הסוד – פרק 5

הסוד
פרק 5:

התעוררתי בבוקר עם פנים דביקות בגלל שבכיתי כל הלילה, אף אחד לא פגע בי כמו שאוסטין פגע בי אתמול. קמתי ממיטתי ונכנסתי למקלחת, מסתכלת על עצמי ומזדעזעת מהמראה שלי. ביקשתי מאמא שלי לא ללכת לבית ספר כי אני לא מרגישה טוב וגם אין לי חשק לכלום. פתאום הפלאפון שלי צלצל "הלו" אמרתי בחוסר חשק "הלו מור למה לא הגעת?" אשלי דיברה אבל לא ממש שמעתי אותה "מור?" אמרה "אה, היי" מלמלתי "למה לא הגעת?" שאלה שוב "אני לא מרגישה טוב" עניתי בקצרה "אוקיי, תרגישי טוב" אמרה וניתקנו. נשכבתי על מיטתי כשמלא מחשבות מציפות את ראשי 'למה כל כך אכפת לי ממנו? הוא סתם ילד מגעיל שלא רוצה שיתקרבו אליו. איך שהוא צעק עליי אתמול גרם לי לפחד ממנו עוד יותר' אבל המשפט היחיד שהדהד בראשי זה המשפט שהוא מלמל 'שום דבר לא שווה בלעדיה'. 'לאוסטין הייתה חברה? או מישהי קרובה אליו? כנראה שהיא פגעה בו או שקרה ביניהם משהו.. אבל מי זאת יכולה להיות? עבר עליהם משהו עד כדי כך נורא שאוסטין התחיל להפוך לכזה מגעיל?' כל כך הרבה שאלות הציפו את ראשי. לבסוף בחרתי לצאת לטיול עם מוקו. יצאתי ביחד עם מוקו החוצה והסתכלתי אם יש דואר אבל לא היה. המשכתי עם מוקו עוד כמה סיבובים עד שחזרנו הביתה. אבל כשהגעתי לביתו של אוסטין שהוא ממש קרוב לביתי פגשתי את אימו. "שלום מור" אמרה והתקדמה אליי "שלום" חייכתי אליה חיוך קטן "מה שלומך?" שאלה "בסדר גמור, ואיתך?" שאלתי אותה גם, היא ניראת קורנת מאושר. "מעולה. אוסטין חזר הביתה" אמרה בהתרגשות ואני רק הנהנתי בחיוך קטן "את יודעת, זאת הייתה מנת יתר.. יכולתי לאבד אותו" אמרה בשקט והשפילה מבט "אני מפחדת שזה יקרה שוב" מלמלה בשקט לא היה לי מה לומר לה, אבל היא צודקת. "רוצה להיכנס אלינו הביתה?" שאלה והלב שלי צנח לתחתונים "אני… לא.. זאת אומרת, כאילו.." התחלתי לגמגם כמו סתומה "אל תדאגי, אוסטין כל הזמן בחדר הוא לא יוצא משם בכלל" אמרה "ומה עם מוקו?" שאלתי "תכניסי אותו אלינו, גם לנו היה כלב" אמרה וליטפה את מוקו "אוקיי…" מילמלתי. נכנסנו לבית ואימו אמרה לי לשבת. הלכתי לכיון הסלון והתיישבתי על הספה. לאחר כמה דקות אימו הגיע עם כוס תה והגישה לי אותו "תודה רבה" אמרתי ושמתי אותו בצד. "אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי את אימו "ברור" אמרה והתיישבה לידי "אני לא רוצה ממש לחטט בעניינים של אוסטין אבל.. כשדיברתי איתו אתמול, הוא צעק עליי ואמר שהוא רוצה למות.. ואחר כך הוא אמר בשקט 'שום דבר לא שווה בלעדיה' את חושבת שאת יודעת מי זאת..?" מלמלתי בשקט "כן אני יודעת מי זאת, אבל אני לא ממש יכולה להגיד לך גם מי זאת ומה קרה. זה ענין ממש אישי שלו. אבל אני רוצה לבקש ממך טובה קטנה." אמרה בחיוך קטן "כן?" שאלתי והרמתי אליה את מבטי , מסתכלת עמוק בעיניה. "אני צריכה שתתחברי יותר אל אוסטין" אמרה במהירות ומיד שמה את ידייה על פניה. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב.." אמרתי ונאנחתי "הוא עכשיו במצב ממש קשה.. אפשר לומר שהוא כבר כמה שנים ככה.. כנראה אותה הנערה עדין פוגעת בו והוא מגיב ככה.. אני חייבת שהוא יהיה עסוק במשהו אחר.. שיהיה לו מישהו שהוא יוכל לדבר איתו הרבה.. לצחוק איתו.. את כל הדברים האלה הוא כבר לא נותן לי לעשות. הוא מדחיק אותי כל פעם. את לא מבינה איך אני מתגעגעת לחיוך שלו ולצחוק.. ולזה שהוא תמיד חפר לי על כל מיני דברים חדשים.." אמרה וציחחקה "תיראי, אני כן אנסה להיות איתו. אבל הכל תלוי בו, הוא מדחיק כל בן אדם שעובר לידו, אבל אני אנסה לעשות את כל מאמצי" אמרתי בשקט. לפתע נשמעה צעקה מלמעלה מה שגרם לי לפתוח את עיניי ולהיבהל "אמא, מה זה הכלב המחורבן הזהה" צעק בכעס כשהוא יורד עם מוקו במדרגות כשמוקו בידיו "אוי לא" מלמלתי בשקט לאימו והשפלתי מבט "מה את עושה פה לעזאזל?" שאל בכעס והוריד את מוקו לריצפה. קמתי ממקומי וקשרתי את מוקו "אני עכשיו הולכת" מלמלתי בשקט "לא את לא, תעני לי קודם" אמר והחזיק בידי, אך הפעם לא בחוזקה אלא… בעדינות.. "פגשתי את אמא שלך והיא הכניסה אותי לפה" אמרתי בשקט והסתכלתי בעיניו "ולמה הכנסת אותה לפה?" שאל את אימו "כי הייתי צריכה לדבר איתה" הרימה את קולה "על מה בדיוק? עליי?" שאל בכעס וגם הרים את קולו. לא יכולתי להחזיק את העצבים ופשוט יצאתי עליו. "כן עלייך!! תחשוב טוב מאוד איך התנהגת אליי בכל השבוע הראשון שלי פה!!! וזה שדיברת ככה לכלב שלי בכלל מזעזע. עכשיו תעזוב אותי" צעקתי בחוזקה והעפתי את ידי מידו "אני לא מאמין" אמר בשקט והלך אחורה כשהוא משפיל את מבטו כאילו אמרתי משהו לא בסדר. מה אני לא צודקת? הוא עלה למעלה ואימו נשארה במקומה כשהיא שמה את ידה על פיה. "למה הוא הגיב ככה..?" שאלתי בחשש "המשפט שאמרת לו.. אותה הנערה אמרה לו את זה.. אבל במילים קצת.. שונות… ויותר גרועות.." אמרה בשקט וכמובן שאני הרגשתי רגשות אשם "אוי לא.." אמרתי בשקט ועליתי במדרגות לחדרו של אוסטין. פתחתי את דלתו וראיתי אותו נשען על המיטה שלו כשידיו בין ראשו. שמתי לב שהוא רועד ובוכה. נכנסתי בשקט והתיישבתי לידו "אני כל כך מצטערת…" אמרתי בשקט כשדמעות מאיימות מעיניי לצאת. הוא לא השיב "טוב כדאי שאני אלך" מלמלתי בשקט. בדיוק כשקמתי הרגשתי את ידו תופסת בשלי "לא, בבקשה תישארי" אמר התיישבתי חזרה ולפתע הרגשתי את גופו נצמד לשלי ואת זרועותיו מחבקות אותי, וואו. חיבקתי אותו חזרה כשהוא קובר את ראשו בכתפי ומוציא את כל הבכי כשאני רק מלטפת את ראשו.
אני לא מאמינה שזה מה שקרה כאן הרגע.