אהבה אחת ❤️
אז ככה, אולי יש כמה בנות עכשיו שיושבות מול המחשב או הטלפון ואין להן שמץ של מושג על מה כל הדבר הזה. אז ככה, 'נערי הכרך' זה ספר סופר מהמם שרציתי לנסות להזכיר בסיפור הזה, ואני גם יודעת שקוראים את הספר הזה כחלק משיעורי אנגלית בחו"ל (אני למדתי בחו"ל וקראנו את הספר הזה, אז אין בדיור עם מה להתווכח. זה היה או זה או 'אל תיגע בזמיר'). אז החלטי לצרף אותו לסיפור בשביל ליצור קצת דרמה בסיפור ^^ זה סיפור שנכתב בשנות החמישים ותרגמו אותו גם לעברית (הם נזכרו לעשות את זה בשנת 2012, גאונים -,-) , ואני ממליצה לכם לקרוא אותו, הוא סיפור מדהים :) טוב, זה הכל לשבוע הזה, ביום ראשון יתפרסם פרק כרגיל :) אוהבת 3>

הסיפור של סינדרלה פרק 18

אהבה אחת ❤️ 27/05/2015 1624 צפיות 6 תגובות
אז ככה, אולי יש כמה בנות עכשיו שיושבות מול המחשב או הטלפון ואין להן שמץ של מושג על מה כל הדבר הזה. אז ככה, 'נערי הכרך' זה ספר סופר מהמם שרציתי לנסות להזכיר בסיפור הזה, ואני גם יודעת שקוראים את הספר הזה כחלק משיעורי אנגלית בחו"ל (אני למדתי בחו"ל וקראנו את הספר הזה, אז אין בדיור עם מה להתווכח. זה היה או זה או 'אל תיגע בזמיר'). אז החלטי לצרף אותו לסיפור בשביל ליצור קצת דרמה בסיפור ^^ זה סיפור שנכתב בשנות החמישים ותרגמו אותו גם לעברית (הם נזכרו לעשות את זה בשנת 2012, גאונים -,-) , ואני ממליצה לכם לקרוא אותו, הוא סיפור מדהים :) טוב, זה הכל לשבוע הזה, ביום ראשון יתפרסם פרק כרגיל :) אוהבת 3>

אני נורא שמחתי לראות את התגובות שהיו בחלק הראשון של סוף דבר לאהבה זו לא אגדה! אני לא בטוחה מתי אני אפרסם את החלק השני, אז כדי שתבדקו לפעמים בשביל לראות אם פרסמתי הודעה שקשורה לזה.
ואני מצטערת שגרמתי לכן לחכות לשבוע עד לפרק הזה, אבל גם ככה היה לי בעיות לכתוב בזמן האחרון בגלל שלא הייתה לי השראה… אבל בסוף מצאתי את ההשראה שלי, ומוכנה עם עוד פרקים! אז אני מקווה שתאהבו את הפרק ^^

