הסיפור של סינדרלה פרק 20!

יום רביעי ועוד פרק! ווהו! אז אני יודעת שהרבה מכן לא רוצות לחכות לפרק חדש ושאני אפרסם כבר, אבל תבינו שאם אני אפרסם את כל הפרקים אחד אחרי השני בסוף לא היה לי מה לפרסם לכן. אתן בטח יודעות שלוקח יותר זמן לכתוב את הפרק מאשר לקרוא אותו, ויש לי עוד עיסוקים בחיים חוץ מלכתוב, ואני מנסה לכתוב כמה שאני יכולה. לפעמים גם אין לי השראה וזה יכול להשפיע על כמות הפרקים שיש לי, כי אני חייבת לפרסם שתיים כל שבוע. הפרסום של פעמיים בשבוע נותן לי קצת זמן לכתוב פרקים חדשים שיספקו לשבועות הבאים. אז אני מקווה שאתן מבינות שאני לא יכולה לפרסם פרקים לעתים כל כך קרובות, אז זהו, אוני מקווה שתיהנו מהפרק ^^

"אמנדה?" נטלי קראה בקולה הצווחני.
"כן, אמנדה!" מר ג'קסון קרא בחיוך.
"אני?" שאלתי והצבעתי על עצמי.
"כן, את פשוט מושלמת לתפקיד הזה!" מר ג'קסון התרגש. "את ממש דומה לדמות של צ'רי! יש לך את הכריזמה, ההתנהגות, את מושלמת בתור צ'רי!"
"מר ג'קסון, אני ממש אבל ממש לא דומה לצ'רי." התעקשתי ושילבתי את רגליי אחת מעל השנייה.
"אויש, אמנדה, את פשוט מושלמת לתפקיד הזה!" מר ג'קסון התעקש. "כל מה שחסר לך זאת פאה אדמונית ואת הצ'רי המושלמת!"
כולם הביטו הלוך ושוב ביני לבין מר ג'קסון, כאילו זה מין משחק טניס מעניין. אחרי שהפנו את מבטם ממר ג'קסון אליי, ממתנים בציפייה למה שאני אומר, אני רק זעתי במושבי באי נוחות תחת מבטיהם.
"מר ג'קסון, אני באמת שלא אוהבת להופיע על הבמה." אמרתי לו את האמת. לא אכפת לי שהאחרים שומעים את זה, כי זאת האמת- אני אף פעם לא אהבתי להיות באור הזרקורים, יותר נוח לי להיות חלק מהקהל.
"יש לך פחד במה?" הוא שאל בהרמת גבה.
"לא, זה-"
"אז אם את לא תשחקי את צ'רי, הציון שלך היה 'נכשל' לסמסטר זה." מר ג'קסון שילב את ידו, וידעתי שהוא כאן הוא קלע אותי במבוי סתום. אני לא יכולה להמציא עוד תירוצים נגד זה.
"בסדר." נאנחתי לבסוף. "אבל מה עם התפקיד שלי בהכנת התפאורה?"
"נטלי תחליף אותך." מר ג'קסון ענה.
"מה?" נטלי קראה. "מר ג'קסון-"
"טוב, מספיק עם הדרמה הזאת!" מר ג'קסון קרא והשתיק את נטלי. "הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז אם אתם לא רוצים לעשות צחוק מעצכם לפני כל בית הספר, אני מציע שתתחילו לעבוד עכשיו."
כל התלמידים נאנקו והתחילו לקום ממקומותיהם, בעוד אלו שאמורים לשחק את הדמויות רק עלו לבמה. אני ונטלי נותרנו היחידות שישובות במושבים שלנו.
נטלי שלחה לעברי מבט רצחני, כאילו היא מנסה לשלוח קרן לייזר מענייה שתצלה אותי למוות. אבל אני רק נאנחתי וקמתי מכיסאי וירדתי במורד המדרגות לצד המושבים בשביל להגיע לבמה.
"הנה התסריט שלך." מר ג'קסון הביא לי את הדפים ברגע שעליתי לבמה. "אני יודע שזה בטח לא נוח לך," הוא מיהר לומר ששם לב למבט המאוכזב שעל פני. "אבל אני באמת רוצה שתעשי חלק פעיל בהצגה הזאת."
