הסיפור של דביר – פרק 7

וראיתי את נתנאל ואלפי רדומים על הספה.. חיפשתי את מייק ולא מצאתי.. לא הבנתי איפה הוא. סימסתי לו 'איפה אתה?!' אבל הוא לא ענה. נלחצתי קצת, עליתי למעלה להתארגן.. צחצחתי שיניים, לבשתי חולצת פסים כחולה ושורט לבן, הסתרקתי וירדתי למטה. לא רציתי להעיר את נתנאל ואלפי אז כתבתי להם פתק שאני הולכת למייק. יצאתי מהבית והתחלתי להתקדם לעבר הבית של מייק.. ניסיתי בדרך לצלצל למייק, צלצלתי מלא פעמים, הוא לא ענה. התחלתי ממש להילחץ. פחדתי שקרה משהו. הלכתי יותר מהר וראיתי את לירון בדרך.. קיוויתי שלא יסתכל אחורה ולא יראה אותי אבל הוא קלט אותי והתקדם אליי. "לך מפה אני ממהרת" אמרתי לו "ממתי את מסתובבת פה?" לירון שאל וחייך חיוך מעצבן "מה זה מעניין אותך? עכשיו תתן לי לעבור" אמרתי והתעצבנתי. לירון חסם לי את הדרך וניסיתי לדחוף אותו… לא עזר. הסתובבתי והתחלתי לחזור לבית שלי, לא היה לי כוח להתווכח איתו עכשיו. שמעתי את הטלפון שלי רוטט בכיס, קיוויתי שזה מייק מתקשר אבל זה היה אלפי. הוא שאל מתי אני חוזרת.. לא כל כך רציתי לחזור הביתה אז ישבתי על הספסל בפארק. פתאום הרחתי את הריח של נתנאל ונתנאל באמת היה מאחורי. "מה קרה?" הוא שאל "כלום" עניתי "הספסל הזה זה הספסל עצב שתמיד היינו שם כשהיינו עצובים.. בגיל 5" הוא אמר "יואו נכון! לא שמתי לב.." אמרתי "אז זה אומר שקרה משהו.." הוא אמר וחייך. "טוב נו.. מייק ישן איתי אתמול.. קמתי היום בבוקר ולא ראיתי אותו. ירדתי למטה וחיפשתי, הוא לא היה שם.. כבר נלחצתי והתקדמתי לכיוון הבית שלו אבל לירון המעצבן גרם לי לחזור." אמרתי "וואו, איפה הוא יכול להיות??" הוא אמר וחשב כזה. "לא יודעת.. אוף נו" אמרתי ונשענתי על הספסל. "בואי." נתנאל אמר, קם והושיט לי יד "לאן?" שאלתי "בואי ניכנס הביתה.. נשתף את אלפי, נאכל משהו ונצא לחפש כולנו יחד" הוא אמר והקים אותי "טוב נו" אמרתי וחיבקתי אותו. הגענו הביתה וסיפרנו לאלפי. אלפי אמר שנצא לחפש כולם. הכנו משהו לאכול ויצאנו. הלכנו לכיוון הבית שלו.. דפקנו ואף אחד לא פתח. זה אומר שהם לא בבית. חיפשנו בקניון, צלצלנו מלא פעמים.. לא עזר. כבר אכלנו צהריים בקניון. חיפשנו עוד בקניון וכבר היה השעה 17:00 כבר התייאשתי ואמרתי לנתנאל ולאלפי "בואו נחזור.. די אני לא יכולה. נראה מה אפשר לעשות בבית." חזרנו והלכתי להתקלח. בדיוק שבאתי להתלבש קיבלתי אסמס ממייק 'בואי לקפה הקטן ליד הבית שלי.. אני מצטער שלא הייתי כל היום, אסביר לך הכל שם' זה היה אסמס מאוד מוזר. התלבשתי ויצאתי. הגעתי והוא בא לתת לי נשיקה והזזתי את הראש שלי. ישבנו והוא אמר "דבירי…….." עצרתי אותו מיד ואמרתי "אתה חייב לי הסברים ומיד. אתה לא מבין מה עבר עליי!" "אוקיי, ההורים שלי קראו לי דחוף לבוא הביתה, רציתי להודיע לך אבל ההורים שלי הלחיצו אותי. נסענו למסעדה והשארתי בטעות את הטלפון באוטו אז רציתי להתקשר מההורים שלי אבל לא נתנו לי. הם אמרו לי משהו והם גרמו לי לעזוב את המסעדה והלכתי לים, ניסיתי להשיג טלפון להתקשר אלייך ולא מצאתי. ובגלל זה לא הייתי פה. חזרתי הביתה ברגל כך שזה לקח לי זמן." הוא אמר "מה הם אמרו לך?" שאלתי והייתי ממש לחוצה. ראיתי שמייק לקח נשימה עמוקה וירד לו כמה דמעות.. ניגבתי את הדמעות שלו וחיבקתי אותו. "למה אתה בוכה?" שאלתי והוא אמר לי "אנחנו….. אנחנו עוברים בית" "אז אתם עוברים משכונה לשכונה.. זה מה שגורם לך לבכות?" שאלתי ולא הבנתי "לא דביר! אנחנו עוברים עיר."