הסיפור של סינדרלה פרק 10 ^^

ווהו! אני מעלה פרק! אני כל כך מתרגשת, כי אני כתבתי את הפרק של הנשף ואני כל כך רוצה כבר לפרסם אותו! אני ישתדל לפרסם אותו הכי מהר שאני יכולה, אבל אני עדיין צריכה לחכות קצת בשביל שאני יכתוב את שאר הפרקים. טוב, אני מקווה שתיהנו מהפרק! :)

"היי!" סופי זימרה שנכנסה לחדרי קורנת יותר מתמיד.
"היי." החזרתי לה וחזרתי לעבוד על שיעורי הבית שלי.
היום יום חמישי, יום לפני הנשף שבו הייתי אמורה לפגוש בנסיך החלומות שלי. אמורה. תקוללו, ציונים מפגרים! סופי באה אליי בסביבות חמש אחרי הצהריים, אחרי שהתקשרה ואמרה שיש לה הפתעה נחמדה בשבילי. לא היה לי אכפת, וגם ככה זה היה רק אני ואלפרד בבית, אז לא תזיק לי מעט חברה.
"את יודעת מה קורה מחר, נכון?" היא שאלה כמובן מאליו.
"כן." אמרתי בפשטות וסיימתי לענות על השאלה להיסטוריה.
"אז למה את לא מתרגשת כמוני? את אמורה להיות אפילו יותר שמחה ממני!" היא באה לידי וכרכה את זרועה סביב כתפי.
"כי אני לא." עניתי תשובה לא מוסברת. ניסיתי להתרכז בשאלה הבאה בדף העבודה, אבל אין טעם. המוח שלי היה מרוכז בדברים אחרים לגמרי.
"אז אולי תתרגשי שתראי מה הבאתי." היא לחצה על כתפי מעט ואז הלכה לכיוון המיטה שלי.
הסתובבתי לכיוונה, והופתעתי לגלות שתי שקיות גדולות ועוד אחת יותר קטנה שלא הבחנתי בהן קודם. זיהיתי את השקיות הגדולות כשקיות שמכסות בגדים, כמו שלוקחים בגד לניקוי יבש והוא חוזר עטוף בניילונים.
היא כמעט וקרעה את שקיות הפלסטיק בשביל להוריד אותה מהקולב, ולבסוף עשתה זאת לקולב השני. היא החזיקה בשני הקולבים מולי, מחייכת כמו משוגעת ומראה לי שתי שמלות מהודרות ויוצאות מגדרן.
"טא-דאם!" היא קראה נרגשת.
הייתי קופצת משמחה ביחד איתה, אבל הידיעה שהנשף לא יקרה בכלל הורידה את כל רגש השמחה.
"הן יפות מאוד." אמרתי לבסוף בפרצוף אטום.
"תגידי, מה קורה לך?" היא שאלה מודאגת אחרי שהבינה שאני לא מתנהגת כרגיל. "הכל בסדר?" היא שאלה והניחה את שתי השמלות על המיטה שלי.
"אני לא הולכת לנשף." אמרתי ישירות, לא רוצה למשוך את הנושא כמו מסטיק.
פיה של סופי נפער. "מה? למה? חשבתי שאת רצית ללכת." היא מיהרה לומר, לא נותנת לי להשחיל אפילו מילה.
"אני רוצה," עניתי. "אבל הציונים נשלחו בדואר." הרמתי אליה את מבטי, ויכולתי לראות את הגלגלים מסתובבים לה במוח ומחברים את כל החתיכות החסרות בשביל לראות את התמונה השלמה.
"הנכשל בכימיה." היא המשיכה את המחשבות שלי.
"קיבלתי ריתוק לשבוע. הם לא יתנו לי לצאת לנשף, וניסיתי להתעקש, באמת שניסיתי." משכתי בכתפיי. "הם פשוט לא יסכימו."
"אבל את כל כך חיכית לזה." סופי אמרה, ויכולתי לשמוע את השמחה שהייתה בתחילת השיחה דועכת יותר ויותר.
"כן." נאנחתי וקברתי את פרצופי בידיי. "חשבתי שסוף סוף הדברים התחילו להסתדר," אמתרי שהורדתי את ידיי מפני. "והכל תמיד חייב להתפוצץ לי בפרצוף."
סופי שתקה והביטה בי.
"מה?" שאלתי לבסוף אחרי שהיא הביטה בי במשך זמן ממושך.
