הסיפור של סינדרלה פרק 15

תודה רבה על כל התגובות המקסימות בפרק הקודם, את לא מבינות כמה מאושרת הייתי מלראות את כל התגובות היפות שלכן! וגם, אני שמחה להודיע שהפרק של היום מתרכז אך ורק בשתי הדמויות האהובות עלינו… ג'יל וביל! חחח, סתם, ראיין ואמנדה. זהו פרק עליהם בלבד, ולדעתי הוא כל כך חמוד ומקסים, אז אני מקווה שתאהבו אותו! :)

"זה לא העונש שלך, זה העונש שלי." נאנחתי ונשענתי על הקיר.
"תאמיני לי, זה גם עונש בשבילי." ראיין נאנח בעצבנות ועצר מולי.
היינו בדרכנו לספרייה ולהתחיל ללמוד כמו שמר אוניל אמר לנו. פגשתי גם את סופי, ואמרתי לה שהיום אני לא אחזור איתה הביתה כמו שתכננו בגלל שמר אוניל הדביק לי את ראיין. ואיזה מזל יש לי? למה לא יכולתי להיתקע עם אחד מהחנונים שאף אחד לא מדבר איתם במקום להיתקע עם ראיין?
"ממתי אתה טוב בכימיה, בכל מקרה?" שאלתי אותו והרוח העיפה את שיערי על פני.
"טוב, זה עניינך?" הוא התלונן.
"בתור הבחורה שאתה מלמד, כן, זה ענייני." החזרתי לו ושילבתי את ידי על חזי. אני השתדלתי גם לא להסתכל ישירות אליו, אלה קצת מסביבו. אני לא רוצה להסתכן וליפול שוב לעניים שלו…
"אז בואי רק נגיד שאני לא גרוע בכימיה." הוא החזיר לי. "טוב, את באה לספרייה? יש לי אימון עוד שעה וחצי."
"בסדר, בסדר." נאנחתי והלכתי ביחד איתו לספריה. הרוח נשבה שוב והציקה לי, אז סידרתי את הכובע שלי על ראשי וסירקתי את שיערי מפניי.
ראיין פתח את הדלת ואפילו לא טרח להחזיק אותה פתוחה בשבילי, אלה רק המשיך ללכת והדלת נטרקה לי מול הפרצוף. נאנחתי ברוגז ופתחתי את הדלת בעצמי, והבטי בשמיים האפורים בחטף לפני שנכנסתי לספרייה.
"וואו, לא נראה לי שנכנסתי לפה מאז יום המפגש לפני השנה הראשונה בתיכון." ראיין אמר לי שהצלחתי להשיג אותו בסופו של דבר.
"וואו, ספורטאי עד הסוף." 'התרשמתי' והתיישבתי בכבדות בשולחן הכי קרוב אלי.
"כן." הוא הסכים והתיישב מולי."אני לא מאמין שנתקעתי איתך…מה הסיכויים?"
"כן, אה?" הסכמתי איתו, וסוף סוף אזרתי אומץ והבטי בו. ישר שהבטי בעניו נזכרתי בנשף. הרגע שהוא החזיק בידי, החיוך שלו, מילותיו המתוקות, הנשיקה המדהימה שחלקנו יחד. אין לי מושג כמה זמן הייתי תקוע ככה, מהופנטת מעניו הכחולות והמדהימות ש-
"למה את בוהה בי?" ראיין שאל בהרמת גבה, וצחקוק מובך ברח משפתיו.
"אה…" ניסיתי להמציא תירוץ מהיר, ופני הסמיקו כמו עגבנייה. "השיער שלך." פלטי לבסוף.
"מה איתו?"
"הוא פשוט לא במקום, וזה נורא מציק לי." אמרתי במהירות. לא יכולתי לחשוב על שום תירוץ אחר, אבל זה היה חלקית נכון. אני שונאת שהשיער לא נמצא במקום, זה פשוט מטריף אותי לפעמים.
