הסיפור של סינדרלה פרק 11

כן, לקח לי קצת זמן להעלות את הפרק שהבטחתי, אבל הנה הוא כאן! אתן יכולות לחגוג עכשיו. טוב, אני סיימתי את הפרק של הנשף, ואני יכולה להבטיח לכן שאתן תאהבו אותו נורא! אני אישית נורא אוהבת אותו, אז אני מקווה שגם אתן :) אבל בגלל שפרסמתי את הפרק הזה די מוקדם יחסית לפרקי זמן שאני מפרסמת בו פרקים, החלטי לעשות משהו. אני יקבע יומיים קבועים שבהם אני יפרסם פרקים, וככה אתן יכולות לדעת מתי יגיע כל פרק בלי לכסוס ציפורניים בציפייה לפרק הבא. אז משבוע הבא, אני יפרסם פרק של הסיפור בכל יום ראשון ורביעי. אז תבדקו בזמנים האלה, ובטוח שתמצאו פרק חדש שמחכה במיוחד בשבילכן ^^ תיהנו מהפרק! :)

"נו, גמרת כבר?" התלוננתי באוזני סופי שכבר נדמה שבמשך שעות מתעסקת בצללית על העניים שלי.
"רק עוד משהו קטן אחרון!" היא אמרה במרץ כשמה עוד שכבה של צללית על עפעפיי.
"אמרת את זה לפני עשר דקות!"
"זה היה הסומק, לא הצללית." היא אמרה 'נפגעת'. "ו…" היא העבירה את המברשת הקטנה פעם אחת אחרונה על עפעפיי. "גמרנו!"
פקחתי את עניי והבטי בעצמי במראה. פי נפער ועניי נקרעו לרווחה. "זאת אני?" שאלתי אותה והתקרבתי למראה. עניי היו מודגשות בעיפרון חום ורך, וצלליות בצבעי קרם ואפור עיטרו את עניי הכחולות באופן מדהים. שפתיי היו מכוסות בגלוס וורוד ועדין, ופניי נראו מדהים- שום פגם קטן לא נראה. שיערי היה מתולתל מעט בקצוות ונח על כתפיי בצורה מושלמת. ביחד עם השמלה היפה, נראיתי ממש כמו נסיכה אמתית- עדינה ואצילית.
"וואו, את נראית פשוט מהמם!" סופי התרגשה וחיבקה אותי.
"גם את." צחקתי והבטי בה. ענייה היו מאופרות בצלליות בצבעי זהב ושחור שהתאים לשמלתה, ואודם בגוון אדום-חום היה על שפתיה. היא נראתה פשוט מושלם. "אנדי ישתגע שיראה אותך." צחקתי.
"טוב, בואי רק נשים את המסכות ונלך, נראה לי טומי מחכה בחוץ כבר." היא אמרה ולקחה את המסכה שלה בידה, וגם אני את שלי.
"מה השעה?" שאלתי את סופי ששמתי את המסכה על פניי והבטי על עצמי במראה. נראיתי יפיפייה ומסתורית, בדיוק כמו שרציתי.
"כבר רבע לתשע!" סופי קרא נלחצת כשהביטה בשעון בטלפון שלה. "אני יתקשר לטומי לראות אם הוא באמת בחוץ או שהוא סתם משקר."
"אוקי." אמרתי שסידרתי את עצמי. סידרתי את השמלה, השיער, מנסה להיראות הכי טוב שאני יכולה לקראת המפגש שלי.
"טומי, איפה אתה?" סופי שאלה את בן הדוד שלה מהעבר השני של קו הטלפון. היא הקשיבה לו כמה שניות, ולבסוף אמרה: "טוב, אנחנו יוצאות. ביי." היא ניתקה את הטלפון ואז פנתה אלי.
"נו?"
"הוא בחוץ, בואי נזוז!" סופי אמרה ומשכה בידי אל מחוץ לחדר.
יצאנו מהבית אל כיוון כביש הגישה ליד הבית שלי, ולצערי לא הייתה שם שום מכונית שחיכתה שם.
"אמרת שהוא כאן!" נזפתי בסופי.
"זה מה שהוא אמר לי!" סופי קראה להגנתה.
פתאום שמענו צפירת מכונית ואורות סנוורו את שנינו. מכונית עצרה ליד ביתי, אבל לצערי זה לא היה טומי.
"וואו, מי זאת?" שמעתי את קולו של ביל קורא בזמן שהוא סרק אותי ואת סופי מלמעלה למטה.
"מי זה?" החזרתי לו באותו מטבע שראיתי את התחפושת שהוא לבש: פאה בלונדינית והחולצה שלו פתוחה עד אמצע החזה הכחוש שלו. שיזוף מוגזם על עורו, וג'יל לידו לא נראית פחות טוב.