"אני פשוט לא אוהבת להיות באור הזרקורים, זה הכל." אמרתי לו בזמן שידיי שיחקו בדפי התסריט שמר ג'קסון הביא לי.
"אני יודע את זה, אמנדה." הוא חייך אליו חיוך מרגיע. "ומשהו שיישאר בנינו, אני ממש לא רציתי שמיס המניגסטון תשחק את צ'רי, זה הרי די ברור שהיא עושה את זה בשביל הגבר."
צחקתי מהאמירה שלו, כי אפילו שהוא גבר מבוגר (ומורה), הוא יודע מה הכוונת של בני נוער היום.
"אני רק מקווה שאני לא אפדח את עצמי מול כולם." נאנחתי.
"אל תדאגי, יש בך את מה שצריך בשביל להיות צ'רי איכותית." מר ג'קסון חייך.
"תודה." חייכתי חזרה והתקדמתי ביחד איתו אל שאר התלמידים שחיכו לנו מעוצבנים במקצת.
"טוב חברים," מר ג'קסון עמד באמצע המעגל הקטן שכולנו יצרו ושילב את ידו זו בזו. "אנחנו נתחיל ברק לקרוא את התסריטים, בשביל שתבינו פחות או יותר את השורות שלכם. תרגישו חופשי גם לסמן את השורות, ככה תדעו איפה החלק שלכם מגיע."
אז כולם מיהרו למצוא איפה השורות שלהם, ואז התלמיד שמשחק את פוניבוי התחיל להקריא את השורות שלו.
"היי, ג'ינג'ית." שמעתי מישהו לוחש לידי וגרם לי לקפוץ בבהלה.
ראיין עמד לידי וחייך את החיוך הצדדי שלו, ואני אל הבנתי איך עד עכשיו לא שמתי לב שעמדתי לידו כל הזמן הזה.
"תפסיק להפחיד אותי ככה!" נזפתי בו בלחש.
"מי יאמין שהיום הזה יבוא שאני אצטרך להתחיל איתך בכוונה?" הוא שאל בצחוק, מתעלם לגמרי מהתגובה הקודמת שלי.
"מה?" שאלתי אותו לא מבינה.
"אני דאלס, אם שחכת." הוא ניסה להזכיר לי, ואז הבנתי. הוא אמור להתחיל איתי. אוח, אני כזאת מטומטמת!
"אה, נכון." אמרתי כנזכרת. "זה אומר שאני אזכה לשפוך עלייך קולה ולאף אחד לא היה אכפת." צחקתי.
כן, אני ממש מחכה לזה." הוא אמר בקול מבואס.
"כן, אני ממש מחכה לזה." אמרתי נרגשת.
"פסט, תפסיקו לדבר שניכם!" אחת מהתלמידות שלידי התלוננה בלחש.
"בסדר, בסדר." ראיין נאנח. "אני מצפה לסצנה שלנו, יוסטון."
"גם אני, מקליין." אמרתי בצחקוק קל והתרכזתי בתסריט.

"עבודה טובה, אנחנו ניפגש מחר בשעה ראשונה ביחד עם כיתת תאטרון, אל תשכחו." מר ג'קסון הזכיר לנו שהפעמון צלצל. "אתם משוחררים."
כולנו מיהרנו לקום מהמקומות שלנו ולרדת מהבמה, וחלק אפילו הפילו את הכיסאות בדרך.
ירדתי במהירות ממדרגות הבמה אל התיק שלי, תוחבת את התסריט לבפנים ומעיפה את כתפיות התיק מעל לכתפיי.
"יוסטון?" שמעתי מישהו שואל.
הרמתי את ראשי וראיתי את ראיין מחייך אלי את החיוך המקסים שלו שגרם ללבי לעשות סלטה במקום.
"ממ?" היממתי בשאלה.
"אנחנו נפגשים היו אחרי בית ספר, כן?" הוא שאל ואחז בכתפיות התיק שעל כתפו.
"למה?" שאלתי אותו מבולבלת בזמן שהוצאתי את האוזניות מכיסי בשביל לשמוע מוזיקה בשיעור הבא. שיעורי היסטוריה הם הכי משעממים שיש!
"הלימודים לכימיה." הוא הזכיר לי.
"אה, כן בטח." עניתי לו בחיוך והוצאתי את הטלפון מכיסי.
