אהבה אחת ❤️
אז ניסיתי לעושת את הפרק מנקודת המבט של ראיין, בשביל להראות לכן איך הוא מרגיש בנוגע לכל העניין. אני מקווה שאהבתן ^^ ותזכרו, שבוע הבא ביום ראשון *לא* יפורסם פרק של הסיפור של סינדרלה אלה חלק 1 של סוף דבר לאהבה זו לא אגדה! אז אני אצטרך להשאיר אותכן ככה לעוד שבוע שלם! אוהבת 3>

הסיפור של סינדרלה פרק 17

אהבה אחת ❤️ 20/05/2015 1452 צפיות 8 תגובות
אז ניסיתי לעושת את הפרק מנקודת המבט של ראיין, בשביל להראות לכן איך הוא מרגיש בנוגע לכל העניין. אני מקווה שאהבתן ^^ ותזכרו, שבוע הבא ביום ראשון *לא* יפורסם פרק של הסיפור של סינדרלה אלה חלק 1 של סוף דבר לאהבה זו לא אגדה! אז אני אצטרך להשאיר אותכן ככה לעוד שבוע שלם! אוהבת 3>

-נקודת המבט של ראיין-

נהגתי בכבישים הרחק מביתה של אמנדה, מקשיב לגרין דיי, ומביט בכביש הרטוב שלפני בזמן שמכוניות אחרות מנסות לעקוף אותי.
משהו הציק לי, משהו באמנדה. אני לא יודע למה, אבל מאז שפגשתי את הנערה שהתכתבתי איתה אני נהיתי פרנואיד. אני בחנתי היום כל בחורה שראיתי בבית ספר, אבל אף אחת מהן לא נראתה או נשמע כמו הבחורה שלי. עד ששמעתי את הצחוק של אמנדה. היא העירה בי משהו, הרגשתי שהוא מוכר לי מאיפשהו, וכמעט וחשבתי שזאת היא, אבל זה לא יכול להיות. היא הרי שונאת אותי, והרגשות שלי אליה הם די הדדים.
היום גם באימון הכדורסל, אחרי שגיליתי את אמנדה יושבת לה במושבים ומנופפת לי לשלום, נטלי באה אלי. היא לא עשתה כלום חוץ מלהתנצל על איך שהיא התנהגה (שוב), ואמרה שהיא לא הייתה עצמה באותו הרגע. היא רצתה שנהיה ידידים, ולי לא הייתה בעיה עם זה. עד שהיא נישקה אותי בלחי לפני שהיא עזבה, מה שמראה שהרצון שלה להיות ידידים לא נראה לי כזה רציני.
אבל המחשבות על נטלי נקטעו בבת אחת כשעצרתי ברמזור, ומשהו תפס את צומת ליבי. על גבי התא שבין המושבים נחה מחברת- המחברת של אמנדה. חשבתי שהיא לקחה אותה איתה, אבל כנראה בגלל ההתנהגות המוזרה שלי היא שכחה אותה כאן. היססתי מעט. להחזיר לה אותה מחר, או לחזור עכשיו לביתה ולהביא לה אותה?
בחנתי את המחברת והתלבטי ביני לבין עצמי, עד שאחת המכוניות מאחורי צפצפה כשהרמזור התחלף לירוק ועדיין לא התקדמתי. בשבריר השנייה הזו אני החלטי. עשיתי פרסה (למרות שלא היה אפשר, אבל למי אכפת?), ונסעתי חזרה לביתה של אמנדה.