"ביי!" קראתי לאבא ולקחתי חטיף אנרגיה מהשיש. "השארתי לך תה על השולחן!"
"ביי! תודה!" הוא קרא מחדרו.
מיהרתי לצאת מהבית אל עבר הוואן שחיכתה לי בחוץ, התיק תלוי מעל אחת מכתפי ברישול וספר אנגלית בידי. ז'קט הג'ינס שלי גלש לי מכתף אחת ונורא הציק לי, שערי תחוב מתחת לכובע הצמר שלי (שכיבסתי מאתמול) בגלל שלא היה לי זמן לסדר אותו. הייתי באלגן אחד גדול בבקרים, אבל לפחות אני אצליח לסדר את עצמי ברגע שאכנס לוואן.
"היי!" קראתי שנכנסתי למושב הנוסע בוואן.
"היי." ענה לי קול מוזר.
הפניתי את מבטי למושב הנהג מבולבלת, אבל זה היה רק אנדי. אפו היה אדום, צעיף צמר בצבע בורדו מסביב לצווארו, וסוודר אפור עליו. שיערו היה פרוע יותר מהרגיל, ועניו נראו עייפות. הוא משך באפו ושפשף אותו באצבעותיו. הוא נראה פחות או יותר כמו אבא שלי ששוכב עכשיו במיטה שלו חולה בדיוק כמו אנדי.
"אתה באמת חולה." אמרתי לו.
"מה את חושבת?" הוא אמר באותו קול מוזר. "שאני סתם הברזתי מבית ספר?"
"או שניסית לברוח מסופי, זאת גם אופציה." הצעתי שחגרתי את חגורת הבטיחות סביבי.
"למה שאני אברח ממנה?" הוא שאל מבולבל והתניע את הוואן. "אנחנו דוו-דוו-" הוא ניסה לומר 'דווקא', אבל קטע את עצמו שהוא התעטש.
"לבריאות."
"תודה." הוא השיב ומשך באפו. "אני שונא להיות מצונן."
"כנ"ל." הסכמתי איתו ודחפתי את ספר אנגלית לתיק שבין רגליי. "טוב, סע. אני לא רוצה לאחר."
"בסדר, בסדר." הוא מלמל ולחץ על דוושת הגז, והוואן החלה לנוע. "איפה היית אתמול? התקשרתי אלייך ולא ענית."
"אתמול היה לי יום עמוס." השבתי לו ופתחתי את עטיפת חטיף האנרגיה שלי.
"מה קרה?"
"נאלצתי לבלות את כל אחר הצהריים עם הרומיאו שלי." אמרתי לו כאילו זה לא עניין גדול ולקחתי ביס מחטיף האנרגיה שלי.
"באמת?" אנדי קרא נרגש עם קולו המוזר בגלל הצינון. "נו, ואיך זה היה?"
"יותר טוב משציפיתי." הודתי בפה מלא.
"אמנדה, אני רוצה פרטים!" אנדי התעקש ועצר ברמזור. "אני רוצה לדעת כל פרט! קדימה, תשפכי הכל!"
"אתה כמו בחורה." גלגלתי את עניי.
"אני מבלה עם שתי בנות את רוב חיי בתיכון, זה מה שאת מקבלת!" אנדי החווה על עצמו.
"טוב, אני אספר לך בשמחה- או, אור ירוק." הערתי לו, והוא מיהר להמשיך לנסוע. "אני אספר לך, אבל אני לא רוצה שסופי תפספס מידע."
"אויש, נו באמת! תתחשבי באדם מצונן!" הוא התלונן.
"מצטערת." משכתי בכתפיי ולקחתי עוד ביס מחטיף הגרנולה שלי.
"את עוד תשלמי על זה." הוא ניסה לאיים עלי, אבל עם הקול המצונן שלו אני בחיים לא יכולתי לקחת את האיום שלו ברצינות.
,אוקי." משכתי בכתפיי שוב והמשכתי לאכול את חטיף האנרגיה שלי בזמן שאנדי נסע בכביש אל עבר בית ספר.

