הסיפור של סינדרלה פרק 12

הפרק כאן! ווהו! אני פשוט יודעת שתאהבו את הפרק הזה, אני אישית נורא אוהבת אותו הוא גם קצת ארוך (הפתעה!), אז זה טוב :) למרות שהיום אני די מבואסת, כי הייתי בתחרות ואני והקבוצה שלי הפסדנו, וזה פשוט לא נראה לנו פייר :( אני לא הולכת לחפור לכם על כמה אני מבואסת, אז הנה הפרק. השיר כאן למטה הוא חלק מהפרק, אז אתן יכולות אפילו עכשיו להקשיב לו בשביל לדעת על מה מדובר. אז בלי לבלבל לכם המוח יותר מדי, הנה הפרק ותהינו :)

-נקודת המבט של סופי-

התהלכתי לעברו בין הקהל שרק נעץ בי מבטים בזמן שפילסתי את דרכי. הלב שלי פעם יותר ויותר מהר שראיתי אותו בעניי. הוא היה לבוש כמו נסיך מימי הבניינים, ונראה יותר טוב מתמיד.
אני תמיד חלמתי שהוא יבקש ממני לדבר איתו בהפסקת הצהריים או אחרי בית ספר, ואז הוא ייקח אותי לפינה שקטה ויודה ברגשות שלו כלפי, ואני היה יותר מאושרת מתמיד… אבל כמובן שהחלום הזה לא יתגשם. לאנדי בחיים לא היו את אותם הרגשות כלפי, בשבילו אני רק חברה טובה ולא יותר מזה.
"אז זאת את." אנדי אמר בחיוך שהגעתי אליו סוף כל סוף.
"כן, זאת אני." אמרתי לו בחיוך קל. ניסיתי להיראות רגועה קצת, אבל בפנים הלב שלי השתולל והבטן שלי התהפכה.
"ידעתי שאני לא יתאכזב." חיוכו של אנדי התפרש יותר, והוא סרק אותי מלמעלה למטה. "את נראית מדהים."
"תודה." אמרתי בשקט בזמן שהסמקתי עמוקות.
"אז אני מניח שאת כבר מכירה אותי. אז מי את?" הוא שאל והתקרב אלי.
"זה לא ממש חשוב עכשיו." מיהרתי לשנות את הנושא.
"זה חשוב מאוד." הוא צחק ואחז בידי, והלב שלי כמעט קפץ מתוך החזה שלי. אנדי הרגע החזיק לי את היד? הבטי בידו שאוחזת בשלי, ואז בו.
הוא הביט לתוך עניי, וחיוכו המושלם לא ירד משפתיו. זה נדמה כמו חלום להיות כל כך קרובה אליו.
"אתה, באמת לא רוצה לדעת מי אני." לחשתי לו אחרי כמה שניות שניסיתי להרגיע את הלב המשתולל שלי והפרפרים שלו חדלו להתרוצץ בבטני.
"אוי, סופי…" הוא נאנח והניח את ידו השנייה על פני.
"אתה קראת לי הרגע סופי?" שלאתי מופתעת. איך הוא יודע שזאת אני?
אנדי לא ענה לי אלה הוריד את המסכה בעדינות מפני, וחשף את פני. "ידעתי שאני לא יתאכזב." הוא צחקק.
"איך אתה ידעת שזאת אני?" התנשפתי בהלם.
"אמנדה פלטה את זה בטעות." הוא צחק.
"אמנדה?!" קראתי עכשיו, יותר בכעס מאשר בהלם. חשבתי שהיא חברה שלי! איך היא יכלה לרוץ ולספר את זה לאנדי?!
הכעס הפתאומי משך אותי מההלם וההתרגשות שפקדו אותי קודם, ועזבתי את ידו של אנדי. "אני יראה לה מה זה!" אמרתי בכעס והסתובבתי אל עבר הכיוון שלה.
אחרי צעד וחצי, הרגשתי יד תופסת בשלי ומושכת אותי חזרה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי צמודה לאנדי, ממש במרחק של נשיקה.
"מה-" התחלתי לומר, אבל לא יכולתי אפילו להתחיל את המשפט עד ששפתיו של אנדי נגעו בשלי.