המחברת הייתה בידי, ואני עמדתי מול הדלת לביתה של אמנדה, טרוד במחשבות. מה אני באמת עושה כאן? אני פה בשביל להחזיר לה את המחברת, או בגלל הצחוק שלה שהציק לי כל כך? אני לא יודע מה נכנס בי, אני הרמתי את ידיי ודפקתי על הדלת בביטחון.
ישר אחרי שדפקתי שמעתי נביחות מהצד השני של הדלת. איזה יופי, יש לה כלב. אחרי דקה שהדלת לא נפתחה, החלטי לוותר. הסתובבתי על עקביי והתכוננתי לחזור לאוטו, אבל אז שמעתי דלת נפתחת מאחורי.
"כן?" שמעתי קול נשי אומר.
הסתובבתי חזרה לכיוון הדלת, ובפתח עמדה אישה שנראתה בסביבות גיל ה-40, שכנראה הייתה אמה של אמנדה. היו להם את אותן העניים- עניים כחולות ויפות.
"הי, גברת יוסטון." חייכתי אליה את החיוך שאני משתמש בשביל לנסות להקסים כל בבחורה. "אני ראיין מקליין, אני לומד עם אמנדה בבית הספר."
"אה, נחמד להכיר אותך." היא חייכה. "אתה צריך משהו?"
"כן, אני לקחתי היום את אמנדה הביתה מבית הספר, והיא שכחה את זה במכונית שלי." אמרתי לה והריאתי לה את המחברת של אמנדה.
"אה, אני מבינה." היא הנהנה כמבינה. "אתה רוצה שאני אמסור לה אותה בשבילך?"
"אה…" לא ידעתי מה לומר. אני נורא רציתי להיכנס ולדבר עם אמנדה, הצחוק שלה פשוט נחרט בזיכרוני ורציתי לדעת מאיפה הוא מוכר לי. אבל מצד שני, מה לי ולה? היא לוזרית, אחת כזאת שתמיד מסתובבת עם רק עוד שני חברים ולא יותר, יושבת לבד בשיעורים ומתכנסת בתוך עצמה. ואני? אני פופולרי, ספורטאי, קפטן נבחרת הכדורסל של בית ספר, בחור חתיך שכל הבחורות בבית ספר חושקות בו. שנינו הפכים גמורים, אז למה אני מרגיש שיש משהו ביני לבינה שאני לא יכול לשים עליו אצבע עדיין, משהו מוכר שאני לא מצליח לזהות?
"הכל בסדר?" אמה של אמנדה שאלה והוציאה אותי מהמחשבות שלי.
"אה, כן." מיהרתי לומר. "אני פשוט צריך לדבר איתה, אז-"
"אה, אין בעיה." היא קטעה אותי. "בוא, תיכנס. תרגיש בבית." היא אמרה בחיוך קל.
"תודה." חייכתי אליה חזרה ונכנסתי דרך הדלת שהיא השאירה פתוחה בשבילי. סגרתי את הדלת אחרי והסתובבתי בשביל לפנות אל תוך הבית, ואז לפני שהבנתי מה שקורה, משהו כבד נח על רגליי וכמעט גרם לי ליפול.
"היי!" קראתי כשניסיתי לייצב את עצמי חזרה, ונביחות ענו לי כתשובה.
"אלפרד!" אמה של אמנדה נזפה בכלב.
הכלב (שאני מניח שקוראים לו אלפרד) ייבב בעצב וירד ממני.
"אני מצטערת, הוא כלב שקופץ על כל אחד שעובר דרך הדלת." אמה של אמנדה התנצלה.
"אוי, גברת יוסטון, זה בסדר גמור." הרגעתי אותה וקרעתי על ברכיי. "היי, חמוד!" קראתי וסימנתי לאלפרד להתקרב אליי.
עניו של הכלב אורו הוא קשקש בזנבו. הוא התקרב אלי ורחרח את ידיי שהייתה מופנת אליו. הוא נבח בשמחה ונתן לי ללטף את ראשו.
"נראה שהוא נורא מחבב אותך." גברת יוסטון אמרה כשהביטה בשנינו.
"ואני נורא מחבב אותו," השבתי לה. "אני מת על כלבים."
"אז למה אין לך אחד משלך?"היא שאלה.
"ההורים שלי לא מרשים." אמרתי לה וליטפתי את אלפרד פעם אחת אחרונה לפני שהתרוממתי. "אבל תמיד רציתי כלב."