"אוי, אמנדה!" היא קראה מאחורי ההגה. "באמת שלא היית צריכה לתרוח לליל כל הקדושים! את יכולה רק לצאת מהבית וכולם ידעו שהתחפשת למכשפה." היא צחקה, וביל איתה.
אני רק גילגלתי את עניי. "אה כן, ושתי דמויות מפלסטיק יותר טובות. גם ככה לשניכם יש ראשים חלולים כמו לברבי המסריחות האלה."
"לפחות אנחנו פופולריים." ביל ניסה להחזיר לי.
"טוב, מה אתם רוצים?" שאלתי אותם. נמאס לי מהמשחקים המטומטמים האלה.
"אנחנו לא רוצים כלום," ג'יל אמרה.
"אנחנו רק מתפלאים למה את יוצאת מהבית שאת מרותקת." ביל השלים אותה.
פי נפער. "איך אתם יודעים?"
"יש לנו את המקורות שלנו." ג'יל צחקקה ברשעות. "אנחנו הולכים למסיבה של כמה חברי קולג', ולצערי אתן לא מוזמנות." היא אמרה ב'עצב' ושריבבה את שפתה התחתונה.
"כאילו אכפת לי ממסיבה מפגרת של כמה חברי קולג'." שילבתי את ידי על חזי.
"טוב, אולי כבר תלכו?!" סופי צעקה עליה שהיא כבר לא יכלה יותר להתאפק.
"וואו, תירגעי!" ביל קרא "קדימה ג'יל, הלוזריות האלה גם ככה לא שוות את זה."
אז ג'יל לחצה על דוושת הגז והאיצה להמשך הכביש. אחרי כמה שניות עצרה מכונית אחרת ליד הבית שלי, ואני וסופי מיהרנו לעברה.

"וואו, מי אלו היפיפיות האלה שנכנסו הרגע לאוטו שלי?" טומי אמרה בפליאה כשבמבטו התחלף ביני לבין סופי כשהתיישבנו במושב האחורי של מכונית הספורט האדומה שלו.
"תשתוק וסע." סופי נזפה בו.
טומי רק צחקק ונלחץ על דוושת הגז.
~
טומי הוא בן הדוד של סופי. אני הכרתי אותו שהלכתי לישון אצלה פעם אחת והוא החליט להתנחל אצלה בחדר. יש לו שיער חום פרוע ועניים ירוקות יפות. הוא גדול ממני ומסופי בשנה בלבד, אבל זה לא מונע ממנו להתראות איתנו מדי פעם. הוא היה כמו אח גדול בשבילי ובשביל סופי, ותמיד היה יקר ללבי.
~
"אז, בשביל מי אתן מתלבשות כל כך יפה? אני יודע שזה נשף, אבל וואו! אני אפילו לא מזהה אותכן." טומי חקר והגניב בנו מבטים מדי פעם מהמראה.
"לא הכל עניינך." אמרתי ושילבתי את ידיי על חזי.
"הי, אני הייתי צריך לבטל את התכניות שלי הערב בשביל להסיע אותכן לנשף, אז מגיע לפחות לדעת למה אני מסיע אותכן." הוא התעקש.
"לראות משחק פוטבול ולתחון צ'יפס לא נקרא תכניות." סופי עקצה אותו.
"זה המשחק הכי גדול של העונה!" טומי קרא נעלב.
"זה עדיין לא הופך את זה לתכניות כאלה חשובות." סופי חייכה אליו חיוך שחצני.
"אי אפשר איתך." הוא נאנח. "אבל את עדיין חייבת לספר לי על מה כל זה." הוא אמר כשפנה ימינה בכביש.
"אני לא חייבת לך כלום!" סופי קראה נרגזת כבר.
"אז אולי אני פשוט יוריד אותך ואת סינדרלה כאן ועכשיו, ופשוט תלכו את שאר הדרך ברגל?"
"יוליה." תיקנתי אותה.
"מה?"
"אני אמורה להיות יוליה, לא סינדרלה."
"זה לא נראה ככה." הוא צחק ועצר ברמזור. הוא הפנה את ראשו וסרק את שנינו. "נו, תספרו לי כבר! לא יקרה לכן כלום, גם ככה אין לי למי לספר את זה."
"בסדר, מעצבן." סופי נאנחה בעצבנות אחרי כמה שניות שהיא והוא ניהלו קרב מבטים.
"יש!" הוא צווח, וקפץ שמישהו מאחורה צפצף, כנראה בגלל שהאור ברמזור התחלף כבר לירוק. טומי מיהר ללחוץ על דוושת הגז. "נו, למי אתן מחכות, למלכת אנגליה? תשפכו הכל!"
"טוב, בסדר, נספר לך!" אמרתי לבסוף והשענתי את ראשי אחורה על המושב. שטומי רוצה, הוא יכול להיות הכי מעצבן עלי אדמות.