הייתי המומה לכמה שניות, ואפילו לא הגבתי. אבל אחר כך נישקתי אותו חזרה, וזאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה שחלקתי עם מישהו אי פעם.
התנתקתי מהנשיקה, ושפתיי חייכו אוטומטית, ולא נראה לי שאני יכולה לגרום לזה להפסיק.
אנדי חייך גם כן, ועניו נצצו שפגשו בשלי. "את לא יודעת כמה חיכיתי לזה."
במקום לענות לו, נישקתי אותו שוב, ואנדי חייך אל תוך הנשיקה. לא חלמתי שהלילה הזה היה ככה, אבל הוא יותר טוב משקיוויתי.
"סופי," אנדי לחש אחרי שהתנתקנו מהנשיקה. ידו נכרכו סביב מותני ומשכו אותי יותר קרוב אליו. "אולי זה קצת מפתיע, אבל אני חייב לספר לך משהו."
"מה זה?" שאלתי אותו, וחיוכי פשוט סירב לרדת לי מהפרצוף.
"אני מחבב אותך." הוא אמר את שלושת המילים אלה, והפרפרים שבבטני רפרפו ללא נחת. "ואני מרגיש כמו אידיוט שקלטי את זה רק עכשיו."
"אני גם מחבבת אותך." עניתי לו. "מאוד."
חיוכו של אנדי רק גדל. "אפרופו מחבבת, מה עם אמנדה? היא פגשה עדיין את הרומיאו שלה?"
סובבתי את ראשי אל עבר רחבת הריקודים, וחיפשתי בניהם את אמנדה. בסופו של דבר מצאתי אותה מדברת עם בחור שנראה חתיך למדי. מי ידע שבחור מתוק ורגיש יכול גם להיראות כל כך טוב?
"הנה, היא שם." סימנתי לו בעניי אל עבר אמנדה.
"וואו, היא נראית מהמם." אנדי התפלא.
"ומי אתה חושב שארגנה אותה?" שאלתי אותו בהרמת גבה.
"גלוריה?" הוא שאל.
גלגלתי את עניי וגיחכתי. "אתה ממש טוב בניחושים."
"היי, תראי!" הוא דחק בי, ועדיין הביט לכיוונה של אמנדה.
סובבתי את ראשי שוב אל עבר הרחבה, וראיתי שהרומיאו שלה לוקח את ידה ומוביל אותה החוצה. "קדימה, אמנדה!" עודדתי אותה, למרות שהיא לא שמעה אותי.
"אני מקווה שהכל ילך טוב." אנדי קיווה בשקט.
"וגם אם לא," הוספתי לדבריו וסובבתי את ראשי אליו. "למרות שאני די בספק, תמיד יש אותנו."
"כן," הוא הסכים בחיוך. "תמיד יש אותנו."

-נקודת המבט של אמנדה-

"יוליה?" שמעתי קול אומר מאחורי.
זה קורה. נשמתי עמוק, ספרתי עד שלוש בלב, והסתובבתי.
ישר שהסתובבתי, היה דבר אחד ששמתי אליו מכולם- העניים שלו. היו לו עניים מדהימות! כחולות ועמוקות, עם מעט ירוק באמצע, ואולי אפילו מעט אפור שלא הבחנתי בו קודם.
"רומיאו." התנשפתי בהתרגשות שחיוך התפשט על פניי.
הוא היה חתיך- ללא כל ספק. היה לו שיער בלונדיני פרוע שעיטר את פניו הגבריות, עניים מהפנטות, קו לסת גס אך עדין מושך, חיוך רחב עם שניים לבנות מסודרות, ושפתיים מלאות. הוא היה גבוהה ממני אפילו שהייתי עם עקבים, ונאלצתי להרים קצת את מבטי בשביל להסתכל עליו. היו לו כתפיים רחבות וגוף שנראה די שרירי. הוא חבש גם מסכה, בדיוק כמוני, רק ששלו הייתה כחולה כהה במקום הלבנה שלי, והיא לא הייתה כל כך מקושטת כמו שלי.
"וואו." הוא אמר בקול עמוק ומוכר מאוד. "את נראית… מושלמת."