"טוב, אז תמיד יש לך את אלפרד." היא צחקה, ואני איתה. היא אישה נורא נחמדה, מאלו שאתה לא יכול שפשוט לא להחזיר לה חיוך שהיא מחייכת אלייך.
"אז אמנדה בחדר שלה?" שאלתי אותה.
"כן, זה למעלה, דלת שנייה מימין." היא הסבירה לי. "היה נחמד להכיר אותך, ראיין. אני שמחה שלבת שלי יש חבר כמוך."
חייכתי אליה ואמרתי לה 'תודה' בזריזות, ומיהרתי לעלות במעלה המדרגות אל עבר חדרה של אמנדה. התקדמתי במסדרון אל עבר הדלת השנייה מימין, כמו שאמה של אמנדה הדריכה אותי, וגיליתי שהיא הייתה פתוחה חלקית. הנחתי שאני לא צריך לדפוק עליה אם היא כבר פתוחה, אז פתחתי את הדלת לרווחה.
"היי, אמנ-" כשראיתי את אמנדה הרגשתי את החום עולה לפניי ועניי נפערו כשהיא צעקה.
"אהה!" היא צעקה והידקה את המגבת סביב גופה. "צא לי מהחדר!" היא צעקה, ומיהרתי לסגור את הדלת. אוקי, זה היה מביך.
"מצטער!" קראתי מאחורי הדלת.
היא לא החזירה לי תשובה, ואחרי כדקה היא פתחה את הדלת, והיא הייתה אדומה כמו עגבנייה, פחות או יותר באותו המצב שאני הייתי בו.
"לא שמעת על לדפוק?!" היא קראה עצבנית.
"הדלת- היא הייתה פתוחה, ו- וואו, אני כל כך מצט-"
"אויש, נו תסתום כבר." היא קטעה אותי ומשכה אותי אל תוך החדר וסגרה את הדלת אחרי.
"מה?" שאלתי לא מבין.
"אתה לא חייב להעמיד פנים שאתה מתנצל," היא נזפה בי. "אני לא צריכה עוד זיופים."
"איזה זיוף?" קראתי לא מבין. "אני באמת מצטער! אני לא ידעתי שאת מתלבשת, הייתי צריך לדפוק על הדלת ולא להתפרץ ככה-"
"אוקי, אני יעצור אותך כאן לפני שזה ידרדר למשהו עוד יותר מביך." אמנדה קטעה אותי והחזיקה את ידה למעלה כמחווה שאפסיק.
"סליחה." אמרתי נבוך, ומהפעם הראשונה שהתפרצתי לחדר שלה התרכזתי מסביבי. החדר של אמנדה היה בגודל ממוצע, די מבולגן יחסית לבחורה (אבל היא גם נראית כמו בחורה די לא מסודרת), עם הרבה פוסטרים של להקות רוק מוכרות על הקירות. המיטה שלה הייתה פחות או יותר מסודרת, והרצפה מכוסה בכל מני בגדים.
אמנדה עצמה לבשה חולצת טריקו פשוטה שהייתה צמודה לגופה ומכנסי פוטר אפורים. שיערה היה רטוב ומבולגן, אבל היא דווקא נראתה נורא חמודה ככה. חמודה? מה אני אומר?!
"למה אתה בוהה בי?" אמנדה שאלה בהרמת גבה מלווה בצחקוק קל.
"אה- אני-" ניסיתי למצוא את המילים המתאימות ולא להישמע כמו סוטה או מטומטם. "היי, אל תשתמשי במילים שלי!" קראתי אחרי שהבנתי מה היא עשתה.
היא צחקה שוב, את אותו צחוק מוכר ששיגע אותי. "אני מקווה שעכשיו אתה לא תסדר לי את השיער, אני באמת לא צריכה את זה עכשיו."
"כן, נראה לי שאם אני אנסה לסרק לך אותו הוא ייתלש במקום." צחקתי ביחד איתה.
"טוב, מקליין," היא אמרה שהתיישבה על הכיסא שנח מול המחשב שלה. "במה זכיתי שחזרת עד הבית שלי, ועוד נכנסת לחדר שלי וראית דברים שאתה לא אמור לראות?"
"אה, כן." נזכרתי והושטי לי את המחברת שלה שעדיין הייתה בידי וכמעט ושחכתי מקיומה. "שחכת את זה במכונית שלי."