"לבריאות." אמרתי לאנדי בפעם המי יודע כמה והגשתי לו טישו.
"תודה." הוא השיב וקינח את אפו בטישו שהושטתי לו.
שנינו ישבנו בכיתה של מר ג'קסון, מחכים לבואו ביחד עם שאר הכיתה שדיברה בקולי קולות ולא שמה לב אפילו שמר ג'קסון עדיין לא כאן.
"אני שונא להיות מצונן." אנדי אמר ומשך באפו.
"כבר אמרת את זה." הזכרתי לו.
"לא אכפת לי." אנדי החזיר לי וקינח את אפו שוב.
"מר ג'קסון!" שמעתי קול קורא אחרי שדלת הכיתה נפתחה. ראיין נכנס בה, מתנשף ונראה לחוץ. "אני מצטער-" הוא הפסיק לדבר שהוא קלט שמר ג'קסון עצמו אפילו לא בכיתה והוא טכנית לא איחר. הוא התנשף בהקלה שקלט שהוא לא איחר והתקדם בין שורות המושבים, נותן כיפים לכמה מחבריו, ולהפתעתי הוא לא הלך למקומו הרגיל. זה לא שבכיתה של מר ג'קסון יש מושבים קבועים, אבל בדרך כלל ראיין נהג לשבת ליד נטלי, אבל כנראה עכשיו בגלל הפרידה שלהם הוא רצה לעבור מקום. אבל מה שהפתיע יותר היה זה שהוא החליט להתיישב בדיוק מאחורי.
"יוסטון." הוא בירך אותי לשלום.
"מקליין." החזרתי לו בחיוך קל. "במה זכיתי שאתה החלטת להתיישב בדיוק מאחורי?"
"ביום המזל שלך." הוא אמר בחיוך שחצן, ואז מבטו נדד לאנדי שישב לידי והביט בשנינו הלוך ושוב כאילו הוא צופה במשחק טניס.
"קנגורו." ראיין בירך אותו לשלום.
"מקליין." אנדי השיב לו בקולו המצונן.
"אז אני רואה שהדבקת אותו בצינון שלך." ראיין צחק.
"לא, הוא היה ככה מסוף השבוע." צחקתי גם איתו. "מסתבר שאסור לו לצאת מהבית שמזג האוויר קר."
"לפחות עכשיו אני יודע." אנדי מלמל ומשך באפו. "אני בטח נראה נורא."
"אל תדאג, אני בטוחה שסופי תאהב אותך אפילו אם אתה הייתה לבוש כמו קוף." ניחמתי אותו ושמתי את ידיי על כתפו.
"אני יודע." הוא ענה וקינח את אפו שוב.
"יש לאוסטרלי חברה?" ראיין התרשם. "לא חשבתי שהיום הזה יגיע."
"אולי די כבר?" נזפתי בראיין. "אפשר לחשוב שהברבי שלך יותר טובה."
"תיקון, אקסית." ראיין אמר.
גלגלתי את עניי. "כן, כאילו זה משנה. ראיתי אותה מנשקת אותך, אז אל תשחק אותה תמים."
"היא רק רצתה שנהיה ידידים!" הוא קרא.
"כן בטח, ואני אלביס פרסלי!" קראתי כמובן מאליו.
"אולי תפסיקי כבר להיות כל כך עקשנית על דברים שאת אפילו לא יודעת?" ראיין החל להתעצבן מעט.
"אני אפסיק שתודה באמת סוף סוף!" התעצבנתי כבר.
"על מה את מדברת?" הוא שאל לא מבין. "את לא יודעת כלום, חתיכת-"
"שלום כולם!" קול קטע את דבריו של ראיין. כולנו הפנינו את מבטנו לכניסת הכיתה שבה נראה מר ג'קסון רץ אל עבר שולחנו ובידו ערימת דפים גדולה. הוא הניח אותה על השולחן והסתובב אלינו עם חיוך על פניו. "אני מצטער שאיחרתי, הייתי חייב לגמור להדפיס את כולם."
"את מה?" שאלתי והסתובבתי אל עבר מר ג'קסון, לא מתייחסת לראיין המעוצבן שישב מאחורי ולא זכה להשלים את המשפט שלו.
"הציון הבא שלכם." מר ג'קסון ענה ותפח על ערימת הניירות שנחה על ידו.
"זה מבחנים?!" קרא תלמיד אחר לחוץ.
"לא בדיוק." מר ג'קסון צחק. "אתם זוכרים את 'נערי הכרך' שקראנו בשבוע שעבר?"
"כן." כל הכיתה ענתה יחד.
"אז עלה לי רעיון שבמקום לעשות לכם מבחן על הספר," הוא עצר לכמה שניות והביט בתלמידים שהביטו בו, מחכים לראות מה הוא יואמר. " אנחנו נחווה את הסיפור ונשחק אותה מול כל בית ספר" .