חייכתי והבטי מטה לידיי. "תודה." אמרתי שהסומק עלה ללחיי.
"בהתחלה לא הייתי בטוח אם זאת את או לא, כי זה ממש לא נראה כמו מישהי מימי הביניים." הוא צחק, ואני צחקתי איתו. "אבל אני לא מאוכזב, את נראית אפילו יותר טוב משדמיינתי."
"טוב, אני שמחה שהפתעתי אותך." הרמתי את מבטי אליו, הוא פשוט לא הפסיק להסתכל עלי.
"למה יש לך מסכה?" שאלתי ונקשתי באצבעי על המסכה שלי שדומה לשלו.
"כי אני זוכר שככה הם נפגשו במחזה," הוא הסביר ולקח את ידי. "הם רואים אחד את השנייה מרחוק, ומתאהבים ממבט ראשון." ואז הוא הרים את ידי שהייתה בתוך שלו, ונישק אותה.
אפילו שזה היה די קלישאה, זה היה כל כך מתוק. לא ציפיתי שהוא היה כזה ג'נטלמן, אבל הנה אנחנו כאן.
"אני שמח שאני סוף סוף פוגש אותך." הוא אמר.
"גם אני, למרות שבהתחלה הייתי ממש לחוצה." הסכמתי איתו. אבל אחרי הכמה דקות של פגישה, הרגשתי שהלחץ בי גאה פחות ופחות.
"גם אני." הוא הסכים בצחקוק. "חשבתי שאת בטח לא תגיעי, אבל בסוף הגעת."
"חשבת שאני אברח לך?" שאלתי אותו בהרמת גבה.
"לא, אני פשוט חשבתי שאם תראי אותי ולא תאהבי מה שאת רואה… פשוט תלכי."
"איך אני יברח מתחיך כמוך?" צחקתי ודחפתי אותו מעט, אבל לא נראה לי שזה הפריע לו.
הוא הצטרף לצחוקי והציע לי את ידו. "אכפת לך אולי להתלוות אלי החוצה? שמעתי שאגרנו בחוץ ממש יפה."
"אני יותר מאשמח." הסכמתי בחיוך ושמתי את ידי בידו. הלב שלי פעם יותר ויותר מהר כשהוא שילב את אצבעותיו בשלי, ומבטי התלמידים שחלפנו על פניהם התלוו אלינו בדרכנו החוצה.

"וואו, באמת ארגנו פה יפה." הסכמתי עם דבריו ממקודם.
"אמרתי לך." הוא דחק את מרפקו בי, וגרם לצחקוק קטן לברוח משפתיי. "אבל בעניי, אין דבר יפה יותר ממך."
"די." אמרתי בשקט והסומק עלה לחיי שוב.
"אני רק אומר את האמת." הוא משך בכתפיו בעודו מוביל אותי לאורך שביל שמקושט בשושנים לבנים (שכנראה היו עשויים מפלסטיק) משני צדדיו.
"טוב, אם אתה אומר את זה ככה." גירדתי בזרועי במבוכה. עדיין התרגשתי שהוא החזיק בידי, וזה שלח עוד גל של פרפרים לבטני.
"אני לא מתכוון רק למראה חיצוני, את יודעת." הוא התחיל להסביר.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"טוב, בלי להיות שחצן, אני בחור שרוב הבחורות 'נופלות לרגליו'." הוא סיפר ועשה מרכאות באוויר שאמר 'נופלות לרגליו'. "וכל מי שהכרתי עד עכשיו בבית הספר תמיד אותה הדבר, כאילו הם כולן מוצרים שונים של אותו המותג."
"מה אתה מנסה לומר העצם?" שאלתי אותו, למרות שכבר סוג של הבנתי לאן הוא חותר.
"אני מנסה לומר, שאת הבחורה הראשונה שפגשתי שהיא לא כמו כולן." הוא הפנה את מבטו אלי ועצר בשביל, ואני איתו. "לא אכפת לך מה חושבים עלייך, ולא אכפת לך מאיך שאת נראית בעניי אחרים. את פועלת לפי האג'נדה שלך, לא לפי האג'נדה של אחרים. את שונה, מיוחדת, לא כמו כל הבנות האחרות. וזה מה שאני אוהב אצלך."
"אתה… אתה באמת חושב ככה?" שאלתי אותו שחיוך ענק התפרש על פניי.
"כן, ובגלל זה אני אוה- אה, אני מתכוון, זה למה אני כל כך רציתי להיפגש איתך." הוא אמר, ושמתי לב שהוא כמעט אמר 'אוהב אותך'. הוא באמת מרגיש משהו אליי, למרות שאף פעם לא נפגשנו.
"אתה יודע, אפילו שבחיים לא נפגשנו, אני מרגישה שאתה האדם היחיד שמבין אותי." אמרתי לו, ולאט לאט שמתי את ידי בידו.
הוא הביט בכפות ידנו השלובות ביחד, וחייך חיוך מאושר. "אני מקווה אבל שניפגש שוב."
"כן, גם אני." הרמתי את מבטי מידנו השלובות אליו, ושמתי לב כמה הוא קרוב אליי. לאט לאט, הוא התחיל להישען קרוב אלי יותר ויותר. נשימותינו התערבבו אחת בשנייה, ושפתינו שנייה מנשיקה. הפרפרים גאו בי יותר ויותר, והרגשתי חום עולה בי. אבל לא חשתי שמחה, אלה חשתי לחץ.
"אה, אכפת לך אולי ללכת לשם?" שאלתי אותו שהוא כמעט ונישק אותי ומיהרתי להתרחק מפניו. הצבעתי לכיוון בימה קטנה שניצבה בסוף השביל, וכנראה לשם הוא רצה להוביל אותי מההתחלה.
ראיתי מעט אכזבה בעניו על זה שלא התנשקנו, אך הוא מיהר להסתיר אותו. "כן, בטח."
התהלכנו בשתיקה אל עבר הבימה הקטנה שהייתי מקושטת בצמחים מטפסים ובעוד פרחים מפלסטיק, אבל השתיקה הייתה מהשתיקות הנעימות ולא המביכות.
עלינו על הבימה הקטנה, ידנו עדיין שלובות אחת בשנייה.
"את מעוניינת לרקוד, עלמתי?" הוא שאל עם חיוך על שפתיו. "נראה לי שהמוזיקה מהאולם מגיע עד לכאן."
"כן, אני אשמח." הסכמתי בחיוך. נתתי לו לכרוך את אחת זרועותיו החזקות סביב מותני, ואני הנחתי יד אחת על כתפו והשנייה משולבת בידו החופשיה.
אחרי כמה דקות של ריקוד עם המוזיקה החזקה מהאולם, התחלתי לדבר:" נראה לך שאי פעם נפגשנו?"
"אני לא יודע." הוא משך בכתפיו. "אם נפגשנו, אני לא מבין איך עד עכשיו אני לא שמתי לב אלייך."
"נראה לי שנפגשנו," אמרתי לו. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הוא היה נורא מוכר לי. עניו, שפתיו, הדיבור שלו… אני מכירה אותו מאיזשהו מקום, אבל אני לא יכולה להניח את האצבע של על זה.
"את חושבת?"
"אני יודעת." עניתי לו.
"אני יודע שאני יזכור את החיוך הזה." הוא אמר במתיקות, ואני צחקקתי. "ואת הצחוק הזה." הוא הוסיף, וגרם לי לצחקק עוד יותר.
"ואני יזכור את העניים שלך," אמרתי לו והבטי אל תוך עניו. "הם מהפנטות. עד עכשיו אני לא יודעת כמה צבעים יש בהן."
"כמה צבעים שרק תרצי." הוא אמר וסובב אותי תוך כדי ריקוד.
לא יכולתי שלא להרגיש מאושרת. אני כאן, רוקדת עם הבחור שהתכתבתי איתו במשך חצי שנה ואני מכירה יותר טוב אפילו מעצמי. הוא גורם לי להרגיש מיוחדת, ואני כל כך אוהבת את ההרגשה הזאת. הפרפרים שבבטני לא הפסיקו לפרפר בתוכי, וחום עלה ללחיי כל פעם שהוא החמיא לי. המגע שלו גרם לזרמים חשמליים לעבור לי בגוף, ומשום מה החיוך שעל שפתי סירב לרדת. איתו אני הרגשתי מאושרת יותר מתמיד.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל פתאום וקטע את רצף המחשבות שלי.