"רוצה אולי שאני אלווה אותך לכיתה?" הוא שאל אחרי שחיברתי את האזניות לטלפון שלי.
הרמתי את מבטי מהטלפון אליו עם מבט מופתע על פניי. למה שהוא ישאל את זה? ואז שמתי לב לנטלי שעמדה ליד הכניסה, מעבירה מבט רושף קנאה בני לבין ראיין.
"אה… כן, למה לא?" עניתי ותחבתי את האזניות באוזניים שלי.
"יופי." הוא חייך והחל ללכת, אני אחריו.
תחבתי את הטלפון שלי בכיסי ורכסתי את הז'קט שלי מעל האזניות בשביל להחביא את הכבל. למזלי היה לי כובע לכסות את האוזניים שלי, אז הייתי מוגנת למשך השיעור.
"אז איך נראה לך שההצגה הזאת תלך?" ראיין שלא אותי כשעלינו במדרגות לכיוון היציאה.
"האמת שנראה לי שזה ילך די טוב." עניתי לו בכנות. " כבר קראנו את הספר ואנחנו יודעים פחות או יותר מה צריך לעשות. זה לא היה כזה נורא."
"סליחה, אבל אני זה שצריך לסבול את הקולה." ראיין אמר נעלב שהגענו לדלתות האולם.
"וזה למה זה לא היה כזה נורא." צחקתי והפעלתי את המוזיקה שלי, אבל בעוצמה מספיק נמוכה בשביל שאשמע אותו מדבר.
"מי שמדברת." שמעתי את נטלי ממלמלת ברגע שעברנו אותה, אבל שנינו התעלמנו ממנה ויצאנו מהאולם אל מסדרונות בית הספר.
"למה את מקשיבה עכשיו?" ראיין שאל שתחבתי את הטלפון שלי חזרה לכיסי.
"הנה." הוצאתי אוזניה אחת מאוזני ונתתי לו לשמוע לשיר האקראי שנמצא בפלייליסט שלי.
"אה, אני מכיר את הלהקה הזאת." ראיין חייך שזיהה את הלהקה. "אבל האלבום הראשון שלהם יותר טוב."
"אני יודעת, נכון!" קראתי נרגשת, וכמה תלמידים שעברנו על פנינו הביטו בי בצורה מוזרה, אבל התעלמתי מהם. "חשבתי שאני היחידה שחשבתי ככה!"
"את צוחקת עלי? אחרי שהם החליפו סולן הלהקה לא הייתה אותו דבר!" ראיין הסכים איתי בצחוק. "וואו, מי ידע שיש לנו את אותו הטעם במוזיקה?"
אני. אבל כמובן שהוא לא יכול לדעת לגבי זה.
"כן, מי ידע." אמרתי לבסוף שהמשכתי ללכת ביחד איתו אל עבר הכיתה שלי.
"תגיד," שאלתי אותו אחרי כמה שניות של שתיקה. "נראה לי שיתאים לי ג'ינג'י?"
ראיין עשה פרצוף בגלל שהשאלה הזאת באה משום מקום, אבל הוא עדיין ענה: "כן, למה לא? מתאים לך לעלות באש."
חבטי בזרועו, והוא צחקק. "מה? אני אומר את האמת."
"אז אם ככה, מתאים לך להתנהג כמו חתיכת פוץ." אמרתי לו בחיוך צדדי.
"תודה רבה." הוא אמר בנימוס, ואני רק צחקתי.
המשכנו ללכת, מדברים על דברים אקראיים, עד שהגעתי לכיתה שלי ועצרתי לפני הדלת.
"תודה שלווית אותי." הודיתי לראיין ולקחתי ממנו את האוזניה שלי שעדיין הייתה באוזנו.
"בבקשה, גם ככה רציתי לבלות איתך קצת." הוא משך בכתפיו וגרם לי להסמיק מעט. הוא באמת רוצה לבלות איתי למרות שהוא שונא אותי? "טוב, אז ניפגש אחרי בית ספר?"
"כן." הסכמתי מיד ופתחתי את דלת הכיתה. "ביי."
"ביי." הוא החזיר לי בחיוך ואז הסתובב והתקדם במסדרון.