"לא, זה לא יקרה." היא מלמלה לעצמה והנידה בראשה.
"מה?" שאלתי מבולבלת. על מה לעזאזל היא ממלמלת?
"איפה אחותך?" היא שאלה.
"היא בקולג', היא לא תגיע עד-"
"אני בבית!" שמעתי את קולה של גלוריה קורא מלמטה ואחריה דלת נטרקת, כאילו על פי סימן.
"גלוריה!" סופי קראה ושעטה החוצה מחדרי.
"סופי!" קראת אחריה מפוחדת ורצתי במורד המדרגות. מה היא מתכננת?
"אותך לא חשבתי שאני יראה הרבה זמן." גלוריה אמרה לסופי בדיוק שהגעתי למורד המדרגות. ראיתי אותה מניחה את תיקה על שולחן הקפה בסלון ונותנת לגופה ליפול על הספה. "אוח, איזה יום עבר עלי!" היא התחילה להתבכיין.
"תקשיבי, יש בעיות." סופי אמרה והתיישבה לידה.
"זה יכול לחכות קצת? את לא קולטת איך הפרופסור שחתה אותנו היום." גלוריה אמרה לה בעייפות ושמה את ידה על ענייה.
"לא." סופי אמרה בקול רגוע מאוד.
ישר שגלוריה שמעה את סופי מדברת בטון הזה, היא ידעה שמשהו לא בסדר. סופי משתמשת בטון הרגוע רק שמשהו ממש אבל ממש לא בסדר.
"מה קרה?" היא שאלה והזקפה במושבה.
"ההורים שלכם ריתקו את אמנדה לשבוע שלם." סופי התחילה להסביר לה.
"אה, אני יודעת את זה כבר." היא נשפה בבוז וחזרה להישען על הספה כמו ממקודם. "הדאגת אותי לרגע."
"אבל את יודעת שהם לא נותנים לה ללכת לנשף?" סופי הוסיפה, וגלוריה הביטה בי.
"את זה לא ידעתי." היא אמרה לסופי וחזרה להביט בי. "למה לא אמרת לי?"
"כי זה חסר סיכוי." קרסתי מצידה השני של גלוריה. "את יודעת איך זה שאבא כועס, הוא עקשן כמו פרד."
"אבל זה לא סתם נשף!" סופי קראה. "זאת ההזדמנות היחידה שלך לפגוש אותו."
"את חושבת שאני לא יודעת את זה?" אמרתי לה, ובדיוק אז שמעתי נביחות מלמעלה. אלפרד רץ במורד המדרגות, כנראה התעורר משנתו.
הוא קפץ לחיקה של סופי בהתרגשות וליקק את ידה. "היי, אלפרד." היא אמרה לו בחיוך וליטפה את ראשו. אלפרד תמיד חיבב את סופי, אבל הפעם הוא הבין שמשהו לא בסדר. היא לא התלהבה כל כך לראותו כמו בפעמים הקודמות. הוא קפץ חזרה לרצפה ובא אליי, מניח את ראשו על ברכיי.
"אפילו הכלב מזהה כמה זה עצוב." גלוריה אמרה שראתה את מבטו העצוב בעניי אלפרד.
"אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה." אמרתי לשניהן, ורק מלטפת את ראשו של אלפרד. "דווקא שחשבתי שסוף סוף אפגוש את הנער שחיכיתי לו כל חיי, כל התקוות והחלומות שלי פשוט התנפצו לרסיסים."
אחרי שקט ששרר לכמה שניות, גלוריה קמה מהספה. "אני לא אתן לזה לקרות."
"מה?" הבטי בה במבט מבולבל.
"עד שאני ראיתי אותך מאושרת, אני לא ייתן לזה לשבור אותך שאת לא תפגשי את הנער שאת מחבבת." היא אמרה לי עם מבט נחוש בענייה.
"אני איתך." קמה סופי מהספה ונעמדה ליד גלוריה.
אלפרד נבח והתקרב אליהם, כאילו הוא גם מסכים איתן.
הם כולם הביטו בציפייה, מחכים לרגע שאני יעמוד ויצטרף למבצע הקטן שלהם. "אתם מטורפים, נכון?" שאלתי שהבטי בהן (ובכלב) אחת אחר השנייה.
"נו? איתנו או לא?" גלוריה שאלה. "אני מצילה לך את התחת כאן."