ואז התחילו התלמידים המתרגשים להריע, התלמידים שהיו נגד הרעיון להתלונן, ועוד כמה תלמידים פשוט שמחו שאנחנו לא צריכים לעבור עוד מבחן.
"רגע, רגע, לא נתתם לי לגמור!" מר ג'קסון קרא וניסה לגבור על התלמידים המרעישים. אחרי כמה דקות הכיתה סוף סוף נרגע והייתה שקטה. "תודה," מר ג'קסון התנשף בהקלה. "לא כולם חייבים להופיע בה, אבל כולם חייבים לקחת חלק בהכנת ההצגה, אלה אם כן זה בתפאורה, תלבושות, איפור, וכו'. אנחנו נקבל גם עזרה מכיתת תאטרון, אז אנחנו לא נעבוד על הכל לבד."
"אבל למה אנחנו חייבים לעשות אותה?" אחת מהתלמידות התלוננה. "לא עדיף שפשוט נעשה חיבור על מה שלמדנו מהספר וזהו?"
"לא!" קראה כל הכיתה, והנערה המסכנה התכווצה במושב שלה וסומק של מבוכה עלה על פניה.
"זאת שאלה טובה, אלה." מר ג'קסון אמר, מנסה לגרום לה להרגיש פחות מובכת. "אבל שנינו יודעים שעוד עבודה זה לא מה שאתם רוצים."
הכיתה מלמלה בהסכמה.
"וגם, אני מעדיף שהכיתה הזאת תתגבש מעט, ואני אשמח לראות את כולכם משתפים פעולה למען משהו לשם שינוי." מר ג'קסון הודה ונשען על שולחנו. "אני בטוח שזאת תהיה חוויה מעניינת גם לכם, וגם לי."
"אז מתי מופיעים?" קראה אחת מהתלמידות, שזכרתי כאחת מהבנות בכיתת תאטרון.
"לקראת סוף הסמסטר, בעוד שבועיים." מר ג'קסון אמר, וכל הכיתה התחילה להתלונן: 'אין לנו מספיק זמן!', אבל מר ג'קסון ניסה להשתיק את כולם. אחרי כמה דקות של ניסיון, זה סוף סוף עבד.
"אז כנראה לא הזכרתי שאתם תצאו מכמה שיעורים במהלך יום הלימודים הרגיל שלכם בשביל להתאמן להצגה הזאת." הוא אמר בחיוך קל, ופתאום כל הכיתה התרגשה והסכימה ברצון. "חשבתי ככה." מר ג'קסון צחק.
"אז, מי משחק איזה תפקיד?" אחד מהתלמידים בשורה הראשונה שאל.
"אנחנו נדע זאת ממש עכשיו." מר ג'קסון ענה לו והתקרב ללוח שמאחוריו.
"לא נראה לי שהיה לי מורה כזה קליל לאנגלית אי פעם." אנדי אמר לי.
"טוב, זה מר ג'קסון." חייכתי ושילבתי את ידיי. "תמיד שם בשבילך."
"כן, בטח." ראיין מלמל מאחורי.
"מה זה אמור להביע?" הסתובבתי לראיין. "אתה אפילו לא מכיר אותו."
"אז כנראה שאני לא יודע הכל." הוא ענה ונשען לאחור בכיסאו עם חיוך שחצן. "נכון, אמנדה?"
ואז נפל לי האסימון. הוא ניסה להחזיר לי. "אין בעיה, מקליין." הנהנתי כמבינה של השטות הקטנה שנפלטה לו מהפה. "שתיים יכולים לשחק במשחק הזה."
"הו, וזה לגמרי המשחק שלי." הוא לחש ומבט נחוש בעניו.
"הנה." מר ג'קסון התנשף והסתובב אלינו.
הבטי מאחורי וראיתי שהוא רשם את כל השמות של הדמויות בספר על הלוח עם רווח לידם. הוא כנראה ירשום את שמות התלמידים שישחקו את אותה דמות ליד השם.
"ובכן, מי מתנדב?" מר ג'קסון שאל את הכיתה, וכולם שתקו. "נו באמת, אנשים!" מר ג'קסון קרא. "אני בטוח שלפחות אחד מכם רוצה להשתתף! אם אתם לא תתנדבו, אני אנדב אותכם."
להפתעתי, אנדי הרים יד בחשש.
"תודה, מר סמית'." מר ג'קסון חייך. "איזה דמות תרצה לשחק?"
"ג'וני." אנדי ענה ומשך באפו המגורה.
"אוקי." מר ג'קסון רשם את שמו של אנדי ליד ג'וני. "אני יכול לשאול למה?"
"כי הוא הדמות שהכי התחברתי אליה מכולם." אנדי משך בכתפיו. "וגם-גם-" אנדי התעטש לפני שהוא הצליח להתחיל את המשפט שלו.
"לבריאות." כל הכיתה אמרה במקהלה.
"תודה." אנדי הודה בחיוך ולקח עוד טישו מהקופסה שהנחתי לידי. הוא קינח את האף בקול רועש ומשך באפו לאחר מכן. "אני יכול אולי לוותר על ההסבר?" אניד ביקש.