ישבתי ליד אנדי שישב שלוב ידיים עם סופי, ומצידי השני את התלמיד ששיחק את פוניבוי. הבוקר התעוררתי עם חיוך ענקי שנזכרתי במאורת אתמול. אני וראיין נשארנו בספרייה עד שעת הסגירה. דיברנו, צחקנו, הקשבנו למוזיקה, ולמדנו (אבל ממש טיפה) . גם ניסינו לחזור על השורות להצגה, אבל הספרנית איימה שתעיף אותנו מהמקום, אז המשכנו לדבר בלחש ולצחוק על הספרנית העצבנית. זה היה משהו שונה לבלות איתו ככה, אבל באותו הזמן אחד הרגעים הכי שמחים בחיי.
הוא לא ירד עליי, אני לא התעצבנתי עליו, היינו רק שני בני נוער רגילים שפשוט נהנים להיות יחד, ונדמה לי שראיין גם לא סבל. אני תמיד חשבתי שלבלות עם ראיין מקליין היה סיוט מתמשך, אבל הדעה שלי השתנתה מהר מדי. אני עכשיו הייתי נותנת הכל בשביל לבלות בחברתו לפחות לחמש דקות.
מבטי סרק את התלמידים שישבו במעגל ודיברו אחד עם השני, מחכים שמר ג'קסון והמורה לתאטרון סוף סוף יניחו בטובם לבוא ולהצטרף אלינו. מבטי נפל לבסוף על ראיין, והוא צחק עם כמה מחבריו מהכיתה. הוא שם לב שאני הבטי בו ונופף לי לשלום בחיוך. החזרתי לו חיוך משלי, ונזכרתי שוב באתמול. מבטי נדד לרצפה, בוהה בנקודה לא ברורה ופשוט חושבת.
"אמנדה?" אנדי לחש ותקע את מרפקו בי בעדינות.
"מה?" שאלתי אותו אחרי שהוא הוציא אותי מהמחשבות שלי.
"את בסדר?"
"כן, למה?" שאלתי אותו מבולבלת.
"את לא מפסיקה לחייך כמו מטומטמת." הוא אמר.
ואז קלטי שאני מחייכת חיוך ענקי, ומיהרתי למחוק אותו משפתיי. "למה אני עושה את זה?" מלמלתי לעצמי. רק מלחשוב על ראיין אני מחייכת כמו ילדה בת 12.
"מה יש?" סופי שאלה.
"כלום." נאנחתי. "אני סתם חושבת."
"על מה?" היא שאלה בהרמת גבה וחיוך שטותי מרוח על פניה.
"לא על דברים כאלה!" מיהרתי לומר. "יש לך ראש מלוכלך." צחקתי.
"זאת אני." היא משכה בכתפייה. "למה את כאן, בכל מקרה? חשבתי שרק אלו שמשחקים בהצגה צריכים להיות על הבמה."
"אז למה את כאן?" שאלתי בהרמת גבה.
"אני עוזרת במאי, גאון." היא הנידה בראשה וצחקקה. "אבל באמת, מה את עושה על הבמה?"
"בגלל שנטלי שברה את הרגל," אנדי החל להסביר לה. "מר ג'קסון הדביק את התפקיד של צ'רי לאמנדה, אז מעכשיו היא חלק מההצגה." הוא עטף אותי בזרועו וחיבק בכתפיי כמחווה לזה שאני חלק מהחבר'ה עכשיו.
"את חלק מההצגה?" סופי שאלה עם עניים פעורות. "מה קרה לזה שאת לא אוהבת להיות באור הזרקורים?"
"אני ניסיתי להתווכח," סיפרתי לה. "אבל מר ג'קסון לא לוקח לא כתושבה…"
"אז את יודעת מה זה אומר, נכון?" היא שאלה בחיוך שהתפשט מזווית שפתיה לאט לאט.
"מה?"
"את לא זוכרת את ההסכם?" היא שאלה מעוצבנת מעט.
"סופי, על מה את מדברת?" שאלתי אותה מבולבלת.
"את בעצמך אמרת את זה, שאם את תשחקי על הבמה, את תספרי לראיין מי את!" היא אמרה אבל בקול לא יותר מדי חזק שכולם ישמעו.
עניי נפערו שהמילים שאמרתי להם צלצלו בראשי: 'ביום שזה יקרה, אני… את יודעת מה- אני אגלה לראיין מי אני.' אני והפה הגדול שלי…