"כן, כל דבר." האצתי בו.
"אני יודע שזה קצת מביך, אבל מקודם, בשביל… למה לא נישקת אותי?" הוא שאל ולא הביט בפניי בזמן שפניו הסמיקו. אני לא יודעת למה, אבל המבוכה שלו גרמה לי להינמס בפנים. הוא נראה כמו חתלתול קטן ונבוך.
אבל השאלה שלו באמת התקילה אותי. קפצתי את שפתיי, והתווכחתי ביני ובין עצמי אם לומר לו את האמת.
"אני… אני אף פעם לא התנשקתי." .אמרתי לו בסוף את האמת.
"אף פעם?" עניו התרחבו.
הנדתי בראשי לשלילה. "רציתי לשמור את הפעם הראשונה שלי למישהו מיוחד, מישהו שאני באמת אוהבת."
"טוב, זאת ההחלטה שלך, ואני יכבד אותך." הוא וויתר סוף סוף על הניסיון שלו לנשק אותי.
"למרות," הוספתי והבטי אל תוך עניו. "שתמיד יש פעם ראשונה."
הוא חייך אלי, והפעם אני זאת שהתקרבתי אליו. לאט לאט פנינו התקרבו אחת לשנייה, והפעם נתתי לזה לקרות. עניי נעצמו לאט לאט, נשמתי התערבבה עם שלו, ואז שפתינו נפגשו, וההרגשה של נשיקה ראשונה מעולם לא הרגישה כל כך טוב. הפרפרים שבבטני רפרפו ללא כל הרף, והרגשתי שבאלי פשוט לצרוח מאושר. הלב שלי כמעט וברח מהחזה שלי מרוב שהוא פעם מהר, וחום נעים התפשט בכל גופי. אני בהחלט שמרתי את הפעם הראשונה שלי למישהו מיוחד, שאני מודה- אני מאוהבת בו. אולי לא נפגשנו אי פעם, אבל אני מכירה אותו כמו כף ידי וסומכת עליו במיליון אחוז.
אבל לצערי, כל הרגעים הטובים חייבים להיגמר מתישו. התנתקנו מהנשיקה, שנינו מתנשפים מחוסר האוויר. עניו הביטו אל תוך שלי, עניים מהפנטות ביופיין שבחיים לא אשכח. מי יאמין שטעות אחת קטנה בצ'אט הבית ספרי תגיע לזה? לא יכולתי להאמין שהטעות הזאת תגיע לנקודה שבה אני יתאהב בבן אדם שמעולם לא פגשתי.
"וואו." זה הדבר הראשון שהוא אמר כשפקח את עניו. "נראה לי שאני בחיים לא ישכח את הנשיקה הזאת." הוא אמר.
חייכתי לעצמי. "גם אני לא." אמרתי לו.
"את יודעת, בתור מישהי שזאת הפעם הראשונה שלה, את מנשקת מדהים."
"תודה," צחקתי והרגשתי שהסומק עולה לחיי (כן, אני מסמיקה הרבה). "אתה גם מנשק לא רע."
"כמו שאמרתי, בחור שכל הבנות נופלות לרגליו." הוא צחק וקרץ לי.
אני רק גלגלתי את עניי וצחקתי. "אתה פשוט רוצה להרוס את הרגע?"
"סליחה, נסחפתי קצת." הוא התנצל בצחקוק קל. "אני מת לדעת איך את נראית בלי המסכה." הוא נאנח והניד בראשו.
רק המשפט הקצר הזה גרם לי להתעורר מהענן שהייתי עליו ולנחות על האדמה הקשה. "אני מעדיפה שלא." ניסיתי מלהתחמק ממנו ועזבתי את ידו. הסתובבתי ממנו וירדתי מהבימה הקטנה.
"הי, לאן את הולכת?" הוא קרא אחרי.
לא עניתי והמשכתי ללכת בשביל, עד שהרגשתי שהוא תופס בידי ומושך אותי אליו. "אמרתי משהו לא בסדר?" הוא שאל במבט דואג.