"אז ככה, בת דודה שלך שתלה פתק בלוקר של אנדי ואמרה שהיא רוצה לפגוש אותו." התחלתי לספר את הסיפור של סופי, והיא שלחה לעברי מבט זועם.
"מי זה אנדי?" הוא שאל מבולבל.
האוסטרלי." הסברתי לו בדרך שהוא יבין.
"אה, הוא בחור נחמד." הוא הסכים ופנה שמאלה.
"אחרי כל מני דברים מטומטמים בשביל להשיג את צומת לבו, כמו לשים לו שוקולדים בתוך הלוקר, שאני אפילו לא יודעת מה היא חשבה לעצמה-" בסופו של דבר עצרתי את עצמי, כי סופי תקעה לי מרפק בצדי וזה כאב. "בשביל מה זה היה?" התלוננתי וגנחתי מכאב.
"בגלל שאת אומרת דברים שאת לא צריכה לומר." סופי סיננה בשיניים חשוקות.
"מצטער סופ, אני חייב לשמוע מה קורה בסיפור הזה! הוא מותח." טומי חצי התנצל לסופי, חצי התרגש למשמע בת דודתו עם סיפור אהבה מותח (לטענתו).
"בקיצור, הם נפגשים היום בנשף, והוא לא יודע מי היא." הסברתי לו בקצרה. כמובן שזה לא היה נכון. הוא יודע מי היא, אחרי שאני עם הפה שאני לא מצליחה לרסן כשצריך פלט שזאת היא. אבל הי, לפחות שני הצדדים לא מאוכזבים, נכון?
"וואו ממש טלנובלה יש לכן כאן, בנות." טומי אמר, ואז סוף סוף נכנס בכביש הגישה לבית הספר.
"עוד לא שמעת מה אמנדה עוללה לנו." סופי צחקה ושילבה את ידה על חזה.
"אמנדה בריטני יוסטון, מה עשית?" טומי עצר ממש ליד הכניסה לאולם הספורט סובב את ראשו אלי.
"כלום, ממש כלום." אמרתי בזמן שהתחלתי להאדים.
"כלום?!" סופי זעקה. "לדבר עם מישהו דרך-" סופי נאלצה להפסיק את דבריה שהנחתי את ידי שלי על פיה, אבל היא עדיין ניסתה לומר דברים. אבל למזלי לא שמעו אותה ברור, עד שהיא החליטה לקק לי את היד.
"איכס!" קראתי, ומיהרתי להרחיק את ידי מפיה.
"אל תתעסקי איתי, אמנדה." סופי ניסתה להזהיר אותי בקול מאיים, אבל לא יכלה להפסיק לצחוק מהפרצוף הנגעל שלי.
אני, שלא ידעתי מה לעשות עם הרוק של סופי על היד שלי, מיהרתי לנגב את ידי על המושבים.
"הי, הי, הי!" טומי קרא במהרה. "אל תהרסי לי את הריפוד!"
"אל תאשים אותי, תאשים את בת דודה שלך כאן." הצבעתי לסופי עם אגודלי.
"טוב, פשוט תעזבו, אוקי? נדבר על כל הטלנובלה הזאת אחר כך." טומי אמר והשתחרר מהחגורה שלו.
לפני שהבנתי מה קורה, טומי עמד לצד מכוניתו, ופותח לנו את הדלת. הוא הסתכל עלינו וחייך חיוך קטן.
"בבקשה, גבירותי." הוא אמר בניסיון כושל לדבר במבטא בריטי, והושיט יד אל עבר סופי.
היא לקחה את ידו והוא עזר לה לצאת מהמכונית, וכך גם לי. שתינו הודנו לו, וחיבקנו אותו בזריזות.
"תיהנו, ואל תעשו שטויות, בסדר?" טומי דרש בזמן שהלך מסביב למכונית שלו לצד הנהג.
"מבטיחות." אמרנו ביחד וחייכנו לעברו.
"זה מה שרציתי לשמוע." הוא חייך אלינו פעם אחת אחרונה ונכנס למכוניתו.
אחרי שטומי נסע משם, הרמתי את ראשי והבטי מסביב. לא הרבה אנשים היו בחוץ, אלה רק כמה זוגות בודדים שדיברו ולא שמו לב אילנו.
סופי הביטה בי במבט לחוץ, והחזרתי לה אחד דומה.
"את מוכנה?" היא שאלה.
"לא." אמרתי לה בכנות. מה אם הוא יחשוב שאני מכוערת? מה אם הוא ישנא אותי? מה אם הוא לא מה שאני חשבתי שהוא היה?
"גם אני לא." סופי הסכימה איתי ונשמה עמוק.
"את לא צריכה לדאוג, תאמיני לי." הבטחתי לה בצחקוק קל. "אנדי לא יתאכזב."