"מה באמת?" ראיין שאל, הפעם יותר שם לב לדברי, והעביר את ידו בשיערו בנסיון לתקן את המצב. "איך זה?" הוא שאל והצביע על שיערו.
"זה נראה עוד יותר גרוע." צחקתי והבטי בשיערו שנראה כאילו אוגר רץ בו. "תן לי." נשענתי יותר קדימה והעברתי את ידי בשיערו בניסיון לסדר אותו במקום. אצבעותיי סרקו את שיערו הבלונדיני במקום, והקרבה אליו גרמה ללבי לפעום כמו משוגע, פחדתי שראיין כבר יכל לשמוע אותו. סירקתי את שיערו באטיות בין אצבעותיי, ציפורניי שורטות את הקרקפת שלו מעט. סידרתי כמה שיערות במקומן, ואז נשענתי חזרה על כיסאי.
"הנה." התנשפתי, ואני מאוד מקווה שאני לא מסמיקה מהקרבה אליו.
"תודה." הוא חייך, ולשם שינוי זה נראה כמו חיוך אמתי, ולא החיוך השחצן הזה שאני בדרך כלל מקבלת ממנו. "טוב, תוציאי את הספרים ותראי לי על מה את לומדת עכשיו. אני רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר."
"אוקי." הנפתי את תיקי על השולחן בשביל שהיה לי יותר נוח להוציא משם את הספרים של כימיה. הוצאתי את הספרים והמחברות החוצה, ואז הנחתי את התיק חזרה על רצפה.
"הפלת משהו." ראיין ציין והרים את אחת מהמחברות שנפלה לי על הרצפה.
"מה-" התחלתי לומר, אבל השתתקתי שראיין הרים אותה בשבילי, וזאת לא הייתה סתם מחברת. זאת הייתי מחברת הסיפורים שלי.
"את זה לא ראיתי כבר כמה זמן." הוא צחק ובחן את המחברת שבידו.
"תחזיר לי את זה!" דרשתי ממנו וניסיתי לחטוף את המחברת מידו.
"למה לי?" הוא צחק ופתח את המחברת, מדפדף בין סיפורים אישיים.
"תחזיר את זה עכשיו, מקליין!" נזפתי בו וקמתי ממקומי.
"בואי נראה מה חדש בחיה של אמנדה…" ראיין המשיך לדפדף במחברת והתעלם לגמרי ממני. איך יכול להיות שאני התאהבתי בפוץ הזה?!
"ראיין מקליין, תחזיר את זה מיד, או ש-"
"או שמה?" ראיין קטע אותי וצחק. "תאיימי להעיף עלי ספר?"
"אני יפיץ את השמועה לגבי הבחורה שלך." אמרתי בארסיות, וזה מה שעצר את ראיין.
הוא הפסיק לדפדף במחברת שלי והביט בי, עניו פעורות לרווחה. "מה?"
"ידעתי." גיחכתי וחטפי חזרה את המחברת שלי.
"מה את יודעת עליה?" ראיין שאל, וקולו רציני לחלוטין, ללא שמץ של הומור בקולו. אכפת לו ממני עד כדי כך?
'יותר משאתה חושב,' רציתי לומר לו, אבל לא אמרתי זאת. "מספיק בשביל להרוס לך את הסיכוי איתה." אמרתי לבסוף ותחבתי את המחברת חזרה לתוך תיקי.
"את יודעת מי היא?" הוא שאל מיד, ונצנוץ של תקווה בעניו.
במקום לענות לו, אני רק גלגלתי את עניי ופתחתי את הספרים שלי. "אנחנו פה ללמוד או להתעסק ברכילויות?" צחקתי צחוק מזויף והריאתי לו את העמודים שהכילו את החומר שלמדנו היום בכיתה שלא הבנתי ממנו כלום.
"בסדר." הוא נאנח לבסוף והוא החל ללמד אותי.
