הסיפור החדש! הסיפור של סינדרלה- פרק 1 :)

ווהו! סיפור חדש! כמה אני מתרגשת :) אז הסיפור הזה הוא בהשראת הסרט 'סיפור סינדרלה' של הילרי דף, אבל אני מבטיחה לכם שהסיפור לא היה כמו הסרט! הוא היה שונה, מבטיחה :) ועכשיו, מי מוכן לסיפור חדש???

"בואי כבר, אנחנו נאחר!" אנדי תפס ביד ורץ ביחד איתי אל עבר הכיתה.
"אתה יודע שלא אכפת לי מהמורה, נכון?" שאלתי אותו בזמן שרצנו.
"לאמא שלי אכפת." הוא ענה ופנה במסדרון, ואני איתו.
"אני לא אמא שלך."
"שמתי לב."
בסופו של דבר הגענו לכיתה בדיוק בצלצול.
"מר סמית' וגברת יוסטון, נחמד שהצטרפתם אלינו בדיוק בצלצול." מר ג'קסון אמר בקול הסמכותי שלו.
"פעם הבאה אני ישתדל לבוא אחרי הצלצול, אם ככה." התחכמתי.
"אני לא ממליץ על זה, אבל עשי כרצונך." מר ג'קסון חייך והחווה למקום שלי. הוא רגיל להתחכמויות הרגילות שלי, למרות שהמורים האחרים לא כל כך.
אני ואנדי התיישבנו במקומנו.
"את רוצה לקבל ריתוק בכוח?"אנדי צעק בלחש.
"טוב, תסלח לי שאני מביעה את דעתי." התלוננתי והוצאתי את המחברת מהתיק.
"תסלחי לי שאני לא רוצה להיות ביום שבת בבית ספר בגלל שהתחצפת למורה!"
"אתה כמו פולנייה." הנדתי בראשי בייאוש וחיפשתי את הקלמר שלי. "תגיד יש לך עיפרון?"
הוא נאנח והושיט לי את העיפרון שהוא בדיוק הוציא מהתיק. "בפעם הבאה שיש לך השראה, תזכרי להחזיר את הדברים לתיק."
עשיתי פרצוף והתחלתי לכתוב במחברת.
~
אוי, כמה יש לי לספר על עצמי… אני מהממת, מקסימה, פצצה של החיים, כל הבנים רודפים אחרי והחיים מושלמים! סתם, זה הכל בולשיט.
אף אחד לא שם עלי בבית ספר המפגר הזה, ואלה שכן, הם לא הילדים הכי מרהיבים שהאנושות ראתה. קחו את אנדי סמית' לדוגמא: הוא בא מאוסטרליה (אפילו שהשם שלו לא נשמע אוסטרלי). אף פעם לא הבנתי את אוסטרליה. זאת מדינה? זאת יבשת? למה לחיות שם יש כיסים? אין לי מושג. בקיצור, אנדי עבר מאוסטרליה לסן פרנסיסקו לפני שנתיים, ואני הייתי אחת מהאנשים היותר רחומים ולקחתי אותו תחת כנפי. למרות המבטא המגניב שלו, הוא בן אדם שכיף להסתובב איתו. יש לו שיער חום שמזדקר לכל מקום, חיוך משגע, ואישיות יוצאת דופן. מדי פעם הוא לובש את המשקפים עבי המסגרת שלו, אבל רק שהוא רוצה להסתכל בדברים לעומק.
כן, סיפרתי על אנדי ולא עלי, לגמרי שחכתי! אתם באמת לא רוצים לשמוע עלי, אבל אני אספר לכם בכל זאת: השם שלי הוא אמנדה יוסטון, אני בת 18, וגרתי בסן פרנסיסקו רוב חיי. יש לי שיער שחור וארוך שנראה כמו זוועה בבוקר, עניים כחולות ובהירות, ואני טיפה נמוכה. אני לא הילדה הכי מבריקה, או הכי יפה, אבל אני אוהבת לכתוב, ויש לי תשוקה עמוקה לכתיבה. אני שומעת הרבה מוזיקה, כמעט כל סוג מוזיקה הולך אצלי.