גיחכתי וקמתי מהספה, מצטרפת לחבורה הקטנה. "אז מה התכנית, ג'יימס בונד?" שאלתי את גלוריה.
"אנחנו נדאג להוציא את אמא ואבא מהבית, בזמן שאת וסופי תתחמקו החוצה לנשף. אני אומר לכן מתי לחזור בשביל שאמנדה תהיה בבית בזמן בכדי שלא יתפסו אותה." גלוריה סיפרה לנו את התכנית שלה, כאילו אנחנו במבצע סופר חשאי.
"ואיך את מתכוונת להוציא אותם מהבית?" שאלתי ושילבתי את ידיי.
"טוב, יש לי רעיון בראש," היא אמרה. "אבל לא נראה לי שזה כזה טוב."
"נו, מה?"
"יש לי כרטיסים לאיזה הרצאה באוניברסיטה שחברה שלי נתנה לי. היא רצתה ללכת איתי ביחד, אבל בסוף היא חלתה ואמרה לי שאם אני רוצה אני יכולה לקחת איתי עוד מישהו. אני פשוט ייתן אותם לאמא ואבא, אבל יש מצב שאולי הם לא ירצו ללכת. אני יכולה גם לקנות כרטיס לעצמי בשביל לדאוג שהתעכבו עד כמה שצריך ולהזהיר אותך מתי להגיע."
"זה שווה לנסות." משכתי בכתפיי.
"אוקי, אז יש לנו את אמא ואבא. סופי," היא פנתה אליה. "את דואגת לארגן אותה, ולקחת אותה לנשף, וגם לדאוג שתחזור בזמן."
"קיבלתי." סופי אישרה.
"רק שאלה," קטעתי את תכנון המבצע הנועז שלנו.
גלוריה הביטה בי במבט שואל.
"מה אלפרד אמור לעשות?" שאלתי והצבעתי למטה לאלפרד שחיכה בקוצר רוח למשימה הקטנה שלו.
"אתה תשמור." גלוריה ציוותה עליו, והוא נבח בתשובה.
"אוקי, אז זה סגור." גלוריה אמרה ושמה את ידה באמצע המעגל הקטן שיצרנו.
סופי שמה את ידה על של גלוריה, ואני שמתי את ידי שלי על של סופי. אלפרד נבח כמצטרף להנחת הידיים שלנו.
"זה מטומטם." אמרתי והחוותי בסנטרי לידיים המונחות אחת על השנייה.
"הי, אנחנו רוצות לנהל מבצע או לא?" סופי נזפה בי.
"טוב, בסדר." נאנחתי וגלגלתי את עניי.
"לדייט של אמנדה!" גלוריה קראה וכולנו הרמנו את ידנו באוויר.
"לדייט שלי." אמרתי אחרי זה בקול מעט יותר חלש, אך עדיין נרגש.
"את תראי, זה יקרה." סופי שמה את ידה על כתפי וחייכה לעברי. "ואני מבטיחה לך שזה ילך מדהים."
"כן, תקשיבי לחברה שלך." גלוריה הסכימה עם סופי. "טוב, אני בינתיים יזמין לעצמי כרטיס, אני מקווה שאמא ואבא ירצו ללכת."
"אני מחזיקה אצבעות." אמרתי לה ושילבתי את שתי אצבעותיי אחת בשנייה בשביל להראות לה.
"אוקי." היא צחקה והוציאה את הלפטופ שלה מהתיק.
"טוב, בואי. אני רוצה להראות לך מה הבאתי." סופי תפסה בידה וגררה אותי במעלה המדרגות אל עבר חדרי.

"השמלות נראות מהמם!" אמרתי לסופי שבחנתי את השמלה שהיא הביאה לי. היא הייתה שמלה יפיפייה, עם חצאית נפוחה מעט שכוסתה בתחרה נוצצת שזהרה בשלל צבעים באור. החלק העליון היה לבן ופשוט, וכתפיות התחרה העדינות עיטרו את אמצע הכתף כשלבושים אותה. החצאית הייתה ארוכה מאוד, כך שאפילו את נעלי העקב היפות שסופי הביאה לי לא יכלו להיראות. וגם עוד תוספת קטנה שאהבתי, סופי הביאה לי מסכה לבנה עטורה בקישוטי זהב שהסתירה חצי מפני ורק העניים נגלו ממנה, מה שלדעתי היה רעיון טוב.