ישבנו שם כמה דקות, ראיין קורא ברפרוף את החומר ואז מסביר לי את הרעיון הכללי שלו.
אני הנהנתי מדי פעם בשביל להראות שאני מבינה את מה שהוא אומר, אבל פשוט ניצלתי את הזמן לחשוב קצת. איך יכול להיות שהוא יושב עכשיו ומדבר איתי על מושגים מטומטמים בכימיה, ואפילו לא מזהה אותי? אני אפילו לא מוכרת לא מעט? אין שום דבר שמזכיר לו אותי בשום אופן?
"…אז הבנת?" שמעתי את ראיין אומר לבסוף.
מצמצתי. "מה אמרת?"
"את צוחקת עלי?" ראיין נאנח. "אני דיברתי עכשיו במשך עשר דקות ולא הקשבת אפילו למילה שאני אומר?"
"אני מצטערת, פשוט… הולך לי הרבה בראש." הסברתי לו והשענתי את ראשי על ידיי.
"לפי מה שאני רואה,לא הולך לך שום דבר בראש." הוא צחק מהבדיחה של עצמו. "אז בואי אני יסביר לך-"
"מה זה היה אמור להביע?" קטעתי אותו בעצבים.
"מה?"
"מה זאת אומרת 'לא הולך לך שום בראש'?" שאלתי עצבנית והשתמשתי גם במילים שלו.
"את אפילו לא מקשיבה למילה שאני אומר!" הוא אמר להגנתו.
"כי מה שאתה אומר לא מעניין אותי!" החזרתי לו.
"שקט שם!" הספרנית קראה לנו מאחורי שולחנו ומבטה הזועף נעול עלי ועל ראיין.
"סליחה, גברת ג'ונסון." ראיין התנצל בשמנו ואז חזר להביט בי בעצבים. "תקשיבי, זה לא שיש לי ברירה, אבל אני ואת נצטרך לבלות הרבה זמן ביחד עד שהציונים המטומטמים שלך ישתפרו. אם זה היה תלוי בי, אני הייתי דופק לך ברז כבר ממזמן, אבל זה אומר שיסלקו אותי מהנבחרת."
"אה, אז זה אשמתי שאתה החלטת לחרב מעבדה בשיעור כימיה?" שילבתי את ידי על חזי.
"אני רק אומר שתפסיקי לשחק אותה מטומטמת ותלמדי לשם שינוי!" הוא אמר עם מבט כעוס מאוד בעניו.
"אני לא משחקת אותה מטומטמת, אין לי זמן לי ללמוד!" קראתי להגנתי.
"הא, ולי יש?" הוא אמר והצביע על עצמו."אני גם קפטן נבחרת הכדורסל, גם לומד שעתיים נוספות ביום, וגם צריך להתאמן יותר מכל האחרים בשביל להרשים איזה צייד כישרונות במשחק האליפות! ושלא לדבר על הבחורה-" הוא קטע את עצמו.
"בחורה?" שאלתי אותו בהרמת גבה.
"תשכחי ממה שאמרתי." הוא מיהר לומר בעודו מאדים.
"אז כל העצבים האלה עכשיו זה בגלל הבוגדת הקטנה שלך?" שאלתי אותו. אולי זה די לא נעים לקרוא לעצמי 'הבוגדת הקטנה שלו', אבל הוא זרק בשבילי את נטלי. אבל הוא לא יודע את זה עדיין.
"אל תקראי לה ככה!" ראיין מיהר להגן עליה, או עלי יותר נכון.
"מה קרה איתה? היא סוף סוף תפסה שכל והבינה שאתה סתם חתיכת פוץ?" עקצתי אותו, אבל זה היה רק בשביל לראות איך הוא מגיב.
"נראה לי שכן." הוא ענה לי בשקט, והמבט שבעניו כמעט גרם לי לבכות. היה לו מבט כל כך שבור בעניים, מבט שגרם לי לרצות לבוא ולחבק אותו ולומר לו שהכל היה בסדר. איך יכול להיות שברגע אחד הוא מעצבן אותי כל כך, וברגע אחר הוא גורם לי לרצות לחבק אותו קרוב אלי?
