הסוד – פרק 6

הסוד
פרק 6:

נשארנו מחובקים עד שאוסטין נרגע. "אני מצטערת" הצטערתי שוב. אוסטין לא ענה ורק הצביע על דלת חדרו. הבנתי מה הוא רוצה, שאני אלך. קמתי מהריצפה ויצאתי מחדרו. ירדתי במדרגות ביתו "הכל בסדר?" שאלה אימו "כן, הוא נרגע.." אמרתי בשקט "טוב להתראות" אמרתי במהירות ויצאתי מביתו ביחד עם מוקו. אוקיי זה היה מוזר. חזרתי הביתה והלכתי לישון, רוצה כמה שיותר לשכוח מהיום הזה.

***

"אויי סליחהה" אמרתי בקול כשהתנגשתי באחד מהבנים בכיתה המקבילה שנפל. "זה בסדר" אמר. הושטתי לו את ידי כדי שיקום. הוא קם ואספנו את כל הספרים שנפלו מידינו. שערו היה חום ועיניו היו ירוקות, בגובה שלי וגוף טוב, דיי שרירי. ללא ספק, הוא מהמם! "כיתה?" שאל "י'א 1" עניתי בחיוך "י'א 2" ענה גם בחיוך. "השם?" שאל בחשש ואני צחקקתי "מור" עניתי "ראיין, נעים מאוד" הציג את עצמו. "איך זה שלא ראיתי אותך פה עד עכשיו?" שאל "אני חדשה" עניתי "הבנתי.." אמר. החלפנו מספרים ופנינו לכיתות שלנו. התיישבתי במקום הקבוע שלי והקשבתי לשיעור עד שפתאום קול הודעה נשמע מהפלאפון שלי. "מור, תכבי אותו בבקשה" אמרה המורה "כן, כן רגע" ורק השתקתי איתו. ראיתי שההודעה מראיין מה שגרם לי לעלות חיוך על שפתיי. 'היסטוריה, משעמם. דברי איתי' רשם 'ביולוגיה' עניתי והוספתי סמיילי צוחק 'עדיף..' כתב והוסיף בסמיילי מגלגל עיניים 'מבריזים?' שאל ופתחתי את עיניי 'למה לי?!' עניתי לו 'סתם, בואי לסרט. גם ככה עוד שעתיים נגמר היום' כתב והוסיף סמיילי קורץ. 'אמ.. תן לי לחשוב על זה שנייה' נסיתי להתחמק ואחרי שתי דקות שלח הודעה עם סימן שאלה 'אוקיי אוקיי, בהפסקה ליד השער' עניתי 'מעולה' ענה חזרה. לאחר שעשרים דקות עברו שהרגישו כמו נצח יצאתי החוצה לכיוון השער וראיתי את ראיין נשען על הגדר ומחכה לי. "הגעת" אמר וצחקק ואני רק חייכתי. יצאנו מהשער וראיין הזמין מונית "התוכניות השתנו" אמר לי לאחר כמה דקות "מה זאת אומרת?" שאלתי "עזבי סרט, זה קיטשי מדיי. בואי ללונה פארק" אמר וחייך חיוך שובב "מתאים לי" חייכתי חזרה. אין כמו הלונה פארק! אני כל כך אוהבת להיות שם. הגענו ללונה פארק ושילמנו על הכניסה. עלינו כמעט לכל מתקן אפשרי חוץ מרכבת הרים ענקית של יכולתי להסתכל עליה אפילו. "בואי" אמר ומשך בידי "לאלאלא" אמרתי ונעצרתי במקומי "נו מה הבעיהה??" שאל ועשה מבט עצוב "זה יותר מדי בשבילי" אמרתי והסתכלתי על הגובה העצום "נו, אם לא נעשה את זה אני מבטיח שתצטערי על זה אחר כך" אמר ברצינות "טוב.. אבל אם קורה לי משהו זאת אשמתך!" עניתי ונתתי לו מכה בכתף "שום דבר לא יקרה לך, בואי כבר" אמר ושם את ידו על עורפי מה שגרם לרעד לעבור בגופי. התיישבנו על הרכבת וחגרו אותנו "דיי אמא אני מפחדתת" אמרתי לראיין שישב לידי. ראיין הסתכל עליי ורק צחק "מה אתה צוחק?!" שאלתי כשהנשימות שלי הולכות וגוברות "תרגעי כבר" אמר והחזיק את ידי. לא רציתי שהוא ישחרר אותי. כשהמתקן התחיל לעלות בכדי לקחת תנופה הלב שלי נפל לתחתונים "השם ישמור, אמא אמא" מלמלתי וראיין שוב צחק "זה לא מצ-" המתקן התחיל לעוף במהירות וגרם לי להיקטע ורק לצרוח כמו משוגעת. לבסוף כשהמתקן נעצר פתחתי את עיניי והסתכלתי על ראיין. ראיין עצם את אחת מעיניו וגירד באוזנו "נראה לי הרסת לי את האוזן" אמר ואני צחקתי. לבסוף יצאנו כשאני בקושי עומדת על רגליי ועדין משקשקת בכל מקום. "קרה לך משהו?" שאל מחוץ ללונה פארק "לא" אמרתי וצחקתי. "שיואוו" אמר והסתכל על אחד מהבתים הקטנים שם "אויי לאא! לאלא, ממש ממש ממש לא!!!" אמרתי כשאני מביטה בעיניים גדולות במבנה הקטן עם שלט ענק 'מבוך האימה'. "נוו בבקשה זה החלום שלייי" התחנן בפניי. 'טוב מה יש לי להפסיד?' שאלתי את עצמי "אוקיי" אמרתי "יש" אמר בילדותיות ונכנסנו למבנה הקטן. שילמנו לכניסה והובילו אותנו לוילון שחור ענקי. אני וראיין נכנסנו לחושך מוחלט. עמדנו במקום עד שבובה קפצה עליי וגרמה לי לפלוט צרחה חזקה ולראיין למלמל משהו. המשכנו ישר כשכל מיני דברים נופלים עלינו. לבסוף היו תמונות של רוחות ושדים מה שגרם לי להתחיל ליבכות וליצחוק תוך כדי בגלל ראיין. ראיין כל שנייה מלמל 'לעזאזל, שיט, אמא,אבא' חיפשתי את ראיין בעזרת ידי וכשסוף סוף מצאתי אותו אחזתי בידו והתקרבתי אליו. הוא חיבק אותי חזק והמשכנו ביחד עד שלבסוף משהו העיף אותנו אחורה בעוצמה אדירה והבנו שזה כבר הסוף. צרחתי חזק כשהרגשתי שמשהו מטפטף וזוחל עליי. האור נדלק וראיתי שטיפות נופלות עלינו ונחש ענקי זוחל עלינו, כמובן שלא ארסי "מההההה" צעקתי "פאקקק" אמר ראיין בגועל. יצאנו מהמקום הזה כשאני דביקה מדמעות וראיין נראה כאילו עבר משהו יותר נוראי מזה. "זה היה רע" מלמלתי בשקט וראיין הנהנן ולא הוציא קול. הסתכלנו אחד על השני והתפרצנו מצחוק כמו שני מפגרים. לבסוף הזמנו מונית עד לבית הספר. ראיין ליווה אותי לביתי. "תודה על היום" אמרתי בחיוך כשנעצרנו מתחת לביתי. "אין על מה" חייך חזרה "טוב אז.." אמרתי 'הנה הרגע המביך..' חשבתי לעצמי "אז.. ביי" אמר בחיוך ביישני. מיד נישקתי אותו בלחי, לא יכולתי לא לעשות את זה. "ביי" אמרתי בחיוך ועליתי במדרגות. כשנכנסתי לביתי ראיתי את ההורים שלי יושבים בסלון ובוהים בי מוזר "אפשר לדעת איפה היית עד עכשיו, אם מי ולמה לעזאזל הברזת מהבית ספר גברת מור?" שאלה אותי אמא כשמבט כועס על פניה "הייתי בלונה פארק עם ידיד חדש" עניתי בפשטות בחיוך. ההורים שלי נענעו את הראש מצד לצד מה שגרם לי לצחקק "זה לא יקרה שוב" אמרתי ועליתי לחדרי. התקלחתי ונשכבתי במיטה.
זה היה יום מושלם.