הסיפור של סינדרלה- פרק 2 :)

אני כל כך שמחה שאהבת את הפרק הראשון! אני אישית נורא מתחברת לסיפור הזה, ויש לי הרגשה שהוא היה הצלחה טובה :)

"אני אומרת לך, עוד ציטוט של שייקספיר, ואני הולכת להתחרפן." סופי הזהירה אותי בזמן שעמדה בתור לקחת אוכל ביחד איתי.
"תגידי תודה שאין לך את גברת בראון. לא שמעת את הקיטורים של אנדי?"
"שמעתי, שמעתי." סופי צחקה והתקדמה בתור.
~
סופי האדסון, אחת מהבנות הכי נחמדות שאי פעם תפגשו. למרות שאני והיא הכרנו רק בשנה האחרונה של חטיבת הביניים, אני והיא מתנהגות כאילו אנחנו מכירות מגיל אפס. היא בלונדינית, עם עניים חומות שובבות, וחיוך מתוק. היא קצת נמוכה, אבל זה לא מונע ממנה להיראות בוגרת לגילה. היא חכמולוגית לא קטנה, ותמיד מקום ראשון בתחרויות איות. היא החברה הכי טובה שיכולתי לבקש. אבל אני גם יודעת שהיא לא מבלה איתי רק בגללי. מאז שאנדי הצטרף לחבורה, ידעתי שסופי מאוהבת. היא תמיד חיפשה את 'הגבר המושלם שלה', ולדעתה אנדי יכול להתאים לתיאור הזה. אתם לא קולטים כמה היא חופרת על השיער שלו בשיעורי חשבון המשעמים.
~
"את יכולה אולי לקחת גם בשבילי? לא נראה לי שאני אספיק להגיע לקאפקייקס בזמן." ביקשתי ממנה.
סופי נאנחה. "בסדר. אבל זה על אחריותך אם העובדת הקפטריה מביא לי ברוקולי במשך השבוע."
"אז אני אוכל את הברוקולי, בסדר?"
"או, עכשיו את מדברת!" סופי קראה ולקחה קערה של ברוקולי שנראה כאילו מישהו אכל וירק החוצה. היא הציעה לי אותה בחיוך.
"את יודעת מה? נראה לי שאני אוותר." הרחקתי את הקערה ממני וניסיתי שלא להקיא.
"הפסד שלך." סופי נאנחה והניחה אותה בחזרה במקום. "זה ממש יכול לעזור לך לעור."
"שמענו." החוותי בידי לביטול ולקחתי פיצה.
"וזה לעומת זאת, יעשה לך עוד חצ'קונים, וגם יש בזה מלא כולסטרול. איך את יכולה לאכול את זה?"
"זה טעים." הסברתי והנחתי את זה במגש שלי.
"מה שתגידי." היא נאנחה שוב. ״אבל אחר כך אל תבואי להתלונן אלי שאת משמינה."
"מי שמדברת." אמרתי והצבעתי על חתיכת הלזנייה ששכבה במגש שלה.
היא נתנה לי מכה קטנה בכתף. "לפחות אני לקחתי סלט! אצלך הכל ג'אנק פוד."
"זה מזכיר לי, מה עם הקאפקייק?"
"קחי כבר, חזירה." סופי חטפה את אחד מהקאפקייקס והגישה אותו לי.
"תודה ארנבת שלי." התלוצצתי והנחתי את הקאפקייק במגש שלי.
"בבקשה אנטילופה חמודה שלי." סופי החזירה לי באותו המטבע והרימה את המגש שלה.
"אנטילופה? אין לך חיות אחרות להיטפל אליהם?" שאלתי והרמתי גם את המגש שלי.
"אני יכולה גם לקרוא לך ברווזן." סופי הציעה. "או אולי פינגווין."
"את יודעת מה? אני אשאר עם האנטילופה." אמרתי שהתיישבנו בשולחן שלנו.
״למה? יש לי מספיק חיות להדביק לך. מה עם בואש?״ היא הציעה.