"סליחה, א-אני לא התכוונתי." התנצלתי בשקט.
"זה כל מה שנשאר לי ממנה." הוא לחש והוציא מתיקו משהו. לבי נעצר לרגע שהבנתי שזאת המסכה שלי. "אני פגשתי אותה בנשף, ובדיוק שהיא באה להוריד אותה מהפנים, מישהי באה ולקחה אותה." הוא הרים את מבטו אלי. "ואני אפילו לא יודע איך קוראים לה."
שתקתי כמה שניות, לא מבינה למה ראיין נפתח אלי פתאום בצורה כל כך גלויה. הוא מספר לי על כמה הוא שבור מזה שעזבתי אותו אפילו בלי לומר לו איך קוראים לי. הוא באמת אוהב אותי.
"למה אתה מספר לי את זה?" שאלתי אותו לבסוף.
"כי את היחידה שיודעת עלייה." הוא ענה לי בשקט, אוחז בחוזקה במסכה הלבנה שלי שנראית כל כך קטנה ועדינה בידו הגדולה.
אחרי כמה שניות של מחשבה, אמרתי לו לבסוף: "אתה יודע מה? בוא נעשה עסקה," הוא הרים את מבטו אלי ומבט שואל בעניו. "אתה תלמד אותי כימיה,"
"זה מה שאני מנסה לעשות." הוא מלמל.
"ובתמורה, אני יעזור לך למצוא אותה." השלמתי את משפטי, ואור של תקווה נצץ בעיניו של ראיין.
"את-את באמת תעשי את זה בשבילי?" הוא שאל לא בטוח. "אפילו שאת שונאת אותי?"
כמעט צחקתי ששמעתי אותו אומר את זה, אבל רק הנהנתי בראשי. "אבל בתנאי אחד."
"מה?"
"שלא תעיז לנגוע לי בקינוח שוב, מובן מקליין?" אמרתי לו בטון מאיים.
"אין בעיה," הוא צחק, הצחוק המוזיקלי שלו שאהבתי כל כך. "עשינו עסק." הוא הושיט את ידו ללחיצה, ואני לחצתי אותה, משתדלת לא להחזיק אותה יותר מדי זמן. ישר שעורו נגע בשלי הרגשתי זרמים חשמליים עוברים בידי, וקיללתי את עצמי בלב. למה יש לי כל כך הרבה רגשות אליו?
"אז, שנחזור ללמוד?" ראיין הציע שהפסקנו ללחוץ ידיים.
"אני מבטיחה להקשיב הפעם." אמרתי בחיוך קל.

"אויש, נו באמת." התלוננתי ששנינו יצאנו מהספרייה. גשם כבד ירד בחוץ, ואני לא הבאתי מטרייה איתי היום.
"מה יש?" ראיין שאל בהרמת גבה.
"גשם?" אמרתי כמובן מאליו והחוותי לסביבה. למזלי היה גגון קטן ביציאה מהספרייה, כך שלא נרטבנו מהגשם השוטף.
"אז?"
"אין לי מטרייה, אפילו אין לי קפוצ'ון." נאנחתי ונשענתי על דלת הספרייה.
"אין לך אוטו?" ראיין שאל מבולבל.
"לא." נשפתי בעצבים ."אפילו אין לי רישיון."
" אוטובוס?" הוא הציע.
"אני פספסתי אותו כבר. הוא עובד רק עד 3." אמרתי לו. "עדיף שאני כבר יירטב בגשם כמו איזה כלב."
"את לא חייבת." ראיין אמר אחרי שתיקה של כמה שניות.
"מה?"
"אם את רוצה, אני יכול לקחת אותך הביתה." הוא משך בכתפיו. "אבל זה אומר שתצטרכי לחכות עד סוף האימון."