"נכון?" סופי קראה בהתרגשות. השמלה שלה הייתה יותר פשוטה, והחצאית שלה לא הייתה תפוחה, אלה רגילה, אך גם הסתירה את כפות רגליה. החצאית הייתה בצבע זהב, וחלקה העליון שחור עם נצנצים בצבע זהב. המסכה שלה הייתה דומה לשלי, רק בצבע שחור במקום לבן.
"אבל את יודעת שרומיאו ויוליה זה בימי הבניים, נכון? זה ממש לא ימי הבניים." אמרתי לה והחוויתי לשמלה שהחזקתי ביד.
"תגידי תודה שבכלל הבאתי לך משהו." היא נזפה בי.
"היי, אני רק אומרת!" הרמתי את ידי לגובה כתפי כמגנה על עצמי. " אני אמורה להיות יוליה! זה יותר… סינדרלה."
"אז את רוצה שאני יחליף אותה? כי יש לי-"
"לא!" קראתי מיד, קוטעת את סופי. "אני אוהבת אותה!"
"אבל אמרת שזה לא יוליה!" סופי קראה חזרה.
"אז זאת תהיה יוליה של שנת 2015." הצעתי. "אני לא יוותר עליה." אמרתי והצמדתי את השמלה כנגד גופי, מביטה בבואתי במראה.
"טוב, שהיה." סופי נאנחה. "מה את חושבת שאנדי יחשוב כשיראה אותי?" היא שאלה, ובענייה הופיעה ניצוץ של השמחה הרגילה שלה.
"הוא יתעלף כשיראה אותך." אמרתי לה והנחתי את השמלה על המיטה.
"את חושבת?"
"הו, אני יודעת." צחקתי.
"נראה לך שיזהו אותי עם המסכה?" היא שאלה ושמה את המסכה על פניה.
"לא." עניתי בכנות, למרות שאני יודעת שאנדי יזהה אותה עם או בלי המסכה. שניהם היו כל כך חמודים ביחד! אוי ואבוי, אני נשמעת כמו המעודדות בבית ספר.
"למה את מחייכת?" סופי שאלה מבולבלת ובחנה את פני.
"מה?"
"מחייכת." היא חזרה על דבריה והורידה את המסכה מפניה והניחה אותה חזרה בתוך השקית.
שיט, אני מחייכת רק מהמחשבה שלהם כזוג? אוי, נו באמת!
"אני… פשוט מתרגשת למחר, זה הכל." הסברתי לה קצרות וגירדתי את ידי במבוכה.
"אויש, אל תדאגי! כשהוא יראה אותך בשמלה הזאת הוא יתאהב בך עוד יותר." סופי חייכה אליי והניחה את השמלה שלה על המיטה גם כן.
"אמנדה?" שמעתי מישהו אומר מאחורי הדלת. "אני יכולה להיכנס?"
עניי נפערו. "רק שנייה, אבא!" קראתי לו וסימנתי לסופי להחביא את הדברים.
"מה?" היא שאלה אחרי כמה שניות שצפתה בי מנסה לומר לה דברים בשפת הסימנים שלי.
"תסתירי את הדברים!" לחשתי בעצבים.
"אה!" היא סוף סוף הבינה ומיהרה לקחת את הדברים בידה, אך לא ידעה איפה לשים אותם.
"אמנדה, הכל בסדר?" אבא שאל מהעבר השני של הדלת.
"כן, אני רק מסדרת!" קראתי חזרה וחיפשתי מקום להסתיר את הדברים."מתחת לשמיכה!" לחשתי לסופי שצץ במוחי רעיון.
היא מיהרה להזיז את השמיכה ולשים את הדברים על המיטה. היא משכה את השמיכה מעליהם, אבל הבעיה שראו שיש משהו מתחת לשמיכה, ואבא שלי לא עיוור. הוא ישים לב.
"אמנדה." אבא אמר, נשמע יותר ויותר חסר סבלנות.
"רק שנייה!" קראתי ומיהרתי לפתוח את הארון לסופי.
היא הוציאה את הדברים מתחת לשמיכה ודחפה אותם לתוך הארון הצפוף שלי. סגרתי את הדלת מיד אחרי שכל הדברים היו בתוך הארון, ונשפתי בהקלה.