״יש לי חיה בשבילך. דג.״ הצבעתי עליה.
״דג?״ הא אמרה מבולבלת.
״כן. את פשוט חייבת לסתום.״
היא עשתה לי פרצוף ופתחה את מיץ התפוזים שלה. ״את ממש מצחיקה היום.״
״תודה רבה.״ אמרתי ונגסתי בפיצה שלי.
"הלו, בנות!" אנדי קרא והתיישב ליד סופי, שהתאמצה לא להיראות יותר מדי שמחה. " יש היום את הלזניה, אני מת על זה!"
"כן, הא?" אמרתי. הוא מתלהב מכל דבר קטן, שזה פשוט מדהים אותי.
"טוב, אני לא יודע מה אתכן, אבל אני מורעב!" אנדי קרא בהתרגשות והרים את הכף-מזלג בידו. הוא חתך חתיכה מהלזניה וניסה לנעוץ בה את הכף-מזלג, שכמובן לא הצליחה לתפוס את חתיכת הפסטה בשנייה הקטנות.
רק בהיתי באנדי שלאט לאט פירק את הלזניה עם הכף-מזלג וניסה בכל כוחו לנעוץ אותה בחתיכת פסטה.
"לעזאזל עם הדבר הזה!" אנדי בסוף קרא וזרק את הכף-מזלג לפח. "יש למישהי מכן מזלג?"
סופי סידרה את שיערה מאחורי אוזנה, והגישה לו את המזלג פלסטיק שהיה לה במגש. "הנה."
"תודה." אנדי חייך והתחיל לטרוף את הלזניה.
"אוי ואבוי…" נאנחתי ונגסתי מהפיצה שלי.
"מה?" אנדי שאל בפה מלא ברוטב ופסטה.
"אני… אני אלך להביא לעצמי עוד מזלג." סופי אמרה ונמלטה מהמקום. ילדה מסכנה.
"עשיתי משהו?" אנדי שאל מבולבל בעודו טוחן.
גלגלתי עניים ושתיתי מהמיץ שלי. בדיוק שבאתי לקחת עוד ביס מהפיצה שלי, הרגשתי רטט בכיסי.
הוצאתי את הטלפון מכיסי וראיתי הודעה ממנו. ישר זרקתי את הפיצה חזרה על המגש וניקיתי את ידי מהרוטב שלכלך לי את האצבעות.
'מה קורה?' הוא כתב.
'החבר שלי כאן לא קולטת רמזים של בנות.' כתבתי לו חזרה.
'חבר? חשבתי שאין לך אחד כזה.' הוא כתב חזרה.
צחקקתי לעצמי ומיהרתי להחזיר לו הודעה.
"תני לי לנחש," אנדי אמר. "זה הוא, נכון?"
"מה אתה חושב?" אמרתי קצרות וחזרתי להקליד.
"מתי את עומדת לפגוש אותו?"
הבטי באנדי כאילו הוא נפל מהירח.
"מה?" הוא אמר.
נשפתי בעצבנות וחזרתי לדבר איתו.
"אני רציני, אמנדה."
"גם אני רצינית אנדי." החזרתי לו ושלחתי את ההודעה.
"אמנדה, זה לא צחוק! מה יקרה אם תגידי לו מי את? זה רק יעזור! סוף סוף תיפגשו ותפסיקו להתחבא מאחורי מסכים."
"ממש מומחה לאהבה אתה." נחרתי וחזרתי לטלפון שלי.
"לפחות אני מבין משהו." אנדי נאנח וחזר ללזניה שלו.
"כן, ברור." צחקתי.
"סליחה?"
הרמתי אליו מבט.
"מה, יש משהו שאני לא יודע ואת כן?"
"כן, ממש מומחה לאהבה." צחקתי וחזרתי לטלפון.
"אז כן יש משהו?" אנדי עזב את הלזניה ורכן לכיווני.
"נו, עזוב אותי עכשיו." התלוננתי בלי לנתק את עניי מהמסך בזמן שקראתי את ההודעה שהוא שלח לי.