"כן, נראה לי שנעבור לדמות הבא." מר ג'קסון הסכים. "מי עוד רוצה להתנדב?"
מישהו הרים את ידו מאחורי, אבל זה לא ממש אכפת לי.
"כן, ראיין?" מר ג'קסון בחר בו ועניי נפערו. למה שראיין ירצה לשחק בהצגה מטומטמת?
"דאלס." ראיין ענה.
"בחירה מצוינת!" מר ג'קסון רשם את שמו של ראיין ליד דאלס. "למה בחרת דווקא בו?"
"כי אני מכיר מישהי שאוהבת את הסיפור הזה, ודאלס הוא הדמות הכי אהובה עליה." ראיין ענה לו, ולבי עצר לרגע. נזכרתי בפעם ההיא שרק התחלנו לקרוא את הספר ואני וראיין דיברנו, עוד לפני שידעתי שזה הוא. אמרתי לו שהדמות שהכי אהבתי בספר היא דאלס, בגלל הרגשות שלו והאכפתיות שלו כלפי ג'וני בספר. הוא בחר בדאלס בגללי.
"ובכן, מי רוצה להתנדב עכשיו?" מר ג'קסון שאל.
כמה תלמידים הרימו את ידיהם בהיסוס לאחר שכבר שני תלמידים התנדבו, אבל כמובן שהיה קול אחד שגבר מעל כולם שלעומתו הרמת הידיים המהוססת של האחרים נראתה חסרת חשיבות.
"או, אני!" שמעתי קול צפצפני קורא.
"כן, נטלי, איזו דמות את רוצה לשחק?" מר ג'קסון התרגש.
"צ'רי." נטלי ענתה. "אני יכולה לשים פאה או משהו בשביל שאני יראה יותר כמוה? דאלס הרי לא יתחיל איתה אם אין לה את צבע השיער הנכון." היא צחקה והעיפה מבט קצר בראיין. הילדה הזאת פשוט לא יודעת לשחרר, נכון?
"ברור, אין בעיה." מר ג'קסון הסכים לבקשתה ורשם את שמה ליד שמה של צ'רי."עוד מתנדבים?"
לכל אורך השיעור ידיים הורמו ומתנדבים התנדבו. אני שתקתי לכל אורך השיעור, לא העזתי אפילו להרים את ידי או להשמיע ציוץ. בסופו של דבר כולם היו משובצים באיזשהו מקום, אם זה לשחק על הבמה או לעשות את אחד התפקידים מאחורי הקלעים. אותי שמו בתפאורה, למרות שגבול קצה היכולת שלי בלצייר היא דמות קו, אבל לא אכפת לי כל עוד אני לא צריכה לעלות על הבמה ולשחק.
אז בסופו של דבר שהשיעור נגמר, ובדיוק שאספתי את דבריי והתכוונתי לצאת מהכיתה, יד הונחה על כתפי ועצרה אותי. הסתובבתי וראיתי את ראיין מולי.
"מה אתה רוצה?" נאנחתי. "אם אתה תרד עלי, אין לי כוח לזה, אני לא רוצה לאחר לשיעור הבא."
"אני רק רציתי לשאול אותך אם לבחור בדאלס היה בסדר." הוא אמר עם מבט מעט נעלב על פניו.
"למה?" שאלתי, מעט לחוצה מהתשובה שלו. אולי הוא שם לב שהבחורה שהוא מאוהב בה היא בעצם אני? אולי הוא רוצה לבקש עצה?
"בגלל שזאת הדמות הכי אהובה עליה," הוא אמר והדגיש את המילה 'עליה'. "נראה לך שאולי זה יגרום לה להיפתח אליי או משהו כזה? אולי היא סוף סוף תגיד לי מי היא?" הוא שאל אותי עם מבט מלא תקווה.
"אה…" באמת שלא ידעתי מה לומר. הוא עושה את זה בשבילי, הוא משתתף בדבר האידיוטי הזה רק בשביל להרגיש קרוב אלי יותר, להרגיש מן חיבור ביני לבינו. זה היה כל כך מתוק מצידו, שכבר כמעט שחכתי את הריב הקטן שלנו בתחילת השיעור.
"אולי, אף פעם אי אפשר לדעת." עניתי לבסוף.
"אז את אומרת שיש סיכוי?" ראיין שאל אותי עם חיוך מתרגש על פניו.
"כן." עניתי עם חיוך משלי.
"יופי." חיוכו רק גדל, והוא נראה כל כך נרגש. "טוב, אני חייב לזוז לשיעור השני שלי לפני שהמורה תרצח אותי, ביי!" ובמילים אלו הוא ברח מהכיתה.
הוא באמת אוהב אותי, נכון? הנפתי את תיקי מעל כתפי, ואני לא מבינה עדין איך לא שמתי לב שנטלי עמדה שם לכל אורך השיחה שלי ושל ראיין ומשום מה, אני לא קינאתי בה בכלל.