"אתה יכול להיכנס!" קראתי לאבא, ואז קלטי את המסכה שלי נחה על גבי אחת מהכריות. סופי גם שמה לב אליה, ובלי מחשבה חטפה אותה בדיוק שאבא שלי נכנס.
"הי, אמנדה, תקשיבי-" אבא התחיל לומר, ואז ראה את סופי.
"סופי, למה יש לך מסכה על הפרצוף?" אבא שאל אותה.
סופי כנראה מרוב הלחץ, במקום להחביא את המסכה היא חבשה אותה. "אה.."
"לפרויקט." אמרתי במקום סופי.
"פרויקט?" אבא התעניין ושילב את ידו על חזי.
"כן!" סופי קראה מיד, מסכימה בהתלהבות עם התירוץ החדש שהמצאתי במקום.
"במה?"
"תאטרון/אנגלית." אני וסופי אמרנו בו זמנית, ואבא שלי כיווץ את גבותיו בבלבול.
"זה משולב כזה." הסברתי בקצרה.
"אוקי…" אבא שלי אמר כמסכים, אך עדיין היה לו מבט חשוד בעניים. "בכל מקרה, רציתי לומר לך שמחר אני ואמא שלך הולכים ביחד עם גלוריה."
"הולכים?" שאלתי מבולבלת מעט.
"כן, לגלוריה היו כרטיסים לאיזו הרצאה מעניינת מאוד, ורצתה שאנחנו נצטרף אליה." הוא משך בכתפיו. "אז אנחנו הולכים מחר בערב."
תודה, גלוריה! "מתי?" שאלתי.
"משמונה עד 12 וחצי בלילה בערך." הוא ענה.
"אה, אוקי." משכתי בכתפיי, אבל בפנים צרחתי משמחה. סוף סוף!
"טוב, כדי שתלכי לישון עוד מעט, מחר יש לך בית ספר." אבא אמר ואז פנה לסופי. "אהבתי את המסכה." ואז הוא יצא מהחדר.

"ג'ורג', אתה מוכן?" אמא קראה לאבא שעדיין היה למעלה.
"כבר!" הוא קרא לה חזרה.
"הוא כמו בחורה." גלוריה צחקה לעצמה, ואמא שלחה לעברה מבט זועם. "מה? זה נכון."
"אתן תהיו בסדר כאן, נכון בנות?" אמא שאלה אותי ואת סופי.
ישבנו שנינו בספה ממול הטלוויזיה, רואות סרט (שאפילו לא ידענו איך קוראים לו) וטוחנות פופקורן בשביל להיראות אמינות.
"כן, גברת יוסטון." סופי ענתה לה וחייה את החיוך המתוק שלה.
"אל תדאגי אמא, אחרי מרתון סרטים כבר נרדם על הספות ולא תרגישי אותנו שתחזרו." אמרתי לה וחפנתי עוד פופקורן בידי.
"אני פשוט דואגת שתשתעממו כאן למוות." אמא צחקה.
"אל תדאגי, יש לנו את אלפרד." אמרתי החוותי בראשי אל עבר אלפרד שישן על הספה הסמוכה לשלי.
"הנה, באתי!" אבא רץ במורד המדרגות.
"סוף סוף!" אמא קראה בזעף.
"העניבות האלה מסובכות מאוד." אבא הגן על עצמו והצביע על העניבה שסובבה את צווארו והתנדנדה על חולצתו המכופתרת.
"טוב, אין לנו זמן! אנחנו כבר מאחרים!" אמא זירזה אותו לכיוון הדלת.
"ביי מותק." אמא אמרה ונשקה לראשי.
"ביי, תיהנו." קראתי לעברם שהתקרבו לדלת. כן, כאילו שבאמת נהנים מאיש זקן שחופר להם במוח במשך 4 שעות.
"בהצלחה." גלוריה לחשה לי עם חיוך ענקי על פניה. "אני ישלח לך הודעה למקרה שיקרה משהו, אוקי?"
"תודה, גלוריה." חייכתי אליה.
"בשביל מה יש אחיות?" היא קרצה לי ורצה אל עבר דלת הכניסה, נועלת אותה מאחוריה.
אני וסופי ישבנו כמה דקות על הספה, רק בכדי להיות בטוחים שהם עזבו.
"פסט, אלפרד!" לחשתי לכלב שהתעורר כבר. "הם הלכו?"
אלפרד נבח כתשובה.
"טוב, בואי!" סופי קראה ומשכה אותי איתה במעלה המדרגות.