"מה?" היא קראה ומיהרה לקום מהכיסא ולחטוף אותה מידי. "אני לא לקחתי אותה איתי?"
"לא, זה נשאר במכונית שלי." אמרתי לה ומשכתי בכתפיי.
"ואתה… אתה לא קראת, נכון?" היא שאלה מודאגת, ענייה פעורות לרווחה, והיא נראתה די לחוצה. לא הבנתי למה היא כל כך לחוצה מזה, הרי קראתי כבר את המחברת שלה פעם אחת, מה זה כל כך משנה אם קראתי אותה עכשיו?
"לא." עניתי בכנות, ואמנדה נשפה בהקלה. "למה את שואלת?"
"כי אני לא רוצה את האף המלוכלך שלך בין הדפים של המחברת שלי." היא התלוצצה וזרקה אותה על שולחן הכתיבה שלה.
"חה, חה, אני נשפך מצחוק." גלגלתי את עניי והתיישבתי על מיטתה.
"מה אתה עושה פה, בכל מקרה?" היא שאלה ולקחה את המסרק שנח על השידה ליד מיטתה. "אתה בחיים לא תחזור לכאן רק בשביל להחזיר לי את המחברת שלי."
"אבל זה מה שבאתי לעשות." משכתי בכתפיי, לא נותן לה את הסיבה האמתית לבואי.
"מקליין, אנחנו מכירים מכיתה א', אני סוג של יודעת מתי אתה רוצה משהו ומתי לא." היא אמרה בחיוך והתיישבה מולי על המיטה, מסרקת את שיערה במסרק השחור שבידה.
"אז בגלל זה אני צריך לספר לך למה באמת באתי לכאן?" שלאתי בהרמת גבה.
"זה," היא אמרה. "וזה שכמעט ראית אותי ערומה פה, אז אתה חייב לי הסברים."
הסמקתי מעט מהתזכורת הזאת, וגירדתי את עורפי במבוכה. "אני… יש לי את הדבר המטופש הזה שפשוט תקוע לי במוח מאז שהבאתי אותך לכאן."
"מה זה?" היא שאלה והמשיכה לסרק את שיערה.
"זה ישמע לך מטומטם מאוד," הזהרתי אותה.
"נסה אותי." היא אמרה בחיוך קל.
"זה פשוט… מאז שפגשתי אותה בנשף," התחלתי לספר, ואמנדה הביטה בי בצפייה. "אני מנסה לחפש בכל הבחורות בבית ספר משהו מוכר, משהו שמזכיר לי אותה."
"מ-מה אתה מנסה לומר?" היא גמגמה מעט.
"מה שאני מנסה לומר, זה ש-" אני ניסיתי לספר לה מה הסיבה שבאתי לכאן, אבל פתאום נשמעה דפיקה בדלת שגרמה לעצמי לעצור.
"כן?" אמנדה קראה, והדלת של חדרה נפתחה וחשפה את אמה של אמדה מאחוריה.
"מצטערת להפריע לכם, אבל רק עליתי להודיע שארוחת הערב מוכנה." היא חייכה. "וראיין, את כמובן מוזמן להישאר."
"תודה, גברת יוסטון, אבל אני כבר צריך לחזור הביתה, ההורים שלי די ידאגו." אמרתי לה. אני לא הייתי בבית כל היום, הם בטח נורא דואגים לי עד עכשיו.
"בסדר, אם אתה אומר." היא משכה בכתפיה. "אז שתגמרו, אמנדה, האוכל מחכה לך על השולחן."
"אין בעיה, תודה אמא." אמנדה חייכה אליה.
אמה חייכה אליה חזרה וסגרה את הדלת.
"אז," אמנדה אמרה ותפסה את צומת לבי שוב. "מה התחלת לומר?"
"אמרתי… " לא, אני סתם פרנואיד. "לא משנה, אני אדבר איתך מחר. אני באמת חייבת לזוז."
"אה, אוקי." אמנדה אמרה ונשמע מאוכזבת מעט. "טוב, לפחות אני אוביל אותך למטה." היא הניחה את המסרק חזרה על השידה ולקחה גומיית שיער בידה השנייה.
"אוקי." הסכמתי וקמתי מהמיטה, והיא מיד אחרי, אוספת את שיערה לפקעת מבולגנת בדרך במורד המדרגות.
שרגליי נחו על הרצפה על הקומה התחתונה, אלפרד רץ מכיוון המטבח וקפץ עליי שוב.
"היי, ילד!" קראתי בחיוך וליטפתי את ראשו.