תגובות (6)

רעיון מגניב, אהבתי את השילוב.
בכל מקרה אני שמחה שזה מתקדם לאט לאט ובסופו של דבר ראיין ידע שזאת אוליביה. חיכיתי בסבלנות לפרק !
את מדהימה כותבת מדהים ❤
מחכה שוב וזהו..

27/05/2015 14:43

נשמע מעניין וזה גם מאוד מוסיף לעלילה..
אהבתי מאוד את הפרק, תמשיכי♥

27/05/2015 15:39

אוקיי, זה היה פרק ממש ממש מעניין.
בואי נתחיל בזה שחסר לך שאת לא עושה קטעי סנדי סופר חמודים, מובן לך?>:
ואני לא מאמינה שנטלי הזונה לקחה את התפקיד של הזאת של ראיין (לא זוכרת איך קוראים לדמות) כיאלו, גאד. הלוואי שהיא תשבור רגל או משהו ואמנדה תצטרך להחליף אותה, מוחעחעחעחעחחעחע
עכשיו, ראיין כזה חמודדדדדדדדד. כשהוא בא אליה ושאל אותה אם זה בסדר שהוא בחר בתפקיד הזה. אלוהים. אני. אההההההההההההההההה זה כזה חמוד באמת אכפתתת לוווו הווואאא באמתתתת אוהב אותההה
אני לא אשרוד עד יום ראשון):

27/05/2015 15:45

וואי המשךך

27/05/2015 16:54
Bar Bar

שנטלי תהיה חולה בהצגה
אמנדה תחליף אותה ברגע האחרון
ואז
ראיין יזהה אותה
ונשיקה
והם יתחתנו
על הבמה מצידי
יפים שלי
אוף נו כבר חתיכת אידיוט איך אתה לא יודע שזו היא??????????? אחחחחח זה יכול לשגע אותי!! ברצינות, אני בחיים בחיים בחיים לא אבין איך אנשים לא מזהים אנשים עם מסכות
וכן
אני אמשיך להגיב את זה
בכל פרק

27/05/2015 21:22

התגובה שמעליי נכונה בהחלט !! את משגעת אותי !!
כמה עוד אפשר למתוח את זה? שראיין יגלה, יתנשקו, יחיו באושר ועושר ונטלי תמות – נגמר הסיפור .
אלוהים לשמור !! אבל תמשיכי, כי אחרת אני אכעס יותר :))

28/05/2015 01:14
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך