הסיפור של סינדרלה פרק 16

אז הנה הפרק כבר כאן! אני אוהבת את הפרק הזה, הוא פרק קליל וחמוד שמתעסק אך ורק בראיין ואמנדה :) אני מקווה שתהינו!

נשענתי על הקיר על יד דלתות הכניסה לאולם, האזניות שלי עדיין תקועות באוזני ומוזיקה מחרישת אוזניים חוסמת כל רעש אחר מהסביבה. הגשם עדיין ירד, אולי קצת פחות ממקודם, אבל עדיין מספיק חזק בשביל להרטיב אותי עד לשד עצמותי. אז כל מה שנותר לי לעשות זה לחכות עד שהוד רממותו ראיין מקליין יחזור מהמלתחות וייקח אותי הביתה.
אז אני עצמתי את עניי והשענתי את ראשי על הקיר. הוזזתי את שפתיי למילות השיר (או צעקות, אם רוצים לתקן), מתחברת למילים שהזמר שר/צעק בתוך אוזני ביחד עם גיטרות שמנגנות ברקע ותופים שמוסיפים קצב.
~ (לא חובה! אם אתם רוצים שאתם יכולים לשמוע את השיר die for you של falling in reverse בשביל לקבל רעיון של איזה שיר היא מקשיבה. אני אישית אוהבת את השיר הזה, אז תהינו ממנו ^^)~
כשהפזמון נשמע שרתי חרש למילות השיר ביחד עם הזמר את המילים שהוא לפחות שר עכשיו ולא צעק לשם שינוי. הוא שר על כך שהוא הורג את עצמו על מילותיהם, ועל מילים שעדיף שלא יאמרו. הייתי כל כך שקוע בשיר, אז שהרגשתי ביד נוגעת בכתפי צווחתי בבהלה ומיהרתי לפקוח את עני.
הבטי לצידי וראיתי את ראיין מגחך למראי, שיערו רטוב ופרוע ותיקו תלוי על כתפו בצורה מרושלת. הוא לבש רק חולצה לבנה פשוטה ומכנסי ג'ינס, והוא נראה חתיך יותר מתמיד. ניסיתי שלא לבהות בו, אז במקום זאת דיברתי.
"לא קר לך ככה?" הצבעתי על גופו.
הוא הניד בראשו ואז הוא לקח את האזניות שלי מאוזני. "למה את מקשיבה שאת שרה כמו איזה ביונסה?" הוא צחק ולפני שיכולתי לעשות משהו בנדון, הוא שם את האזניות שלי באוזניו.
"וואו, את שומעת חזק!" הוא צעק. "אבל זה דווקא מוזיקה טובה!"
"באמת?" שאלתי אותו בהרמת גבה, אבל כמובן שידעתי שהוא אוהב כמעט כל ז'אנר של מוזיקה. הוא יכל לאהוב שירי פופ מסריחים (שאני שנאתי, מן הסתם) עד לשירי מטאל שאנשים אחרים שנאו.
"אמרת משהו?" הוא צעק בשאלה.
צחקקתי והנדתי בראשי. הוצאתי את האזניות שלי מאוזניו של ראיין ולקחתי אותם לידי. "שאלתי אם אתה באמת חושב ככה."
"חושב איך?" הוא שאל מבולבל.
"אם אתה באמת חושב שזאת מוזיקה טובה?" שאלתי כמובן מאליו ועצרתי את המוזיקה וניתקתי את האזניות מהטלפון שלי.
"כן, אני מקשיב למוזיקה כל הזמן." הוא משך בכתפיו. "טוב, את באה? האוטו שלי לא חונה רחוק מכאן."
אז שנינו התהלכנו לכיוון המכונית שלו מתחת לגגונים הקטנים שיכולנו למצוא.
"אני לא ידעתי שאתה מקשיב למוזיקה הרבה." אמרתי אחרי כמה שניות שהלכנו בשתיקה. כמובן שידעתי שהוא מקשיב למוזיקה הרבה, אבל לא יכולתי לחשוף את זה בפניו.