"את חושבת?" היא שאלה, לחוצה מעט פחות ממקודם.
"אני יודעת."
היא חייכה אלי חיוך קטן. "ואני בטוחה שהבחור שלך לא יתאכזב גם. את נראית יותר יפה מתמיד."
"תודה." אמרתי לה, ולא יכולתי שלא לחייך. "תגידי, מה השעה?"
"השעה!" סופי נזכרה והוציא את הטלפון שלה מתיק יד קטן שלקחה איתה. "שתי דקות לתשע!" היא קראה ואז הרימה את מבטה אלי.
"קדימה, אמנדה! אנחנו חייבות לזוז." סופי החזרה את הטלפון לתיק שלה ולקחה את ידה בשלי. לא התנגדתי שהיא גררה אותי אל עבר דלת הכניסה לאולם, שמאחוריה יכולתי לשמוע קול מעומם של מוזיקת פופ. הבס הרעיד את האדמה מתחת לרגליי.
"מוכנה?" סופי שאלה אותי.
"כן." אמרתי לה והבטי בדלתות הסגורות- הדבר היחיד שמפריד ביני לבין הבחור שלי. נשמתי עמוק, וביחד עם סופי פתחתי את הדלתות.
ברגע שאני וסופי נכנסו, קרה הדבר הכי מוזר בעולם. כל אלו שהיו קרובים לדלת נעצו מבטים בי ובסופי. לא מבטים לועגים, או מרחמים, או משהו כזה. הם בהו בנו כאילו אנחנו המלכה של אנגליה או משהו, ממש ככה. הם הביטו בנו ביראה, הערצה, אולי אפילו מעט קנאה מצד הבנות.
אני וסופי המשכנו להתקדם בקהל הנערים והנערות בתחפושות, וכולם בהו בנו. הם זזו לצד ופילסו לנו דרך בין ההמון, אפילו בלי שנבקש. אני מודה, זה הרגיש טוב להיות מרכז העניינים לשם שינוי.
"את קולטת שכולם מסתכלים עלינו?" סופי קראה נרגשת לידי.
"לא, ממש לא." עניתי לה. "איך זה יכול להיות?"
"אין לי מושג, אבל אני נורא אוהבת את זה." היא חייכה בהתרגשות. בסופו של דבר הגענו למרכז רחבת הריקודים, בדיוק כמו שאני והוא קבענו.
"את רואה את אנדי?" סופי שאלה והביטה מסביב, מחפשת את אנדי בקהל האנשים שעדיין נעצו בנו מבטים.
הבטי גם אני מסביבי, עד שגיליתי אותו נשען כנגד הקיר ובוהה בנו. "הנה הוא!" אמרתי לסופי וסימנתי אליו בעזרת עניי.
סופי הביטה באותו הכיוון, ואחרי חיפוש קצר סוף סוף גילתה אותו. חיוך ענקי התפרש עלי פניה. "תאחלי לי בהצלחה." היא התנשפה בהתרגשות, ועשתה את דרכה לעברו.
צפיתי בה עושה את דרכה לאנדי, ואנשים נועצים בה מבטים בדרכה. היא הגיעה לאנדי, וראיתי אותם מדברים. לא יכולתי שלא לחייך למראה שני החברים הכי טובים שלי ביחד.
מבטי נדד מהם לאולם, וראיתי שהפעם ממש השקיעו בלקשט אותו לכבוד הנשף. בדרך כלל אני לא הולכת למסיבות שתלמידים מהבית ספר עושים, או אפילו נשפים של בית הספר. אני מעדיפה להיות בבית עם מיכל גלידה בטעם האהוב עליי, להיות לבושה בפיג'מה הנעימה שלי מכורבלת מתחת לשמיכה על הספה בסלון, וצופה בסרטים רומנטיים, מקווה שאולי יום אחד הסיפור הזה יקרה גם לי.
אבל לפחות אחת מאיתנו זכתה לסיפור משלה- סופי. לפחות הבחור שהיא מחבבת מחבב אותה בחזרה, ואין הרגשה יותר טובה מזאת, לא?
הבטי בשעון שהיה תלוי על קיר האולם. השעה תשע בדיוק, הוא יכול לבוא כל רגע!
ים של רגשות גאו בי באותו הרגע- לחץ, שמחה, אפילו מעט פחד. מה אם הוא לא אוהב אותי? מה אם אני לא אוהב אותו? הוא יכול להיות פושע, אנס, אני ממש לא יודעת. אויש, למה הסכמתי להיפגש איתו? מה אם הוא רק רוצה לנצל אותי ולברוח? מה אם-
"יוליה?" שמעתי קול אומר מאחורי.
זה קורה. נשמתי עמוק, ספרתי עד שלוש בלב, והסתובבתי.