אני דבר שמכנים 'לוזרית'- או לפחות ככה קוראים לי מאחורי הגב. אני לא הכי חברותית שיש, אני לא הגברת החייכנית והשמחה כמו המעודדות ברבי שיש בבית הספר הזה. אני שקטה ומבודדת, שמדי פעם מתחצפת. טוב, לא מדי פעם, אבל לעתים קרובות. יש לי חברים טובים פה ושם, אבל רובם מסובבים לי את הגב. אני לא מתקבלת בברכה אצל המקובלים- הקבוצה ה'אלוהית' ומלאת האגו של בית הספר- אבל למתוח אותם זה שיא הכיף. במיוחד את הצבועה שם מכולם: נטלי המניגסטון, אבל היא סיפור לזמן אחר.
אין לי סיפור חיים עצוב, יש לי שתי הורים נחמדים, ואחות גדולה. אפילו שהיא גדולה ממני רק בשנה, היא מתנהגת כאילו היא בת 20 ואני בת 5. נכון, לפעמים היא ממש קוץ בתחת, אבל אנחנו כמו שתי חברות טובות. היא בדיוק סיימה את התיכון, ועכשיו התחילה את דרכה בקולג'.
טוב, סיפרתי לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת. אני לא הילדה הכי מדהימה שיש, חבר טוב יש, הורים נחמדים יש, אויבת יש, קוץ בתחת שהיא אחותי יש. מה שחכתי? אה, אהבה.
זה מה שכולם רוצים לשמוע, לא? כל הרכילות. ובכן, האדם היחיד שאני מחבבת כנראה לא קיים. או שאולי הוא פשוט משקר. אין לי מושג, כי אף פעם לא פגשתי אותו. ולא, זה לא איזה פדופיל שמדבר איתי דרך משתמש שקרי באינטרנט, אלה מישהו מהבית ספר. מי? אין לי מושג. אנחנו מדברים כל הזמן, שעות על גבי שעות. למרות שלא נפגשנו, אנחנו יודעים הכל אחד על השנייה. אני יודעת מה הצבע האהוב עליו, הוא יודע מה השיר האהוב עלי, אני יודעת שהוא אוהב פיצה עם אננס, והוא יודע שחיית המחמד הראשונה שלי היה אוגר בשם ג'ורג' (שמת אחרי שבוע). אנחנו מתכתבים דרך מיילים ואתר הצ'אט של בית הספר, שרק תלמידים מהבית ספר יכולים להיכנס אליו. כולם שם משתמשים חסוים, אז הוא לא יודע מי אני ואני לא יודעת מי הוא.
איך הוא? הוא בחור החלומות שלי. הוא כותב לי שירים יפיפים, או משמיעה לי מוזיקה שהוא יוצר מדי פעם. אני מראה לו את הסיפורים שלי, והוא נורא אוהב אותם. אנחנו רוצים להיפגש, אבל די פוחדים שזה לא מה שציפינו לו. אז ככה זה נמשך, ממייל למייל, מהודעה אחת לשנייה, במשך חצי שנה. אני עדיין מחכה לרגע שאפגוש אותו, את הנסיך המסתורי שלי.
~
"…ואני מאוד מקווה שסיימתם את החיבור למחר." מר ג'קסון אמר לנו.
החיבור. "שיט!" סיננתי בשקט.
"את לא עשית אותו, נכון?" אנדי לחש לי.
"מה אתה חושב?" שאלתי בציניות.
"בתור מישהי שכותבת, את לא כל כך טובה בלכתוב עבודות."
"תסלח לי שמלחמת מאה השנים לא מעניינת אותי!" התלוננתי.
"אוקי תלמידים, היום אנחנו נעשה משהו קצת שונה." מר ג'קסון הכריז והלך למאחורי שולחנו. "היום אנחנו נגלה יותר אחד על השני."
"אני כבר גיליתי." צחק ראיין וקרץ אל עבר נטלי.
אני רק גלגלתי עניים וחזרתי להביט במורה.