"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עלי," הוא הפנה את מבטו אלי בזריזות. "אבל כן, אני מקשיב להרבה מוזיקה."
"כמו?"
"כמעט כל ז'אנר שאת יכולה לחשוב עליו." הוא ענה.
"פופ?" שאלתי.
"כן." הוא ענה, אבל ידעתי שהוא לא מקשיב לו כל כך הרבה.
"טראנס?"
"קצת." הוא הודה.
"קאנטרי?"
"אה… את זה אני לא כל כך אוהב." הוא משך בכתפיו.
"רוק?" שאלתי, וידעתי מה התשובה שלו תהיה כבר.
"רוק זאת המוזיקה שאני מקשיב לה הכי הרבה." הוא אמר בחיוך. "זה סוג המוזיקה שאני הכי אוהב מכולם."
"גם אני!" קראתי נרגשת והוא הסתכל עלי במבט מוזר. "זאת אומרת, כן, גם אני אוהבת רוק." מיהרתי לתקן את עצמי עם סומק קל על לחיי.
"לא, אני פשוט לא ידעתי את זה עד עכשיו." הוא צחק למראי.
"טוב, יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי." העתקתי ממנו בגיחוך קל.
"הי, אל תשתמשי במילים שלי!" הוא דחף אותי קלות בעזרת כתפו.
"אני אומר מה שבא לי!" צחקתי ודחפתי אותו גם, אבל הפעם בעזרת ידיי.
"הי, בלי ידיים!" הוא צחק גם הוא ושפשף את כתפו.
"אתה זה שהתחלת, אל תאשים אותי." הרמתי את ידיי להגנתי.
"טוב, בסדר." ראיין וויתר לבסוף. "הי, הגענו." הוא אמר והחווה בראשו אל עבר משהו.
הבטי לאותו הכיוון וראיתי מכונית ספורט שחורה עומדת לבד במגרש החנייה, רטובה מגשם ששטף אותה.
"לא יכולת לפחות להחנות לפחות מתחת לאיזה גגון?" חצי התלוננתי חצי שאלתי את ראיין.
"טוב, מאיפה לי לדעת שירד גשם?" ראיין החזיר לי.
"שמעת על הדבר הזה שקוראים לו 'תחזית מזג אוויר'?" שילבתי את ידי על חזי.
"הם לא תמיד צודקים." ראיין אמר להגנתו, ואני רק נאנחתי.
"טוב, לפחות תפתח את המכונית בשביל שלא נצטרך לחכות בגשם עד שתמצא את המפתחות." ביקשתי ממנו.
"בסדר, בסדר." הוא נאנח והוציא את מפתחות המכונית מכיסו ולחץ על כפתור, והמכונית צפצפה בתור תגובה.
"תודה." הנהנתי.
"קדימה, נשים קודם." ראיין החווה אל עבר המכונית שלו.
"בסדר." נאנחתי בעצבים והבטי במכונית שבאמצע הגשם. נשמתי עמוק ורצתי אל המכונית הכי מהר שאני יכולה וגם לנסות לא להחליק וליפול לתוך השלוליות.
הגעתי למכונית שלו ומיהרתי לפתוח את הדלת, אבל היא לא נפתחה. ניסיתי שוב, אבל היא נשארה נעולה. הרמתי את מבטי אל ראיין שצחק מתחת לגגון ונותר יבש בעודי נרטבת יותר ויותר בגשם.
"ראיין!" צרחתי בעצבים. "תפתח את האוטו עכשיו!"
"אבל יפה לך רטוב!" הוא צחק יותר חזק.
"מקליין, אני מזהירה אותך!" צרחתי בטון מאיים.
"בסדר, בסדר." הוא עדיין צחק ושוב לחץ על כפתור במפתחות שבידו, והאוטו צפצף בתגובה.
מיהרתי לפתוח את הדלת ולהיכנס אל תוך האוטו, רועדת מהקור ורטובה מהגשם. כעבור דקה ראיין נכנס גם הוא למושב הנהג והוא רטוב מעט, אבל לא כמוני.
"אני יכולה לסחוט כוס רק מהכובע שלי." התלוננתי והורדתי את כובע הצמר האהוב עלי מראשי, עכשיו סחוט במי גשם.
