הסיפור של סינדרלה פרק 19

יום ראשון, ועוד פרק של הסיפור של סינדרלה! איזה יופי,נכון? אבל יכול להיות שלא היה לי מספיק פרקים לפרסם בשבוע הבא, כי אני די חסרת השראה בזמן האחרון בגלל שסבתא-רבתא שלי נפטרה :( זה קצת קשה בשבילי, אז אני מקווה שאתן מבינות אם אולי אני לא אפרסם פרק בשבוע הבא.

בחשתי את המרק המסתורי בכף הפלסטיק שבידי, בוחנת את הנוזל המוזר שאמור להיות מרק בתוך הקערה שמולי.
"זה מרק אפונה?" שאלתי את אנדי שמבטי עדיין נעוץ בקערה שמולי. "או שזה רעל?"
"אני לא יודע, אבל אני צריך את זה." אנדי ענה עם קולו המצונן ולקח כף מהמרק והכניס אותה לפיו.
הבטי במרק שמולי, לא בטוחה עם אני אחיה או לא אחרי שאני אוכל את הדבר המבחיל הזה. אחרי הרהור של כמה שניות, הרמתי את הכף מתוך המרק וקירבתי אותה לפי. בדיוק שהכף נגעה בשפתיי, קריאה פתאומית גרמה לי להיבהל ולהפיל את הכף חזרה אל קערת המרק.
"אנדי!" סופי קראה נרגשת וחיבקה את האוסטרלי מאחוריו.
"היי, סופי." אנדי ענה לה עם חיוך ענקי על פניו.
"מה שלום המצונן המסכן שלי?" היא שאלה שהתיישבה לידו.
"שונא להיות מצונן." הוא ענה לה ומשך באפו.
"לא מיצנו את זה כבר?" התלוננתי לאנדי שחזר על המשפט הזה כבר בפעם המי יודע כמה.
"הי, אבל זה האמת!" אנדי קראה נעלב.
"אל תדאג, אני בטוחה שתרגיש יותר טוב עוד מעט." סופי הבטיחה לו ונשקה ללחיו. אנדי הסמיק מעט מהנשיקה הפתאומית, אבל הוא עדין חייך אל סופי כתגובה.
"או, אתם כאלה חמודים!" קראתי נרגשת ושמתי יד על לוח לבי. "אני מתרגשת כל כך שבא לי פשוט לא לאכול את המרק הזה, או מה שזה לא." אמרתי בתור תירוץ לא לאכול את הנוזל המבחיל ודחפתי את הקערה ממני.
"וואו, איזו הקרבה." אנדי אמר בציניות.
"נו, ברור!" קראתי. "כלומר, תסתכל על זה! בשביל לראות את שניכם אני מוותרת על מוות!" אמרתי והצבעתי על הקערה שאמורה להכיל מרק שאמרתי 'מוות'.
"אני אוכל את זה, ואני בסדר גמור." אנדי אמר ולקח עוד כף מהמרק.
"כי זה משפיע רק על מי שבריא." תיקנתי אותו.
"נו, אמנדה, אולי תפסיקי להיות כל כך דרמטית לגבי כל דבר?" סופי נאנחה, אבל עדיין חייכה מעט מההתנהגות שלי.
"להיות דרמטית זה אחד מהדברים הכי חשובים בחיים, סופי!" קראתי. "בלי דרמה, איפה היינו היום?"
"אה… באותו מקום?" אנדי אמר בכמובן מאליו.
"אני עדיין לא מבינה למה את לא רוצה להצטרף לכיתת תאטרון." סופי נאנחה. "אני שם, את יודעת."
"וזה למה אני לא רוצה להצטרף." אמרתי לה, והיא חייכה חיוך חמוץ.
"הא הא, נורא מצחיק." היא גלגלה עניים. "אבל ברצינות, את תהיי מעולה שם!"