"כמה זמן זה ייקח?" שאלתי ועטפתי את עצמי בידיי שרוח קרירה נשבה על פני.
"שעה, לא יותר מזה." הוא אמר.
"נו, מה יש לי להפסיד?" נאנחתי. "אני כולה צריכה לראות עשרים בבונים בגופיות ומכנסונים קצרים רצים על רצפת עץ אחרי כדור מפגר."
"אם את אומרת." הוא משך בכתפיו והוביל אותי לאולם שבו מתרחש האימון. אני וראיין התפצלנו בכניסה לאולם- הוא למלתחות ואני לבפנים.
נכנסתי וראיתי שבאולם התרחש עוד אימון- אימון המעודדות. גלגלתי את עניי שראיתי אותן רוקדות לצלילי שיר פופ מחליא שהדהד ברחבי האולם. עליתי בין שורות המושבים עד שהגעתי לשורת המושבים האמצעית שבה נעצרתי והחלטי להתיישב. הפלתי את תיקי על אחד המושבים והתיישבתי על זה שעל ידו.
בדקתי את השעה בטלפון ושלי, והוא הראה לי שהשעה היא כבר ארבע אחר הצהריים. אמא אמורה לחזור הביתה עוד מעט, ואם היא לא תראה אותי שם היא בטח תתחיל לדאוג. שלחתי לאמא שלי הודעת טקסט קצרה שאומרת שנשארתי אחרי בית ספר ללמוד קצת (מה שבטוח ישמח אותה) ואני יחזור הביתה מאוחר יותר.
בזמן ששלחתי את ההודעה המוזיקה סוף סוף הפסיקה והמון בנות צעקו: "קדימה אריות!" ולא שכחו לצעוק את סמל בית הספר.
אני שונאת את המעודדות, הם תמיד כל כך שמחות ומתוקות שבא לי להקיא. אף אחד לא שמח כל הזמן, ובטח שלא בנות הטיפש-עשרה האלה.
בזמן שהמעודדות שתו מים ולקחו את הדברים שלהם, הבנים של נבחרת הכדורסל נכנסו, ויכולתי לראות את ראיין ביניהם מחפש אותי בעניו. נופפתי בידי בשביל שהוא יראה אותי, ואז עניו נפלו עלי והוא נתן לי חיוך קטן.
החזרתי לו חיוך ואז חפרתי בתיק שלי בניסיון למצוא את האזניות שלי ולהקשיב לקצת מוזיקה. אחרי שמצאתי אותן וחיברתי אותן לטלפון שלי, הרמתי את מבטי וראיתי את נטלי מדברת עם ראיין. לא יכולתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל עוקץ של קנאה ננעץ בלבי שראיתי אותה מביא לו נשיקה על הלחי ורצה משם עם החברות שלה. איך הוא יכל להיות בזוגיות עם הזיוף הזה?
"אוקי בנים, תזיזו את הישבן לכאן!" המאמן נכנס לאולם וקרא לבנים שדיברו עם חלק מהמעודדות שהיו החברות שלהם. הם נפרדו מהן בחיבוק או נשיקה, ואז רצו אל המאמן.
הפעלתי את המוזיקה שלי והוצאתי את מחברת הסיפורים שלי מהתיק ועיפרון. עם כל מה שקרה בסוף השבוע הזה והיום, מגיע לי לנקות קצת את הראש. אז זה מה שעשיתי: במשך השעה שחבורת נערים מתבגרים ומיוזעים זרקו כדורים לכל עבר ונבחו כמו חבורת בבונים, אני ישבתי לבד במושבים שבהם צופים במשחקים ושמעתי את המוזיקה הרועשת שלי בזמן שהוצאתי את כל הרגשות שלי על הנייר.