"אז בפעם הבא תוודאי שאני באמת פותח את האוטו." הוא צחק, ואני חבטי לו בזרוע. "איי, זה כאב!" הוא קרא ושפשף את זרועו.
"זה מגיע לך." נשפתי בעצבנות. "שהיה לך ברור, אם אני מצטננת בגלל הקטע המסריח שלך אני ידביק אותך גם."
"ואיך בדיוק תעשי את זה?" הוא שאל בהרמת גבה.
"יש לי את הדרכים שלי." אמרתי בזמן ששמתי את התיק שלי בין רגלי. "עכשיו סע, ותפעיל גם את החימום."
"בסדר, בסדר. איזה עצבנית." הוא מלמל והתניע את האוטו.

"אולי תחליף תחנה כבר?" התלוננתי לראיין. הרדיו ניגן שיר ממש מעצבן, מהשירים האלה שהם כל כך מטומטמים וקליטים שהם פשוט לא יוצאים לך מהראש אפילו שאתה שונא אותם.
"אבל אם זה מעצבן אותך, עדיף להשאיר את זה." הוא צחק והפעיל שוב את המגבים.
"מקליין!" קראתי עצבנית.
"בסדר, בסדר." הוא צחק עוד יותר מהעצבים שלי והעביר תחנה, שבה התנגן את אותו השיר.
"אויש נו באמת!" קראתי ושילבתי את ידיי על חזי.
"היי, אני לא שולט ברדיו!" ראיין קרא להגנתו ועצר ברמזור. "הנה, יש לי פשרה." הוא אמר ואז חפר בתוך התא שבין המושבים, עד שהוא הוציא משם נרתיק שחור. הוא הושיט לי אותו, ואני לקחתי אותו מידו.
"מה זה?" שאלתי אותו.
"יש שם דיסקים, תבחרי מה שבא לך." הוא ענה לי והמשיך לנסוע שהאור התחלף לירוק.
"אוקי." משכתי בכתפיי ופתחתי את הנרתיק. דפדפתי בין הדיסקים, רואה הרבה דיסקים של להקות שאני אוהבת וחלק של להקות שאני מכירה אבל לא שומעת. דפדפתי בין הז'אנרים השונים של מוזיקה שבתוך הדיסקים, עד שנתקלתי באחד שאהבתי מאוד.
"גרין דיי!" קראתי בשמחה ומיהרתי להוציא אותו מהנרתיק ולהכניס אותו אל תוך מערכת הסטריאו של המכונית.
ברגע שהשיר הראשון התנגן, ראיין חייך. "זה האלבום הכי טוב שלהם."
"כן, הוא גם הכי אהוב עלי." הסכמתי איתו בחיוך קל. "לא שמעתי אותו הרבה זמן."
שנינו שתקנו, מקשיבים לבילי ג'ו שר. הבטי מחוץ לחלון, רואה את הרחובות הרטובים וכמה אנשים הולכים במדרכות ובידיהם מטריות רחבות. אחרי כדקה של שתיקה, החלטי להוציא את מחברת הסיפורים שלי ולעבור על מה שכתבתי, ולחפש שגיאות כתיב או מילה שלא כתבתי ברור.
"מה זה, המחברת שלך?" ראיין שאל.
"כן, למה?" שאלתי אותו בעודי חיפשתי את הדף שעצרתי בו בפעם האחרונה.
"לא נמאס לך לכתוב לפעמים?" הוא התעניין ופנה ימינה בפניה.
"ולך לא נמאס לרדוף אחרי כדור ולזרוק אותו לסל?" החזרתי לו באותו מטבע, ואז מצאתי את הדף שעצרתי בו.
"הי, לפחות זה ייתן לי משהו בחיים." הוא הגן על עצמו והחיבה שלו לכדורסל. " מה כתיבה נותנת לך?"
"בתור התחלה, היא נותנת לך שחרור." אמרתי לו וניסיתי להתעלם מהמוזיקה ברקע ולהתרכז במה שכתבתי.