"תגידי לי!" אנדי התעקש.
העפתי אליו מבט.
הוא עשה את פרצוף הכלבלב המתחנן. הוא יודע שאני לא יכולה לעמוד במבט הזה.
"לא, אנדי."
הוא נישאר באותו המצב.
"אנדי, אל תכריח אותי!" ביקשתי.
לא עזר.
בסוף נשברתי. "טוב, טוב, בסדר!"
"ידעתי שזה יצליח!" אנדי הריע.
'מצטערת אני חייבת ללכת,' שלחתי לו. 'מנג'סים לי כאן.'
'לא!' הוא שלח עם תוספת של סמיילי בוכה.
צחקתי ושלחתי: 'נדבר אחרי בית ספר? אני אחכה.'
'טוב, בסדר… אחרי בית ספר.' הוא כתב. 'ביי.' והוא הוסיף לב.
'ביי.' שלחתי לו חזרה וסגרתי את הטלפון.
תמיד עניין אותי מי הוא, מי זה המחזר הסודי שלי? הבטי מסביב לקפטריה, מביטה בעשרות בחורים עם טלפונים בידיהם, מחייכים למסך שהם מתכתבים איתו. יכול להיות שאחד מהם זה הוא?
"זהו, גמרת עם הפלרטוטים?" אנדי שילב זרועות וקטע את מחשבותיי.
"אוי נו סתום, כבר."
"טוב, נו ספרי לי!"
הבטי לצדדים במבט חשוד. "אבל אתה מבטיח לא לגלות?"
אנדי התלהב והנהן במרץ.
"בטוח? אני אמות אם היא תדע שאני מספרת לך את זה." אמרתי בקול שקט ורכנתי אליו.
"נו אני מבטיח! קדימה, תגידי לי!" אנדי התלהב.
הבטי לצדדים, וסימנתי לאנדי להתקרב יותר.
הוא התקרב.
רכנתי לכיוון אוזנו ולחשתי: "היא מתחילה באות סמ"ך." ואז בבת אחת התרחקתי ממנו, לקחתי את המגש איתי ומיהרתי להתרחק מהשולחן.
"רגע, מי זאת?" אנדי קרא אחרי.
"אתה מומחה לאהבה לא? תנסה להבין את זה בעצמך!" קראתי מאחורי והמשכתי בדרכי.
"סמנת'ה? סטייסי?" הוא התחיל לקרוא שמות אקראיים בתקווה לנחות על השם הנכון.
"ביי אנדי!"
"סשה?" הוא קרא. "זאת סלינה? נכון שזאת היא?"
"ביי!"
"אני עוד אגלה!"
זרקתי את שאריות האוכל לפח והנחתי את המגש במקום המיועד לו.
"היי!" סופי פגשה בי.
"הוא מחפש את הילדה שמתחילה בסמ"ך, תאחלי לו בהצלחה." קרצתי לה והסתובבתי לכיוון היציאה.
"הוא מה?" סופי צעקה.

"בבית!" קראתי וטרקתי את הדלת אחרי.
ותוך שניות, ממש כמו קסם, אלפרד רץ מהמטבח וקפץ עליי.
"היי, ילד!" קראתי וגירדתי לו מאחורי האוזן.
אלפרד קשקש בזנבו בהתלהבות ונבח.
"תגיד, אמא כבר הגיעה הביתה?" שאלתי אותו.
בתור תשובה, אלפרד נבח והוביל אותי למטבח. מול הגז, עמדה אישה בגיל העמידה, עם שיער חום שמתחיל להאפיר, ועניים כחולות בהירות יוצאות דופן. כמה קמטים עיטרו את פנייה, אבל בשבילי היא אף פעם לא נראתה מבוגרת מדי.
"היי, אמא." אמרתי.
"היי, מותק!" היא קראה וניגבה את ידה במגבת. "מה קורה?" היא שאלה בזמן שמחצה אותי אליה בחיבוק חמים.