~
אוח, ראיין מקליין! הוא יותר קוץ בתחת מאחותי! ראיין הוא ה'חתיך' של בית הספר והילד הכי מקובל. ברור! אני לגמרי מסכימה עם האחרים (הייתי צינית). ראיין הוא האדם הכי רדוד, סוטה, וסנוב שקיים על כדור הארץ. אנחנו ביחד באותה הכיתה מאז כיתה א', והוא עדיין מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותי. טוב… חוץ מהפעמים האלה שהוא יורד עלי עם החברים שלו, נועל אותי בארון של השרת (זה קרה רק בכיתה ג'), ומדי פעם הוא נדיב ביותר, ומסתפק בלרדת על החברים שלי ולגרום לי להיראות כמו מטומטמת שאני מנסה להגן עליהם. אני מסכימה עם זה שהוא חתיך, ללא ספק. הוא שרירי, גברי, עם עניים כחולות כמו שלי, ושיער בלונדיני שמסודר כמו בלורית. חיוך לבן שיכול לעוור אותך אם האור היה חזק יותר, זיפים גבריים שבצבצו על פניו מדי פעם, ושפתיים בשרניות שגורמות לי-
אופס, נסחפתי קצת. אפשר להגיד שאני הייתי מאוהבת בו עד גיל מסוים, עד שעברתי לתיכון וידעתי איזה בן אדם הוא באמת. עכשיו הוא סתם מישהו חתיך ומקובל שיורד עלי.
ותראו איזה צירוף מקרים, הוא גם החבר של נטלי המינגסטון, הבחורה הכי פופולרית בבית הספר המחורבן הזה. היא ילדת ברבי, בלונדינית, עם עניים כחולות וחסרת מוח בדיוק כמו חבר שלה. הם כמו ברבי וקן רק בלי הפלסטיק. נטלי ואני אויבות מאז שנפגשנו, מה שקרה בחטיבת הביניים. היא תמיד הייתה הפופולרית בכיתה. הכי יפה, הכי מושכת, הכי חברותית וחביבה על כולם. כולם חוץ ממני והחברים שלי. היא יורדת על אנשים בלי סוף, ותמיד מסתובבת עם עוד חברות כאילו הם הפודלים שלה. כמה שהיא שונאת אותי, אני שונאת אותה יותר. הלוואי שיום אחד היא והחבר המטומטם שלה פשוט יעלמו, זה יעשה יותר טוב לכל העולם.
~
"אני מצטער מר מקליין, תתעסק בחיי המין שלך בזמן אחר." מר ג'קסון עקץ אותו, וראיין השתתק.
כבר אמרתי שאני מתה על מר ג'קסון?
"נחזור למה שאמרתי קודם. בגלל זאת כיתה שבה כותבים, ולא רובצים ומתעסקים עם הטלפון…" הוא התקרב לתלמיד שישב בשורה הראשונה, שמיהר להחביא את הטלפון שהיה בידו. "יש לי פעילות קטנה לעשות איתכם." הוא פתח את אחת מהמגירות משולחן העבודה שלו, והוציאה משם כובע מצחייה פשוט של הניו-יורק לייקרס.
"כל אחד ואחת מכם יכתוב פתק קצר שמסביר על עצמו בדרך הכי טובה שאפשר. זה היה אנונימי, אז לא תדעו מי כתב את זה. ובלי להעליב אחרים! אני עושה את זה למטרה של פריקה בצורה אנונימית, לא בשביל לעזור לכם לרדת אחד על השני. מובן?"
״מובן." מלמלנו.
"יופי. אני מעביר לכם פתקים עכשיו, ואני מבקש, לא לכתוב שטויות! תכתבו מהלב." הוא דרש בזמן התחיל לחלק בפתקים.
"ממש מהלב." נאנחתי בשקט. מר ג'קסון הוא היחיד שתומך בי ככותבת. ההורים שלי חושבים שאני צריכה להיות אשת עסקים או משהו כזה, מקצוע שממש מרווחים ממנו. אבל אני רוצה להיות כותבת, זה החלום שלי.
״יש לך מושג מה לכתוב?״ אנדי שאל אותי שקיבל את הפתק שלו.
״מה שבא לך.״ משכתי בכתפיי ולקחתי את הפתק שלי.
״אבל אני לא יודע מה.״
״אז זה בעיה שלך.״ רכנתי מעל הפתק שלי והתחלתי לכתוב.
״אוקי, פתקים אלי!״ המורה קרא אחרי כעשר דקות של כתיבה. עצרתי לכתוב ומר ג'קסון התהלך בכל רחבי הכיתה אסף את הפתקים, או חטף אותם מידי תלמידים שעדיין לא סיימו לכתוב.
"נראה כמה זמן הרעיון שלו יחזיק מעמד." לחשתי לאנדי.
"רק שאני לא היה ראשון, רק שאני לא היה ראשון!" אנדי הצליב את אצבעותיו זו בזו ולחש לעצמו שהוא מקווה שהוא לא יבחר ראשון.
מר ג'קסון שפך את כל הפתקים לכובע וערבב אותם מעט. "אוקי, בוא נראה מי היה ראשון." הוא הושיט את הכובע לאחד התלמידים שהוציא משם פתק והושיט אותו למורה.
"זה מעניין…" המורה עבר על הפרק בזריזות בעניו. " 'יצור כיס אוסטרלי שרק עבר לכאן, יושב בצד של הקפטריה-' "
"אוי נו באמת!" אנדי קרא בקול. "למה אני תמיד ראשון?!"
כל הכיתה פרצה בצחוק.
" 'יצור כיס אוסטרלי'? באמת?" צחקתי.
"מה את רוצה, זה מה שיש באוסטרליה." הוא משך בכתפיו.
"אני מבין שהמילה 'אנונימי' לא מספיק ברורה עבורך, מר סמית'?" מר ג'קסון צחק.
אנדי שתק.
"אוקי, נעבור לבא." מר ג'קסון הוציא פתק. "אני רואה שמי שכתב את זה חושב על חלקים מינים של גוף האישה בצורה יותר עמוקה." הוא שם את הפתק בצד.
"אני יכולה להתערב איתך שראיין כתב את זה." לחשתי לאנדי.
"או שזה מישהו אחר. יש פה מספיק בנים סוטים, תאמיני לי." הוא לחש לי בחזרה.
אחרי כמה פתקים שלא היו מספיק ראויים לקריאה, מר ג'קסון הגיע לפתק שדי מצא חן בעניו.
" אני רואה שכנראה יש פה כותב שלא ידענו עליו." הוא התרשם. " 'אצבעות עוברות מעל המקלדת, עניים נעוצות במסך, צופה במילותיו הרשומות בצורה רהוטה זוהרות על המסך. חיוכי מתרחב שאני מדמיינת אותו, הגבר של חלומותיי שמתחבא מאחורי מסך מחשב אקראי, מחכה לרגע שאפגוש בעניו, והוא ייקח את ידי, ומשם הזמן יחלוף לזמנים טובים יותר…' "
הכיתה הייתה שתקה כמה שניות, ואז מצחקוק אחד קטן (אני יכולה להתערב שזאת הייתה נטלי, או אולי החבר המטומטם שלה), כל הכיתה פרצה בצחוק.
"את כתבת את זה, נכון?" אנדי לחש לי.
"אה-הא." אישרתי.
"מתי את תספרי לו מי את?"
"אף פעם." עניתי לו.
"אמנדה, די כבר עם השטויות. את הולכת לדעת מי הוא מתישו, ואת חייבת לגלות לו מתישו."
אני רק נאנחתי ושילבתי את זרועותיי.
"אוקי, אוקי, כולם שקט!" מר ג'קסון ניסה להתגבר על התלמידים הצוחקים.
אחרי דקה או שתיים הכיתה נהפכה לשקטה יותר, אבל עדיין נשמעו כמה צחקוקים קטנים פה ושם.
"מי שזה לא היה שכתב את זה, הוא באמת כותב מלידה. הוא השקיע מחשבה, ממש דיבר מהלב." מר ג'קסון דיבר, והתקדם לשולחן שלי בזמן שהוא דיבר. "ואם אף אחד פה לא מבין את זה, כנראה שהוא לא מבין מה זה לדבר מהלב. " מר ג'קסון נעצר מול השולחן שלי. "ומי שכתב את זה, אני יכול להבטיח לו עתיד מזהיר בתור כותב." הוא הביט בי וקרץ.
אנונימית או לא, למר ג'קסון יש רדאר, הוא יודע בדיוק מי כתב מה. ואם הוא הבטיח לי עתיד מזהיר, אני מאמינה לו.
"וואו, המורה, אולי אתה כתבת את זה אם ככה?" ראיין צחק.
"אל תתחצף מר מקליין, אתה לא רוצה לעבור את הגבול." מר ג'קסון הזהיר אותו.
"בסדר, בסדר." ראיין נאנח.
"טוב, שנעבור לפתק הבא?"

"אני עדיין לא מאמין שצחקו על הכתיבה שלך." אנדי אמר לי שהתהלכנו במסדרון.
"זה אשמתי שהם כולם שם פוצים שחושבים רק על עצמם?"
"אבל אני לא מבין למה הם לא יכולים לפרגן לך במקום לצחוק עלייך."
"להזכיר לך שהם לא ידעו שזאת הייתה אני?" צחקתי ועצרתי מול הלוקר שלי.
"נו, תעשי לי טובה. תראי לי עוד בן אדם אחד שיכול לכתוב ככה." אנדי נאנח ונשען על הלוקר ליד שלי.
"טוב, היה את הפתק על מהמוזיקה. זה היה די נחמד, לא?״ אמרתי בזמן שפתחתי את המנעול של הלוקר שלי.
״אבל אני עדיין חושב שאת הכותבת הכי טובה.״
חייכתי בתודה כתשובה והוצאתי את ספר אלגברה מהלוקר והכנסתי אותו לתיק. אבל בראשי עברה מחשבה אחרת. יכול להיות שמי שכתב את הפתק האחר זה מי שאני מתכתבת איתו? יכול להיות שאני מכירה אותו?
"טוב, למרות שהפתק שלך על חיית הכיס האוסטרלית היה די עמוק." התלוצצתי והוצאתי מחברת מתיקי והנחתי אותה בתוך הלוקר שלי.
"נורא מצחיק." הוא עשה לי פרצוף.
צחקתי וסגרתי את הלוקר שלי. "טוב קנגורו שלי, באו נזוז, אני לא רוצה לאחר לגברת בראון."
"לפי מה שאני זוכר, פעם אחרונה שאיחרתי קיבלתי ריתוק, וחפירה של למה אסור לאחר לשיעור מדעים. עדיין לא ידעתי שיש את הצדדים האלה בגברת בראון."
צחקתי ותפסתי בידו. "בוא כבר." גררתי אותו במסדרון אל עבר שיעור מדעים, בעוד הוא מנסה לחפור לי על סיפוריה המופלאים של גברת בראון ושיעורי המדעים שלה בזמניה.
"לא אכפת לי מהאנטומיה האנושית!" אנדי המשיך. "ומה זה משנה שהאנטומיה האנושית דומה לזאת של קופים? מצידי שלאנושים היה תחת של בבון, אוקי?"
צחקתי. כמו תמיד, חברי האוסטרלי מנסה לעודד אותי בדברים הכי מטופשים שיש. רק חבל שלא שמתי לב לאיפה אני הולכת, ופתאום התנגשתי במישהו ונפלתי על הרצפה.
"אמנדה! את בסדר?" אנדי קרא.
"כן, כן." אמרתי בחטף ולקחתי את ידו של אנדי.
שהרמתי את מבטי, לא הופתעתי לראות את ראיין מגחך, בעוד אחת מידו חובקת את חברתו המטומטמת. "אוי, אני מצטער, זה היה לגמרי באשמתי." הוא גיחך, בעוד החברה הבלונדינית שלו מתפקעת בצחוק שנשמע כאילו בלעה צפרדע.
"סליחה?" עשיתי את עצמי כלא שומעת.
"מה?" ראיין שאל מבולבל.
"לא יכולתי לשמוע מה אמרת מעבר לרמת האגו שלך."
ראיין הזעיף פנים. "בואי נטלי, עוד שנייה עם החננה הזאת ואני משתגע."
"לגמרי." היא ענתה. שניהם עקפו אותי והתקדמו במשך המסדרון.
"שתי סתומים. הם ממש מושלמים ביחד." אמרתי בגועל.
"אבל תסכלי על הצד החיובי," אנדי אמר וכרך את זרועו סביב כתפיי. "להם יש אחד את השני, ולך יש אותי."
צחקתי וגלגלתי עניים. "תקשיב," אמרתי בחיקוי גרוע של הקול של נטלי. "אני לא יכולה לבלות איתך היום אחריי בית ספר, כי פשוט הקוסמטיקאית שלי מחכה לי בספא. למרות זאת, תסתכל עליי! אני לא צריכה עזרה להיפטר מזה?" אמרתי והחוותי על עצמי.
אנדי צחק וניסה לחקות את ראיין: "לגמרי, בייבי. אני צריך להתאמן בכישורי הכדורסל שלי! איך את חושבת שאנחנו מפסידים בכל משחק?"
"בוא כבר, דגנרט." צחקתי ומשכתי אותו לחדר מדעים.