"איזה שחרור בדיוק?" הוא שאל מבולבל, אבל אני יודעת שהוא אומר את כל זה סתם. אני יודעת שהוא הוא כותב בדיוק כמוני, אבל שירה, ולא כתיבת סיפורים כמוני.
"זה עוזר לך לברוח לעולם אחר." אמרתי לו בפשטות, וכבר לא היה לו מה להחזיר לי, אז הוא פשוט שתק עד סוף הנסיעה.
עד שראיין עצר מול ביתי, אני כבר כמעט הספקתי לגמור לעבור על כל הכתב ולתפוס כמה טעויות קטנות בכתיבה שלי.
"הנה אנחנו כאן." ראיין אמר שהוא עצר מול ביתי.
הרמתי את ראשי בזריזות והבטי מחוץ לחלון ורואה את ביתי מבין כל טיפות הגשם שעל החלון. חזרתי למחברת שלי וקראתי את השורה האחרונה.
"את יכולה לצאת, את יודעת." ראיין אמר מבולבל כשראה שאני עדיין לא יוצאת מהאוטו.
"אני יודעת." השבתי לו וקראתי את המילה האחרונה.
"אז למה את לא יוצאת?" הוא שאל עדיין מבולבל.
"בגלל," סגרתי את המחברת והרמתי את מבטי אליו. "שרציתי לגמור לקרוא את מה שכתבתי."
"כן, זה ממש מסביר את זה." הוא גלגל את עניו.
"אז מה אתה רוצה שאני יגיד לך? שאני נשארת במכונית רק בשביל להישאר איתך יותר?" אמרתי בציניות והנחתי את המחברת על גבי התא בין המשובים.
"את רומזת משהו?" הוא שאל בהרמת גבה.
גלגלתי את עניי ונאנחתי. "אידיוט."
"אמריקן אידיוט?" הוא שאל בחיוך קל.
"כן, בדיוק." צחקתי על הבדיחה הקטנה שלו.
אבל במקום לצחוק גם, ראיין כיווץ את גבותיו בבלבול.
"מה?" שאלתי אותו.
"הצחוק שלך." הוא אמר. "הוא מוכר לי."
"אני צוחקת הרבה, מה זאת אומרת?" שאלתי אותו, אבל הבנתי על מה הוא מדבר. אני זוכרת שהוא אמר שהוא יזכור את הצחוק שלי, והוא באמת זכר אותו כמו שהוא הבטיח.
"לא, אני זוכר אותו מאיזשהו מקום." הוא התעקש. הוא הביט בי, יותר דרוך, ונראה שהוא מנסה להפעיל את הגלגלים במוח שלו בשביל לפענח את התעלומה הזאת.
"אה, אני באמת צריכה ללכת." אמרתי אחרי כמה דקות שהוא רק הסתכל עלי ואני הסמקתי ממבטו.
"כן, כן." הוא הסכים איתי כעבור כמה שניות.
"תודה על הנסיעה, והלימודים." אמרתי לו ולקחתי את תיקי מבין רגלי.
"כן, בטח." הוא חייך.
"טוב, אז ביי." אמרתי ופתחתי את הדלת.
"ביי." הוא השיב.
יצאתי מהמכונית ומיהרתי לכיוון ביתי, לא מסתכלת לאחור. שמעתי גלגלי מכונית נוסעים, והבנתי שהוא עזב. ישר שנכנסתי הביתה, משהו כבד קפץ עלי וכמעט גרם לי ליפול אחורנית.
"אלפרד!" קראתי צוחקת, והכלב קשקש בזנבו בשמחה. נעלתי את הדלת מאחורי, ליטפתי את ראשו של אלפרד בזריזות ומיהרתי למעלה להתקלח ולהחליף את בגדי הרטובים מהגשם. זה היה יום משוגע לגמרי, אבל גם מהנה בצורה מוזרה. מי חשב שציון נכשל שבשבילו התחמקתי מהבית רק בשביל לפגוש את הבחור שלי (ראיין), אני קיבלתי מה שרציתי יותר מכל- לבלות עם הבחור שאני אוהבת בנעימים.