"סופי, את יודעת שאני יותר בחורה של 'מאחורי הקלעים'," אמרתי ושפשפתי את התפוח שהיה על המגש שלי כנגד החולצה שלי. אולי סירבתי לאכול מהדבר הזה שאמור להיות מרק, אבל אני עדיין רעבה. "אני בחיים לא יופיע על הבמה." אמרתי לה ונגסתי בתפוח שבידי.
"טוב, אם את אומרת." סופי נאנחה. "אבל אני יודעת שיום אחד את תהיי שם ותשחקי על הבמה, פשוט יש לי את ההרגשה הזאת."
"ביום שזה יקרה, אני…" הרהרתי לרגע. "את יודעת מה? אני יגלה לראיין מי אני."
אנדי שבדיוק לקח עוד כף מהמרק (או מה שזה לא היה) כמעט ונחנק ששמע את מה שאמרתי. הוא מיהר להשתעל ולשתות קצת מהמים שנחו על המגש שלו, וסופי תפחה לו על הגב מעט.
"אתה בסדר?" היא שאלה אותו.
אנדי הנהן. "היא פשוט הפתיע אותי קצת."
"את באמת תעשי את זה?" סופי שאלה אותי בהרמת גבה.
"טוב, זה די ברור שזה לא יקרה אף פעם," צחקתי. "אבל אם זה יקרה, אני נשבעת בתפוח הזה." אמרתי והרמתי את ידי שבתוכה היה התפוח שנגסתי בו מקודם. "אני אספר לו."
"תזכרי את זה." סופי הזהירה אותי.
"זוכרת." אמרתי ונקשתי בראשי עם אצבעי כמחווה, ואז הרגשתי רטט בכיסי. הוצאתי את הטלפון מכיסי ונאנחתי. "מדברים על החמור…" מלמלתי והנחתי את התפוח הנגוס שלי חזרה על המגש.
'היי.' ראיין שלח לי עם סמיילי מחייך.
'היי.' החזרתי לו, בלי שום סמיילי או דבר דומה.
"זה ראיין?" סופי שאלה, ואני הנהנתי כתשובה. רטט נוסף גרם לי להחזיר את מבטי למסך.
'לא דיברנו כבר הרבה זמן…' הוא שלח לי. 'למה את לא עונה להודעות שלי?'
'ראיין, אתה לא תבין.' שלחתי לו.
'מה אני לא אבין?' הוא שלח לי חזרה, וכמעט ויכולתי לשמוע אותו אומר את זה בקול אבוד.
'אתה לא תבין כמה זה קשה בשבילי.' שלחתי לו אחרי כמה שניות של התלבטות.
'זה לא כל כך קשה! רק תספרי לי מי את, זה הכל.' הוא רשם, ואני נאנחתי ברוגז.
'ידעתי שלא תבין…' שלחתי לו חזרה וסגרתי את הטלפון. זאת הסיבה שלא החזרתי לו אף הודעה כל הזמן הזה, מהפחד שהוא כל פעם ינסה לשכנע אותי לגלות לו מי אני. אני יודעת שזה כואב לו כל כך מחוסר הידיעה, אבל אסור שהוא ידע מי אני, כי זה די ברור כשהוא יגלה מי אני הוא בכלל לא ירצה להיות איתי. למרות הכל, אולי הוא מאוהב בי, אבל לצערי, הוא לא מאוהב באמנדה.
נו?" סופי שאלה עם חיוך קטן, אבל מבט עצוב בענייה.
"הוא בחיים לא יבין." נאנחתי והנחתי את הטלפון על השולחן לידי.
"הי, לא אמרת שבילית איתו אתמול?" אנדי נזכר.
"כן, אז?" שאלתי אותו.
"הוא בטוח זיהה אותך, לפחות קצת." הוא התעקש ולקח עוד קצת מהמרק שמולו.
"טוב, אולי קצת…" מלמלתי בקול שקט.
"מה זה היה?" סופי שאלה נרגשת.
"הצחוק שלי." אמרתי להם. "הוא הבטיח לי שהוא יזכור את הצחוק שלי, והוא באמת זכר אותו."
"זה כזה חמוד!" סופי קראה. "וגם כל כך רומנטי." היא נאנחה בחולמניות.