בתור תשובה נאנחתי והתיישבתי על ספסל קטן שניצב לצד השביל, הוא התיישב על ידי. "אני פשוט מפחדת." אמרתי ישר.
"ממה יש לך לפחד?" הוא שאל ואחז בידי בניסיון להרגיע אותי מעט.
"אתה בטח לא תאהב אותי בלי המסכה, אני פשוט יודעת את זה." אמרתי לו את האמת בפרצוף, לא מפחדת מאיך שהוא יגיב.
"זה לא משנה לי איך את נראית," הוא אמר כתשובה וסירק כמה שיערות אל מאחורי אוזני. "למרות שאת באמת יפה," הוא הוסיף וגרם לצחקוק קל לברוח משפתיי. "אני באתי לכאן היום מפני מי שאת בפנים, וזה הדבר היחיד שחשוב לי."
סוף סוף הבטי בו, והוא חייך אלי חיוך מרגיע. "את יודעת מה, בואי נעשה עסק. אני יוריד את מהסכה קודם, ואז את, אוקי?"
"אוקי." הסכמתי אחרי כמה שניות שחשבתי על זה. הוא בחור מקסים ומתוק, אני רוצה להיות איתו עם או בלי המסכה שנחה על פניו.
"נפלא!" הוא הקרין חיוך על פניו. "אבל לפני זה, אני הכנתי לך משהו."
מבט של בלבול חלף על פניי שהוא קם מהספסל ומיהר אל עבר הבימה הקטנה, או מסביבה יותר נכון. כעבור חצי דקה הוא חזר אליי, וגיטרה אקוסטית נמצאת בידו.
"מאיפה הבאת את זה?" שאלתי אותו כשהוא התיישב.
"אל תגלי לאף אחד, אבל אפשר לומר שגנבתי את זה מחדר מוזיקה." הוא הודה בחיוך לחוץ. "אבל אני יחזיר אותה, מבטיח!"
צחקתי על הלחץ שלו. "פשוט תנגן כבר!" דחקתי בו.
"אוקי, זה שיר חדש שכתבתי, ואני די חשבתי עלייך שכתבתי אותו." הוא אמר ויצב את הגיטרה על הברך שלו בשביל לנגן.
"עלי?" שאלתי אותו, והלב שלי האיץ עוד פעם.
"כן, עלייך." הוא חייך. "אני מקווה שתהיני…" הוא אמר והתחיל לנגן.
~
השיר שהוא ניגן זה I Miss You של Blink 182, כי פשוט לא היה לי רעיון אחר. אני יודעת שזה של אחת מהלקות היותר מוכשרות שיש עם המוזיקה של היום, אבל זה אחד מהשירים האהובים עלי ומגיע לו להישמע. פשוט תדמיינו שהוא כתב את זה, אוקי? תודה.
~
הוא ניגן ושר, ובחיים לא שמעתי שיר כל כך טוב בחיי. זה היה מרגש, עצוב, ומעורר השראה בעת ובעונה אחת. קולו היה מהמם, והוא תמיד הפנט אותי וסחף אותי למקומות חדשים בדמיון. הוא מוזיקאי מלידה, ללא כל ספק.
הוא שר את התו האחרון, ואני מחאתי כפיים. "וואו, זה היה מדהים!"
"את באמת חושבת?" הוא שאל לחוץ. "כי גם התבלבלתי באקורד באמצע, ואני לא כל כך בטוח עם חלק מהמילים."
"אתה צוחק עלי? זה שיר שצריך לזכות בפרס!" כמובן שמעט הגזמתי, אבל השיר היה כל כך מקסים שאני בטוחה שיום אחד אנשים יתאהבו בו בדיוק כמוני.
"תודה, זה הכל בזכותך." הוא אמר והסמיק קלות. "ועכשיו… הרגע שחיכינו לו." הוא השעין את הגיטרה כנגד הספסל.
"על מה אתה מדבר?"
"אני עומד להוריד את המסכה." הוא ענה. ידיו עלו למעלה, והוא הזיז את גומי שתפס את המסכה על פניו, ואז המסכה ירדה מפניו, והרגשתי איך הכל מתנפץ לי לרסיסים ברגע שראיתי את פניו ללא המסכה.