הסיפור של הילה- פרק 2

סקרתי אותו במהירות, נתקלת בפרטים קטנים אך חשובים. השיער. קצת ככה יותר, ארוך מעט יותר. הכתפיים- רחבות יותר. המבט- קצת בוגר יותר. אבל העיניים נשארו בדיוק אותו דבר. אותן עיניים שהסתכלו עליי כאשר דיברתי במשך כל שנות ילדותי. אותן עיניים שחייכו אליי כשהתרגשתי. אותן עיניים שהעזו לבכות מול בת, בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. עכשיו העיניים הכהות של גל ננעצו בי בסקרנות, כי גם הוא סקר אותי בדיוק באותו זמן. הרבה משתנה ב-3 שנים, במיוחד כשבפעם האחרונה שבה הוא ראה אותי, עוד הייתי הולכת עם קוקיות לבית הספר והוא עדיין היה נמוך ממני ב-2 סנטימטרים בדיוק. התנתקתי לשנייה מהמחשבות וגיליתי שכל הילדים בכיתה נועצים בנו מבטים. הייתי בטוחה שהם זכרו אותו. אי אפשר לשכוח את גל. בדיוק כשהלחיים שלי התחילו להיצבע בגוון אדום של מבוכה, גל קם. חיוך שובב, החיוך שחיכיתי לו במשך 3 שנים, נפרש בזווית שפתיו. הוא פרש את ידיו וכרך אותן סביבי בחיבוק דוב. "התגעגעתי אלייך, H." הוא אמר בקול כזה, שרק אני שמעתי. החיוך שלי התרחב באותו הרגע. אף אחד לא קרא לי בכינוי הזה מאז שהוא עזב. "גם אני אליך, G." התנתקנו והוא הסתכל עלי לעוד כמה שניות, מהורהר. "גבהת קצת מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותך. וצבעת את השיער." גבותיו התרוממו בפליאה. זאת לא ההילה שהוא זכר. הוא זכר אותי בתור ילדה חברותית ומצחיקה, ההילה שהייתי לידו, בגללו. אחרי שהוא עזב נהייתי הילה אחרת. הילה סגורה יותר, סומכת פחות על אנשים. אבל כעבור רגע, הוא הביא לי מכה שובבה בכתף. החזרתי לו אחת. החיוך לא נמחק לרגע מפניי. לשנינו היה ברור באותו הרגע, מבלי להגיד מילה, שאנחנו יוצאים מהכיתה לטייל ולהשלים פערים. בדרך החוצה מבטי נתקל בלין. היא חייכה אליי וזקפה את אגודלה, קראתי את שפתיה לוחשות את המילה 'בהצלחה'. שמעתי התלחשויות בין הבנות שהצטרפו לתיכון שלנו רק בכיתה י'. הן היו קצת בשוק שהייתי החברה של 'החתיך הזה'. רואים שהם לא הכירו אותי בכיתה ז'. אבל בדבר אחד הן צדקו. גל נראה טוב. אפילו ממש טוב. ואני אפילו יכולה להודות בזה מולו, אבל התגובה שלו יכולה להיות קצת, איך לומר, בעייתית. "סתכלו עליה." הוא אמר בפליאה, כשהתרחקנו מטווח השמיעה של הנערים בשכבה. "ממש יפהפייה אמתית." חייכתי אליו בסוג של הערצה. רוב הבנים בכיתה היו חסרי ביטחון, והיו מעדיפים להשתין במכנסיים בכיתה במקום להחמיא למישהי, מחשש לתגובה מזלזלת מצידה. ושאר הבנים- אלה שמסוגלים- הם פשוט מהסוג שלא הייתם מסתכלים עליהם גם אם הם היו הבנים האחרונים ביקום. רק עוד ילד בכיתה היה יוצא מן הכלל. אוהד, החבר הכי טוב של גל. והחלק האחרון מגל שנשאר לי עד לאותו היום. "גם אתה בעצמך נראה בסדר." חייכתי אליו בערמומיות. "רק בסדר?" הוא העמיד פני נעלב. "בסדר זה הכי יפה שיש בכיתה שלנו." "אז את רומזת שכרגע אני הבן הכי יפה בכיתה?" "אני לא רומזת כלום." ראיתי את התוכחה בעיניו, כשהוא מעמיד פני נעלב. חיכיתי כמה שניות ואז פציתי את פי שוב. "אני אומרת את זה." הוא הצמיד אותי אליו לחיבוק נוסף. "יש לי משהו בשבילך." הוא אמר, קוטע את פרץ הנוסטלגיה שלו. "מה?" "זוכרת שכתבתי לך מכתבים? אחד לכל שנה?" "כן. קראתי כל אחד ביום הראשון של הלימודים. אבל לא מצאתי ממך את המכתב לתחילת כיתה יא'." "ארבעה מכתבים בסך הכל. שכחתי להביא לך אחד לתחילת יא'." חייכתי בפעם המיליון באותו היום כשהוא הוציא מכיס מכנסי הג'ינס שלו מעטה לבנה עם קישוטים זהובים, תואמת בדיוק לשלושת המעטפות שנמצאות במגירה השמאלית העליונה, בשידה בחדר שלי. "ממש ציפיתי לתת לך את זה היום." הוא חייך אליי חיוך ממזרי שהגיע עד לעיניו. לקח לי כמה רגעים להתאושש מהמבט שהוא נעץ בי. שלוש שנים שלא הרגשתי את התחושה הזאת, שהרגשתי באותו הרגע. 3 שנים, וכאילו שום דבר לא השתנה. פתחתי את המעטפה בעדינות, מפחדת לקרוע משהו מהמכתב הזה.

להילה,
או ל- H. אני יודע שהכינוי הזה מעצבן אותך בזמן האחרון, מאז שסיפרתי לך שאני נוסע, את מרגישה שהוא מסמן תקופה שלא תחזור. אולי את חושבת שלא ידעתי את זה, אבל תזכרי שאני מכיר אותך יותר משאת מכירה את עצמך, יותר משאני מכיר את עצמי. אבל עכשיו, כשאת קוראת את המכתב הזה, לא משנה איפה אני, אני מחייך, בידיעה שאת קוראת את זה עכשיו. אני מקווה שעוד ארבעה שנים מהרגע שבו אני כותב, עוד שנה מהרגע שבו את קוראת את המכתב, ניפגש שוב, וששום דבר לא ישתנה בינינו. שנמשיך לדבר כל הזמן ולהיות החברים הכי טובים, ובתקווה שגם יותר מזה.
תזכרי שאני אוהב אותך תמיד, G שלך.

הרמתי את מבטי אליו, מופתעת לגלות שהוא באמת חייך, כאילו זוכר מה כתב לפני 3 שנים. דמעות בצבצו מזוויות עיניי. הוא היה הבן אדם היחיד אי פעם אמר לי דברים כאלה והוא פשוט עומד כאן עכשיו, מולי, כמו שקרה בדמיון שלי אינספור פעמים. "תודה." לחשתי, וחיבקתי אותו שוב. "אני לא זוכר מה שכתבתי, אבל אני זוכר שהתכוונתי לכל מילה." הצלצול לשיעור נשמע. חייכתי אליו בחטף כשהתחלנו ללכת לכיתה.