"הי, גם אני יכול להיות רומנטי!" אנדי התרגז.
"ברור שכן." סופי גלגלה את ענייה. "זה שאתה היית כל כך שרמנט בנשף לא אומר שתמשיך ככה, אתה עדיין לא החמאת לי היום." היא שילבה את ידה על חזה.
"כי לא יצא לי." אנדי אמר בלית ברירה.
"אוקי, אז עכשיו יש לך זמן!" היא הכתה בכתפו קלות.
"אה…" הוא סרק אותה מראשה ומטה, מנסה למצוא משהו להחמיא עליו. "השיער שלך נראה טוב היום?" הוא אמר לבסוף.
"תודה רבה באמת." היא נאנחה ברוגז.
"מה?" אנדי לא הבין.
"בנים." גלגלתי את עניי ולקחתי שוב את התפוח האכול שלי.
"כן." סופי הסכימה איתי. "טוב, אני הולכת." היא לקחה את תיקה שנח על הרצפה, קמה מהמושב שלה והחלה ללכת לכיוון היציאה מהקפטריה בזמן שאנדי קרא שתחזור.
"סופי!" הוא קרא, אבל היא לא העיפה מבט לאחור והמשיכה ללכת. "מה הבעיה שלה?" אנדי מלמל.
"זה לא היא, זה אתה." נאנחתי. "היא רוצה שתחמיאי לה, תגרום לה להרגיש מיוחדת."
"אמרתי לה שהשיער שלה נראה טוב!" הוא קרא עצבני. "זה לא מספיק?"
"תעשה את זה מהלב, לא כי אתה חייב." הסברתי לו. "ועכשיו, לך תרוץ אחריה. היא תעריך את זה."
"את חושבת?" הוא שאל בהרמת גבה.
"אני יודעת." חייכתי אליו. "עכשיו רוץ, לפני שתאבד אותה."
אנדי קם ממשובו והחל לרוץ לכיוון היציאה, אל עבר סופי. למרות שעכשיו הם רק התחילו לצאת (אם אפשר לקרוא לזה ככה, כי הם עדיין לא זוג רשמי), אני קינאתי בהם. הם כל כך חמודים ביחד, והם כנים אחד לשני (פחות או יותר), ולפחות כל אחד מהם יודע מה האחר מרגיש.
אצלי? אני מאוהבת באויב שלי, והוא עצמו אפילו לא יודע מי אני! איזו מין מערכת יחסים זאת? הבטי מסביב לקפטריה, מחפשת אחר ראיין בין כל האנשים. בסופו של דבר גיליתי את ראשו הבלונדיני בין כל התלמידים, צוחק ביחד עם חבריו לקבוצת הכדורסל, והמעודדות באותו השולחן. ראיתי את נטלי מדברת איתו, מחייכת חיוך פלרטטני ונוגעת בו מדי פעם.
הקנאה החלה לגאות בי, אני שנאתי לראות את השניים האלה יחד. למרות שאני יודעת שראיין לא אוהב אותה, היא עדיין עוד מכשול בדרך שאני צריכה לעבור.
מבטה של נטלי פתאום נפל עלי, וחיוך רשע התפשט על פניה שראתה את הקנאה בעניי. וברוב חוצפתה, היא נשקה ללחי שלו שוב. כאן כבר לא יכולתי לקחת את זה יותר. לקחתי את כל הדברים שלי ושאתי החוצה מהקפטריה, ולא מעזה להסתכל לאחור.

למחרת בבוקר, כולנו התכנסנו באולם התאטרון של בית ספר, או הכיתה שלנו יותר נכון. כל אלו שמשחקים על הבמה כבר קיבלו את התסריטים שלהם, אלו שדאגו לתפאורה כבר החלו לאסוף חפצים שונים בשביל לדמות את הסביבה של הסיפור (אני לא עשיתי כלום, אגב), ואלו שאחראים על התלבושות כבר דאגו לחפש בגדים מתאמים לכל דמות ודמות.
"טוב, אז מי חסר לנו?" מר ג'קסון שאל.