"מה קורה איתך? שחררו אותך מוקדם מהעבודה?" שאלתי בזמן שהתנתקתי מחיבוקה והתקדמתי אל עבר הכיריים, לבדוק מה מתבשל בסיר.
"לא היה יום עסוק במשרד, אז שחררו אותי מוקדם." היא משכה בכתפייה. "אז איך איתך? איך היה בבית הספר?"
"כרגיל." עניתי לה והתרגשתי לראות תבשיל טעים שמבעבע בתוך הסיר.
"נו, תפרטי קצת! אני לא באה כל יום מוקדם." היא התיישבה על כיסא בפינת האוכל וסימנה לי להצטרף אליה.
בלית ברירה התיישבתי לידה על הכיסא הפנוי. אלפרד רץ אליי והניח את ראשו בחיקי.
"נו?" אמא השעינה את ראשה על ידה. "אני רוצה לשמוע הכל!"
"אז איפה אחותי הגדולה?" שאלתי. "עדיין בקולג'?"
"גלוריה מסיימת בערב." אמא ענתה. ואז היא קלטה מה עשיתי. "היי, אל תשני נושא!"
נאנחתי וליטפתי את ראשו של אלפרד. "מה כבר יכול לקרות?"
"לא יודעת, אבל תגידי משהו! אין לי שמץ מה קורה איתך!"
"אנדי לא יודע לזהות מישהי שמחבבת אותו." אמרתי. "מספיק טוב בשבילך?"
"או, זה משהו!" אמא התלהבה.
"כאילו מה, הוא לא קולטת רמזים? הבחורה מסמיקה כל פעם שהוא אומר לה 'היי', זה לא מספיק?" התלוננתי והנפתי את ידיי באוויר.
"מה את רוצה?" אמא משכה בכתפייה. "בנים הם לא היצורים הכי חכמים שיש."
צחקתי והמשכתי ללטף את ראשו של אלפרד.
"מה עוד?" אמא התעניינה.
"מה עוד יכול לקרות? צחקו על הכתיבה שלי בכיתת אנגלית, זה מספיק טוב בשבילך?"
אלפרד השמיעה יבבה עצובה.
"נו, מותק." אמא שמה את ידה על ברכי. "אני יודעת שאת אוהבת לכתוב, אבל זה לא מה שיקדם אותך בחיים."
נאנחתי. הנה זה שוב.
"את צריכה להבין שכתיבה זה רק תחביב! את כותבת טובה, באמת, אבל זה לא מה שיביא לך כסף לאכול."
"אבל זה מה שאני רוצה לעשות!" התעקשתי. "זה החלום שלי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי!"
היא רק נאנחה . "אני יודעת מותק, אבל את צריכה להבין שיום אחד את תעזבי את הבית, תגורי בעצמך בבית משלך-"
"אמא, הנאום הזה כבר מיצה את עצמו, את לא חושבת?"
"אמנדה, אני לא רוצה שאת תתרוצצי ממקום למקום בשביל למצוא עבודה שאת לא מרוויחה ממנה. אני לא רוצה שהבת שלי תגור איתי בגיל שלושים ומשהו רק בגלל שהיא לא למדה למשהו שלא יספיק לה אפילו לחטיף אנרגיה!"
"ואני לא רוצה לעשות משהו שאני לא אוהבת!" קמתי ממקומי, ואלפרד נאלץ להפסיק להתפנק ולרוץ מהמקום. הוא יודע למה הריבים האלה עלולים להוביל.
"מותק-"
"לא!" קטעתי אותה. "אני אמרתי לך ולאבא את זה, ואני אגיד לכם את זה שוב: אני לא הולכת להיות אשת עסקים מטומטמת רק ששניכם תהיו גאים בי!" ובמילים אלה יצאתי בסערה מהמטבח, חטפתי את התיק שלי מהרצפה, ושעטי לחדרי. טרקתי את הדלת ונעלתי אותה אחריי. אני לא רוצה לסבול את הנוכחות של אף אחד עכשיו. בטח לא של שני האנשים שרוצים שאני אהיה משהו שאני לא.