"אני רואה שמצאת חבר חדש." אמנדה צחקה.
אלפרד נבח בתגובה ובקשקוש בזנבו.
אמנדה רק צחקה שוב את הצחוק המוכר וליטפה את ראש הכלב אחרי שהוא ירד ממני. "אני כבר יביא לך לאכול, בסדר?"
הכלב נבח כתשובה ורץ אל המטבח.
"אני אוהב את הכלב הזה." צחקתי כשהבטי באלפרד רץ במהרה למטבח וזנבו מקשקש מאחוריו בשמחה.
"כן, גם אני." אמנדה חייכה וליוותה אותי עד לדלת. "טוב…"
"טוב." אמרתי כמוה, לא יודע בדיוק מה לומר.
"תודה על המחברת." היא אמרה אחרי שתיקה של כמה שניות.
"אה, אין בעד מה." נופפתי בידי כמחווה שזה כלום בשבילי.
שתינו שתקנו שתיקה מביכה, ורק הבטנו אחד בשנייה. באותה השנייה יכולתי לראות משהו בעניים שלה, משהו מוכר. היה בענייה מין ניצוץ כזה, ניצוץ של שמחה שראיתי איפשהו. למה כל דבר שהיא עושה נדמה לי כל כך מוכר? למה אני לא יכול לשים אצבע על זה?
"אמנ-" התחלתי לומר, אבל הפסקתי את עצמי שדלת הכניסה נפתחה והקפיצה את שתינו.
"אני בבית!" צעק הגבר שנכנס בדלת ועדיין לא שם לב אלינו. אין לי מושג מי הוא, אבל הנחתי שהוא אביה של אמנדה, כי צבע שיערם היה זהה.
הוא נעל את הדלת מאחוריו והסתובב, והיה די מופתע לראות אותי ואת אמנדה. "ומי זה?" הוא שאל עם מבט די קשוח בעניו. אם עניים יכלו להרוג, נראה לי שהייתי מת כבר ממזמן.
"היי, מר יוסטון." אמרתי לו נבוך ונופפתי בידי קלות. "אה… יש לך בית נורא נחמד." מיהרתי להוסיף מחמאה, בניסיון להתחבב עליו מעט ולא להיות מגורש עם מטאטא מהבית.
"תודה." הוא הודה לי עדיין עם אותו מבט קשוח.
אמנדה הביטה ביני לבין אביה, רואה שאני לא מרגיש בנוח תחת מבטיו המאיימים של הגבר.
"אה, אבא?" אמנדה ניסתה להעיר את אביה משליחת המבטים המאיימים עלי.
"כן?" הוא ענה והפנה את מבטו אליה סוף סוף.
"אמא אמרה שארוחת הערב מוכנה כבר, אז אולי כדי שתלך לאכול לפני שהאוכל היה קר." היא אמרה, למרות שהיא ידעה שהאוכל מיודע בשבילה ולא לאביה.
"בסדר." אביה נאנח והלך למטבח אפילו בלי להניד עפעף לעברי.
"אני מצטערת עליו." אמנדה מיהרה להצטער עם מבט מובך על פניה אחרי שאביה נעלם בתוך המטבח.
"לא, זה בסדר." הרגעתי אותה, למרות שאבא שלה די מפחיד אותי.
היא הרימה את מבטה אלי, ומשהו בענייה תפס את צומת לבי. אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל היה שם מין ניצוץ מוכר, והדרך שהיא הסתכלה עלי… וואו, מה קורה לי? אני פשוט מתחיל לדמיין דברים.
"טוב, אני אלך לי." אמרתי בשביל לנסות לחפות על הדמיון המופרך שלי, ואז אמנדה התעוררה.
"אה, כן." היא פתחה את המנעול בעזרת המפתח ופתחה את הדלת עבורי. "ביי." היא אמרה בזריזות.
"את יודעת יוסטון," אמרתי לה שנעצרתי בפתח ביתה. "אני תמיד חשבתי שיום שלם איתך היה סיוט, אבל דווקא נורא נהניתי היום."
"גם אני." היא חייכה, ושוב אותה ההרגשה עלתה בי שראיתי את החיוך הזה פעם.
"ביי, יוסטון." אמרתי שיצאתי מהבית.
"ביי, מקליין." היא החזירה לי וסגרה את הדלת אחרי שיצאתי מביתה.


