך וחיבק את סופי אליו. "חשבתי עלייך היום."
"באמת?" סופי שאלה והרימה את מבטה אליו בגלל שהוא היה גבוהה ממנה בלפחות חצי ראש.
"כן, חשבתי מה הבחורה היפה שלי עושה בלעדיי כל הבוקר." הוא ענה לה. "בלי זה." ואז הושיט לה מה שהיה בידו שאפילו לא שמתי לב אליו קודם. הוא הושיט לה ורד אדום ויפה בחיוך שטותי על פני.
"אוי, איזה מתוק." סופי חייכה עם סומק קל על חייה ונשקה לשפתיו. היא לקחה את הפרח מידו ובחנה אותו "הוא יפיפה, תודה."
"לא יפה כמוך." הוא לחש לה באוזן מספיק שגם אני יכולתי לשמוע.
"אוקי," אמרתי ושברתי את הרגע הרומנטי ומהחליא הזה. "אני ישאיר את שניי ציפורי האהבה שלי לבד, אני לא רוצה לאחר לספורט."
"ביי." סופי נופפה לי להתראות אפילו בלי להעיף בי מבט.
"כן, ביי." אנדי עשה את אותו הדבר וחזר לנשק את סופי.
"תמצאו חדר ותתמזמזו שם…" מלמלתי ומיהרתי לברוח מהמקום ואל מלתחות הבנות.

"אוקי, תמצאו שותף וקחו כדור ומחבט." מר תומס אמר, וכל התלמידים מיהרו למצאו חבר ולהתלוות אליו לתחילת לימודינו במשחק הבייסבול.
אני שנאתי ספורט. מכל הדברים שהכי שנואים עליי, ספורט שנאו עליי יותר מכל. בריצה אני תמיד במקום האחרון, שמשחקים בכל ספורט שקשור בכדור הוא תמיד פוגע בי, והקואורדינציה שלי נורא גרוע. בקיצור, אני וספורט אויבים.
קמתי באנחה מהספסל שישבתי עליו קודם והבטי בשאר התלמידים. כיתת ספורט זאת הכיתה היחידה שאין בה אף אחד שאני מדברת איתו, אז לרוב אני לבד. כמובן, שראיין נמצא איתי בכיתה, אבל הוא משתדל תמיד להימנע ממני. זה היה די צפוי שאף אחד לא ינסה להיצמד אליי למקרה שאני בטעות יפגע בו (אם זה במחבט או בכדור), אז אני נורא הופתעתי שהרגשתי מישהו נוגע לי בכתף.
"אה!" צרחה קטנה ברה מפי, והסתובבי אל ראיין שצחק מפני המבוהלות. "מטומטם, הבהלת אותי!" קראתי וחבטי בזרועו בחוזקה, אבל כמובן שזה לא הזיז לו.
"תודה, אני משתדל." הוא צחק.
"מה אתה רוצה?" נאנחתי בעצבנות.
"אני מחפש בת זוג." הוא התלוצץ.
"תפסיק עם השטויות." גלגלתי את עניי וניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא תפס בידי ומשך אותי חזרה אליו.
"אני רציני." הוא צחק, אבל פתאום הפסיק.
לא שמתי לב לזה עד שהוא הפסיק לצחוק, שהוא משך אותי חזרה אליו, היינו קרובים. לא סתם קרובים, אלה נורא קרובים. החזה שלי כמעט ונמחץ לשלו, ידו עדיין אוחזת בשלי, נשימותיו על פניי. הרמתי את מבטי אל עניו, אותם עניים כחולות ומהפנטות שנפלתי מהן בפעם הראשונה. הלב שלי החל לדהור, פרפרים גאו בבטני, ופשוט לא יכולתי לחשוב בצורה נכונה למשך כמה שניות.
כל כך רציתי לנשק אותו באותו רגע, שוב להרגיש את שפתיו הרכות נמחצות כנגד שלי שוב, לטעום שוב את שפתיו כמו בפעם הראשונה. פשוט שחכתי לכמה שניות שאנחנו בשיעור ספורט, שחכתי מהסביבה, זה כאילו הכל נהיה מעומם וזה פשוט רק אני והוא לבד.
"אה, סליחה." ראיין מיהר להתנצל, ואני התעוררתי מהטראנס המוזר שהייתי שוקעה בו.
"כן, גם אני." מיהרתי להתרחק ממנו, ולא יכולתי לעצור בלחיי שבערו בצבע אדום.
"הלו, אתם מתחילים להתאמן או לא?" מר תומס קרא אליי ואל ראיין מרחוק.
"אנחנו מתחילים עכשיו!" ראיין קרא אליו חזרה. "בואי, לפני שהוא יתחיל לחבוט בנו במקום בכדורים." הוא תפס בידי וגרר אותי אל עבר שאר התלמידים שכבר התחילו לזרוק כדורים ולחבוט בהם, שבשבילי היה כמו שלט של 'ברוכה הבאה לגיהנום'.

"אתה בטוח שכדי לתת לי לחבוט בכדור?" שאלתי את ראיין והבטי במחבט המתכת שבידיי.
"כן." ראיין ענה. "אל תדאגי, את תצליחי."
"קל לך לומר." מלמלתי וייצבתי את עצמי בתנוחה שמאפשרת לי לחבוט בכדור.
"מוכנה?" הוא שאל והעביר את הכדור מיד אחת לשנייה.
"פחות או יותר." עניתי, וראיין זרק את הכדור.
מיהרתי להניף את המחבט, אבל פספסתי את הכדור והוא עף לידי ונחת מאחורי. נאנחתי והפלתי את המחבט על האדמה, והולכת אל עבר הכדור שנח על הדשא.
"את מניפה את המחבט מוקדם מדי." ראיין אמר לי שזרקתי לו חזרה את הכדור. "והתנוחה שלך גם לא כל כך טובה."
"אני יודעת את זה." נאנחתי ושוב ייצבתי את עצמי באותה תנוחה. "אבל אני רוצה רק לגמור עם זה."
"טוב, אם את אומרת." ראיין משך בכתפיו וזרק שוב את הכדור, ואני פספסתי גם אותו.
"תגיד," אמרתי שזרקתי לו חזרה את הכדור. "דיברת איתה?"
"עם מי?" הוא שאל שתפס אותו.
"אתה יודע… איתה." אמרתי, מדגישה את המילה 'איתה'.
"אה, איתה." ראיין הנהנן שהבנה מילאה את פניו. "אני מנסה, אבל היא פשוט לא מוכנה לדבר איתי." הוא זרק שוב את הכדור, ואני הנפתי את המחבט ללא הצלחה.
"לא קיבלת הודעה או משהו כזה?" שאלתי אותו שלקחתי שוב את הכדור, מנסה לא להישמע כל כך עצבנית. בפנים נורא נלחצתי מהתשובה שלו.
"לא."
"בטוח?" שאלתי אותו. איך יכול להיות שהוא לא קיבל את ההודעה שלי? אני די בטוחה ששלחתי לו את ההודעה.
"אם הייתי מקבל ממנה הודעה את יודעת שאני לא אחכה אפילו שנייה." הוא צחק ותפס את הכדור שזרקתי לו חזרה. "טוב, את חייבת לנסות להתרכז בכדור הפעם."
"בסדר." נאנחתי ושוב נכנסתי לאותה תנוחה. ראיין זרק את הכדור, ואני התרכזתי בו. הוא עף באוויר לעברי, ואז פשוט עצמי עניים והנפתי את המחבט. שמעתי צליל 'קלינג' ומשהו פוגע במחבט שלי. פקחתי את עניי, וראיתי את הכדור עף הרחק ממני, מעל ראיין ונוחת בצד השני של המגרש.
"פגעת בכדור!" ראיין קרא.
"פגעתי בו?" שאלתי כלא מאמינה. "פגעתי בו!" קראתי בשמחה. "פגעתי בכדור!" קראתי נרגשת והנפתי את ידיי באוויר. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגעתי בכדור עם מחבט, אפילו בחטיבת הביניים לא פגעתי בכדור.
"הצלחת!" ראיין קרא נרגש גם כן ורץ אליי. "זאת הייתה אחת החבטות הכי מוצלחות שראיתי עד עכשיו!"
"יש!" קראתי נרגשת וקפצתי במקומי, ומרוב ההתרגשות אני אפילו לא שמתי לב מה אני עושה. תפסתי בגוף שהיה הכי קרוב אליי וחיבקתי אותו. ולצערי (או מזלי), הגוף הזה היה ראיין.
בהתחלה הוא נרתע קצת, אבל אז הוא עשה מה שהפתיע אותי עוד יותר- הוא חיבק אותי בחזרה.
חיוך ענקי התפשט על פניי שהרגשתי את זרועותיו החסונות עוטפות אותי, ופרפרים שבבטני שוב רפרפו ללא הרף. אבל ניסיתי שלא לא להירתע מההרגשה הזאת, ואני דווקא די נהניתי מזה הפעם. הרגע הזה היה אחד מהרגעים האינטימיים האלו שיש לו סמל מסוים, מהרגעים האלה שגורמים למשהו בך להתהפך.
אבל כמובן שהחיים חייבים להיות אכזריים, והצלצול התנגן וקטע את אותו רגע אינטימי. הצלצול הקפיץ את שנינו, ואני מיהרתי להתרחק ממנו שהבנתי סוף סוף מה אני עושה. אני מחבקת את ראיין מקליין. אולי אני מאהובת בו והוא בי, אבל לצערי הוא עדיין לא יודע את זה.
ראיין בהה בי, עניו פעורות לרווחה, והוא לא היה אפילו מסוגל להוציא מילה מהפה.
"א-א-אני מצטערת." גמגמתי בשקט ומיהרתי לברוח משם בלי אפילו להביט לאחור. מה לעזאזל עשיתי?