הסיפור של הילה- פרק 1

*** אתמול העליתי הקדמה שהיא חשובה להמשך הסיפור, אז אם לא קראתם עדיין- אשמח אם תקראו אותה:-)

3 שנים מאוחר יותר…
פרק 1
את הבוקר הראשון של כיתה יא' התחלתי ברגל שמאל. כמובן שמרוב התרגשות ופחד לקראת תחילת השנה הכי קשה מבין 12 שנות הלימוד בבית הספר, לא עצמתי עין כל הלילה. טוב, האמת שנרדמתי לבסוף, בערך חמש דקות לפני שהעיר אותי הצלצול הנוראי של השעון המעורר. הערה לעצמי: לא לשים שיר שאני אוהבת בתור צלצול ליום הראשון של בית הספר. אני פשוט לא אסבול יותר את השיר הזה, והוא גם יתקע לי בראש עד סוף היום. כמובן שגם נשפך עליי הקפה, ושגיליתי חור בג'ינס שתכננתי ללבוש שבוע מראש. אז בואו נגיד שההרגשה הכללית שלי לא הייתה מדהימה, אבל החלטתי שאני לא נותנת לכלום לעצור אותי מליהנות ביום הזה. החלפתי לג'ינס שחור ושמתי חולצת בית ספר אדומה, שהתאימה לפס האדום בשיער הכהה שלי. אחרי שהייתי מוכנה, הלכתי לעשות את הטקס שעשיתי עם גל כל שנה ביום הראשון של בית הספר. הטקס כלל הצטלמות באותה הפוזה הנוראית שבה אני וגל הצטלמנו בפעם הראשונה בבית הספר, בכיתה א'. בתמונה ההיא הייתה ילדה עם קוקיות ארוכות שחורות, הקוקיות שלי, והילד חסר השיניים שהיה פעם גל, וכל שנה, עד שהוא עזב, היינו עושים את הטקס הזה. זאת השנה הרביעית ברציפות שאני מבצעת את הטקס הזה לבד, כי גל היה אמור לחזור בתחילת יב', אבל שמעתי שמועות שהוא נשאר לגור בספרד לעוד כמה שנים. ניערתי את ראשי, מסרבת לתת למחשבות האלה להרוס לי את היום הראשון של שנתי הלפני אחרונה בתיכון.
כמה דקות אחרי שיצאתי מהבית, פגשתי את לין, מי שמילאה לי את המקום של גל, החברה הכי טובה שלי. לין הייתה ההפך הגמור ממני; אני הייתי שחרחורת והיא בלונדה, אני בעלת עור בהיר, והיא שזופה כמו בסרטים. היא הייתה גבוהה ואני… טוב, לא מדברים על זה. אבל זה לא הפריע לנו להתחבר בתחילת כיתה ח'. אני הייתי הרוסה מהפרידה עם גל, והיא ראתה את החבר שלה מתנשק עם החברה הכי טובה שלה, כלומר, לשעבר. שתינו בכינו אחת לשנייה ומשם- הכל היסטוריה. סקרתי את לין במבטי, בודקת אם החצאית שלה לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי, והיא סקרה אותי, בודקת אם לא שמתי איפור כבד מדי. זאת הייתה המסורת החדשה שהמצאנו. קראנו לזה 'הצ'אק', בודקות אם כל אחת נראית מספיק טוב, אבל לא מוגזם מדי, ביום הראשון של בית הספר.
מכירים את האנשים המיוחדים האלה, שהם מנהיגים מלידה? שבלי להתאמץ אפילו, הם מושכים תשומת לב? האנשים האלה, שזה הכי טבעי בשבילם כשכל העיניים מופנות אליהם? אז מסתבר שמישהו כזה היה בכיתה ברגע שאני ולין נכנסנו אליה. תמיד בתחילת השנה יש המולת התרגשות, כשכל אחד פוגש את האנשים שלא ראה כל הקיץ, כשכולם משוויצים במה שהם עשו בחופש או מרכלים על אחת מהבנות בכיתה, תוהים אם היא עברה ניתוח אף. הפעם, משהו באווירה היה שונה. כל אחד מהילדים שהיו בכיתה התקבץ מסביב לאחד השולחנות בצד הכיתה. הם הסתירו לי, נמוכה שכמותי, אבל ראיתי איך הבעת פניה של לין השתנתה לתדהמה כשהיא ראתה את מי שהיה במרכז ההמולה. היא פצתה את פיה כדי לדבר, אבל השתתקה כשהשתרר שקט מופתי בכיתה, דבר שהוא נדיר לחלוטין בהפסקה, כמו שכל תלמיד בטח יודע. הסיבה שבגללה כולם השתתקו היא בגלל שמי שהיה במרכז ההמולה פצה את פיו. הוא אמר רק 3 מילים, אך הקול נשמע לי מוכר ולא מוכר באותה מידה, דבר שהיה די מוזר בשבילי. 3 מילים בסך הכל. "לפני 3 שנים." הסתכלתי בחטף על לין, בעודי מתקדמת למרכז ההמולה. דחפתי קצת, אבל הייתי חייבת לראות זאת במו עיניי כדי להאמין. כשראיתי את שני הנערים שישבו במרכז ההמולה, כולם השתתקו שוב. זה נמשך כחצי שנייה. בירכתי מוחי הבזיק הסבר לכך שהקול נשמע לי מוכר ואם זאת לא מוכר. זה היה אותו קול ששמעתי במשך שנים, אותה הנימה בדיוק, אך אם זאת הקול נהיה נמוך יותר, גברי יותר. חיוך בצבץ בזווית פיו כעבור החצי שנייה הארוכה ביותר בחיים שלי. "אתה זוכר אותי?" עכשיו כבר אני חייכתי. "איך אפשר לשכוח?"