תגובות (8)

בבקשה תמשיכי רק עוד פרק אחד היום!!!

20/05/2015 17:10

פרק מדהים!
ראיין נהיה ממש חמוד3>
מה עוד שבוע? המשךךךך

20/05/2015 17:33

מה א משוגעת?את באמת מתכוונת להדאחר אותי ככה עוד שבוע?? אם את לא רראות בחדשות שילדה

20/05/2015 17:38

**מה את משוגעת את באמת מתכוונת להשאיר אותי ככה עוד שבוע? אם את לא רוצה לראות בחדשות שילדה התאבדה כדי שתמשיכי וסורי

20/05/2015 17:40

ואוו *^*
אני כל כך אוהבת!! את פשוט כותבת מושלם!
תמשיכי♥

20/05/2015 18:02
Bar Bar

הפרק הזה כלכך יפה והם כלכך חמודים אני מאוהבת ברמות וראיין ממש מתוק למה שנאתי אותו בכלל מאמי שלי
ואל תדאגי אמנדה
הוא עוד יראה אותך עם פחות ממגבת
(סתם לא אמאלה מה)
ואומייגאד אובחכעעיע יש סוף דבר ישישישישישיש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(זה בזכותי. תודי.) (סתם לא)

20/05/2015 22:16

קראתי רק עכשיו..
הייתי בטיול שנתי יומיים .לכן לא הגבתי…
הפרק חמוד!
נו..מתי זה יקרה?
מחכה שהוא יבין שזאת היא.

21/05/2015 18:15

סוף סוף אני יכולה להגיב. אוי אני מקווה שאני לא אפספס שום דבר כי כמו שאת יודעת, כבר כתבתי תגובה אבל היא לא נשלחה ו גרררר:<
אוקיי, אז אני חייבת להתחיל בזה שלדעתי זה שראינו את זה מנקודת המבט של ראיין זה סופר מתוק. אנחנו לא ידענו אם הוא זיהה אותה או חשב עליה בצורה כלשהי וזה פשוט מקסים. הוא נראה כזה דושבאג אבל הוא באמת כלכך לכחעמכלחגמעלגכ אני פשוט מתה עליוווווווו.
ואיך שהוא נהיה פרנואיד ופשוט הסתכל על כללללל ילדה בבית הספר. וזה שהוא זיהה את הצחוק שלה. לדעתי זה הדבר הרומנטי ביותר. שהוא זיהה וחשב ורצה ללכת אליה ואפילו ניסה לדבר איתה על זה ולהגיד לה. זה פשוט, אחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. הם יהיו כלכך מושלמיםםםםםםםם. אני רוצה שהוא יגלה כבררררררררררררררר. לכעמלגחכעמ
שיגלהההההההההההההההההה;-;

21/05/2015 21:36
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך