הסוף -חלק 6

את החלק הזה כתבתי עכשיו ממש ב 1.5.15 ב 1 בלילה..

אז ככה זה הסוף..

אה אחרי הרבה פרידות והפסקות הוא החליט בסוף לנסות שוב להשקיע בקשר עם אותה חברה ולא לוותר(תמיד אמרתי לו שלא יוותר ושידע לעריך אותה כי רק ככה בונים מערכות יחסים) ואני העדפתי להתרחק וקצת לנתק את הקשר.
וכמו שזה נראה לי הוא מצליח וטוב לו ואני שמחה בשבילו מכל הלב.

בעקבות זה ועוד כמה דברים הוא החליט לעזוב את הלימודים.. וכשהתקשרתי לשאול מה שלומו הוא אמר שהוא מחליט לצאת להפסקת לימודים אך לפני הוא חייב לבוא שוב למכללה כדי לחתום על טופס אחרון ואז הוא יבוא גם להיפרד..

בשבוע שאחריו ביום ראשון אני באה להיכנס ללימודים והדבר הראשון שראיתי היה אופנוע.. הייתה לי הרגשה שזה שלו אפילו שהיו שם עוד שני זהים.

אז הלכתי לחדר מזכירות איפה שחותמים על הטפסים וקיוותי שהוא יהיה שם,אבל כשהגעתי הוא לא היה שם..
התאכזבתי ממש..כי חכתי לראות אותו אחרי ממש המון זמן שלא ראיתי ודיברנו.

משם המשכתי ללכת למעלית ולרדת לקפטריה שיש לנו כדי להיפגש ללמוד עם חברים..
המעלית מגיעה לקומת הקרקע..נפתחת ..ואני רואה אותו עם הגב אלי יושב ביחד עם כל החברים שלנו מפעם.
הייתי כל כך מאושרת באותו רגע ,רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו אבל כמובן שלא עשיתי את זה.
אז פשוט עשיתי לו "בו" קטן מאחורי הגב חח הוא לא נבהל והסתובב אלי עם חיוך,ישבנו עוד טיפה עם החברים ואז הם הלכו ונשארתי אייתו, דיברנו קצת עליו ועלי..
לאחר מכן לוותי אותו ליציאה מהמכללה כשבראש המחשבות שאני יותר לא אראה אותו,לא נחכה אחד לשני כשנגמר השיעור או שנשב ונצחק בדשא בכיף וזה כאב לי ממש אבל חשבת שאני לא יכולה להיות עכשיו חלשה אז פשוט לא אמרתי כלום וחכתי שיעלה לאופנוע ושיסעה..אך שניה לפני שהוא בא לעלות על האופנוע הוא שאל חיבוק? ואני התקרבתי מעט והבאתי לו אחד קטן,כזה ששני אנשים זרים נותנים כשהם נפגשים.

זה כאב לי ממש כי אנחנו לא זרים..הוא נסע ואני בפעם הראשונה לא הסתכלתי אחורה.
חזרתי לקפטריה ללמוד עם החברים והדמעות כל הדרך לשם חנקו אותי ואני.. לא רציתי להיפרד ככה בצורה קרה.

בבוקר שלמחרת היה לי כל כך קשה אני מתקלחת והדמעות לא מפסיקות.
החלטתי ללכת לבקר את סבתא,משם ללימודים עד הלילה..(הכל כדי להיות עסוקה ולא לחשוב)אחרי זה החלטתי ללכת לקנות מתנות לאחים שלי לחג וכל דרך לחנות יורדים לי דמעות עד שביקשתי בלב "אבא הקב"ה בבקשה תעשה שהכאב יפסיק" (וכאן ממש הרגשתי השגחה פרטית של הקב"ה,למרות שהיא תמיד קימת פשוט אנחנו לא תמיד רואים.)
יצאתי מהחנות כשהשעה 21:30 בלילה.. רחוב של חנויות.. הכל כבר סגור וחשוך ואני לבד בדרך לבית אז אני מתקדמת לכיוון תחנת האוטובוסים ורואה מהצד השני שלי אופנוע נעצר על המדרכה..ובלב המחשבה הלוואי שזה היה הוא אז אני מסתכלת עוד טיפה ורואה שהקסדה מוכרת לי כי היא כמו שלו וזה אותו סוג אופנוע אז אני קוראת לו.. והוא לא עונה ושוב..
עד שהוא מסתובב ומסתכל עלי אני מניחה את השקיות על הרצפה וניגשת אליו כל כך שמחה ומאושרת לראות אותו.
הפעם ישר נתתי לו חיבוק חזק כזה שלא צריך להוסיף כלום אחריו.
שאלתי לשלום חברתו כדי שידעה שאני שמחה בשבילו..ונפרדנו לשלום יפה כשעל פני ופניו חיוך ולא דמעות.