יש כמה אנשים שהם טועים וחושבים שכתיבה זה סתם צירוף של כמה מילים, ושזה דבר שקל לעשות. אבל כמובן, שהם טועים בענק. כתיבה זה כמו ציור, אתה יוצר משהו בעזרת הדמיון שלך. כמו שבציור אתה יכול ליצור עולמות, לצייר נופים, להוציא את כל מה שאתה מרגיש על פיסת בד לבנה עם צבעים וליצר יצירת מופת, אותו הדבר אתה יכול לעשות עם כתיבה. אולי אי אפשר להראות את זה כמשהו ממשי כמו ציור, אבל יש לזה את אותו העיקרון- ליצר עולם חדש ומופלא שבו כל דבר יכול לקרות. לא סתם אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים.
אין לי מושג כמה זמן ישבתי וקרעתי את עור התוף שלי במוזיקה חזקה בשביל לחסום את רעש הבנים המתאמנים, אבל הייתי כל כך שקוע בכתיבה שלא שמתי לב לזמן שחולף. חוד העיפרון שלי נהיה יותר ויותר קצר, עד שכבר לא יכולתי לכתוב. אבל כמו תמיד, שאני כותבת אני יכולה להרגיש שאני פחות לחוצה ממקודם, כאילו איזה עול ירד ממני ויצא לכתיבה. זה תחושת הקלה יוצאת מן הכלל.
אבל אחרי כמה רגעים הרגשתי משהו כבד נוחת ממש קרוב אלי וגרם לי לקפוץ במקומי עם צווחת בהלה קטנה. הרמתי את ראשי מהמחברת וראיתי חבורת בנים מיוזעים ומגחכים (ראיין התפקע מצחוק כבר), וכדורסל נח על המושב שלפני. הפסקתי את המוזיקה שלי והוצאתי את האזניות מאוזני.
"מה יש לכם, מפגרים?!" קראתי בעצבים.
"אין לנו כלום." אחד מהם קרא צוחק. "תביאי את הכדור, אנחנו צריכים להמשיך באימון!"
"לא נראה לי." אמרתי להם בחיוך עקום ולקחתי את הכדור לידי.
"נו, תביאי אותו כבר!" אחד אחר קרא עצבני במקצת.
"אתם אלה שזרקתם אותו, תבואו תיקחו אותו." השבתי להם והנחתי את הכדור בין רגלי. שבתי ותקעתי את האזניות באוזני וחזרתי להקשיב למוזיקה שלי.
לאחר מספר רגעים הרגשתי את המושבים רועדים. הרמתי את ראשי, וראיתי את ראיין מתקדם לעברי. בסופו של דבר הוא נעמד מולי ואמר משהו, אבל לא יכולתי לשמוע את דבריו בגלל המוזיקה ששמעתי.
"מה?" שאלתי אותו, למרות שאני יודעת שאני לא אוכל לשמוע את התשובה שלו.
הוא חזר על דבריו שוב, אבל אני הצבעתי על אוזני והנדתי בראשי. "אני לא יכולה לשמוע אותך!"
אז הוא התקרב אלי עוד יותר ומשך את האזניות מאוזני. "שאלתי אם אני יכול לקבל את הכדור חזרה."
"מה מילת הקסם?" שאלתי אותו.
הוא נאנח. "מה אנחנו, בכיתה א'?"
"אני לא שומעת את מילת הקסם!" אמרתי לו כמו לילד בין חמש ולקחתי את האזניות שלי מידו הגדולות.
"בבקשה." הוא נאנח.
לקחתי את הכדור מבין רגלי והושטי לו אותו.
"תודה." הוא חייך ולקח את הכדור מידי, אצבעותיו מברישות קלות על שלי וגורמות לי להאדים מעט. "יש עוד עשר דקות עד סוף האימון, ואז אני צריך להתקלח זריז. אז ניפגש בכניסה לאולם בעוד רבע שעה, אוקי?"
"אין בעיה." הסכמתי בחיוך.
הוא חייך אלי חזרה וירד אל חבריו, ורגש הפרפרים חזר לרצד בבטני שראיתי אותו זורק את הכדור לחברים שלו והחיוך המקסים שלו מרוח על פניו.