כולנו ישבנו מולו על המושבים של הצופים והוא מולנו. חלק ניסו לתפוס כמה דקות של שינה, אחרים התעסקו בטלפונים שלהם בעזרת המושבים שעזרו להסתיר אותם חלקית, והיו כמה שבאמת הקשיבו למר ג'קסון, מה שדי הפתיע אותי.
"נטלי." אחת מחברותיה של נטלי אמרה והביטה מסביב בשביל לחפש את חברה. "אבל כנראה שהיא מאחרת, כי אני דיברתי איתה."
"טוב, אז עד שהיא תגיע, אולי כדי שנתחיל בינתיים?" מר ג'קסון הציע. "החלק שלה עדיין לא מגיע בכל מקרה."
רוב הכיתה הסכימה איתו, אז אלו שלקחו חלק בסצנה הראשונה של הסיפור קמו ממקומם והתקדמו לבמה.
אני ושאר התלמידים שאחראים על מאחורי הקלעים נותרנו במקומות שלנו, ואנחנו אמורים להשתעמם למוות בזמן שהאחרים עושים חיים.
"למה אתם מחכים?" מר ג'קסון שאל אותנו בהרמת גבה.
"אין לנו מה לעשות?" ענה לו תלמיד.
"תתחילו לעבוד לפחות! תעלו רעיונות, משהו!" מר ג'קסון הציע, ואז פנה לשאר התלמידים שהתקדמו לבמה.
אבל אנחנו עדיין נותרנו במושבים שלנו, אז מר ג'קסון פשוט וויתר לנו לעכשיו. בסופו של דבר, אנחנו ישבנו על המשובים וצפינו בתלמידים קוראים את הטקסט מהדפים, עד שפתאום דלתות האולם נפתחו וכל הראשים הופנו אל הדלת. נטלי עמדה בפתח, וצולעת בעודה מנסה להיכנס לאולם בגלל רגלה השבורה. רגע, רגל שבורה?
"סליחה על האיחור." היא התנצלה וסידרה את הקביים בשביל שתוכל לרדת במדרגות.
"גברת המניגסטון, מה קרה?" מר ג'קסון שאל מודאג בזמן שאחת מהתלמידות עזרה לה לרדת במדרגות בגלל רגלה השבורה.
"זה מהאימון אתמול," היא התחילה להסביר שהגיע למורד המדרגות. "אחד מהתרגילים הסתבך, ונפלתי לא טוב."
"איך את מרגישה?" הוא שאל אותה ועזר לה לשבת באחד מהמשובים בשורה הראשונה.
"זה פחות כואב מאתמול." היא ענתה ועשתה פרצוף כשהתיישבה. "אבל הרופא אמר שאני חייבת להישאר ככה לפחות חודשיים."
"זה לא טוב, זה ממש לא טוב." מר ג'קסון מלמל לעצמו.
"אני עדיין יכולה לנסות להופיע." נטלי אמרה בחיוך קל, אבל מר ג'קסון הניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער, אבל אני לא יכול לתת לך לעלות ככה לבמה." מר ג'קסון התנצל ועיניו ריצדו בין כל תלמידי הכיתה. "אני צריך למצוא לך מחליפה." הוא אמר.
"לא!" נטלי קראה מיד. "אני יכולה לעשות את זה, אני-"
"נטלי, אני מצטער, אבל זה לא נתון לוויכוח." מר ג'קסון קטע אותה. "מי מתנדב להחליף את נטלי בתפקיד?" הוא קרא.
אף אחת לא הרימה יד או התנדבה. כולם שתקו.
"נו כיתה, אין לנו את כל היום!" מר ג'קסון התלונן. ואז עניו נפערו, ונראה כאילו צץ לו רעיון. "אני יודע! יש לי את הבחורה המושלמת לתפקיד הזה!" מר ג'קסון קרא נרגש.
"מי?" נטלי שאלה מבולבלת.
"אמנדה, את תחליפי את נטלי." מר ג'קסון אמר והצביע עלי.
אתם צוחקים עליי, נכון?