הסוד – פרק 29

הסוד
פרק 29:

"היום יום הולדת היום יום הולדת למורר" כולם צעקו לי בבית ספר וזרקו עליי בלונים. היום אני בת 17 ואני כל כך מתרגשת. "תודה" אמרתי וחיבקתי את כולם. במשך היום אוסטין לא הגיע מה שגרם לי קצת להתבאס. בצילצול הביתה ביקשתי מאשלי לחכות לי בחוץ. נשארתי לבד בכיתה והכנסתי הכל לתיק. לפני שיצאתי מהכיתה ביחד עם הבלונים אמילי ואיתן נכנסנו לכיתה ולא נתנו לי לצאת. "מה?" שאלתי ונאנחתי. "את יודעת למה אוסטין לא הגיע היום?" שאלה אמילי בחיוך. "לא, למה?" שאלתי בבילבול. "תבדקי את ההודעות בוואצאפ" אמר איתן והוצאתי את הפלאפון מהתיק שלי. דיפדפתי וראיתי את רוב השכבה רושמת 'אוסטין שקרן', 'אוסטין מסומם' וכל השטויות האלה. "מה עשיתם?" שאלתי בקול "סיפרנו את הסוד שלו על אבא שלו" אמרה אמילי והלב שלי נפל לתחתונים. "מהה??" צעקתי בחוזקה "חתיכת.." לא המשכתי את המשפט ויצאתי מהכיתה כשאני משאירה את אשלי מאחור. "מה קרה מור?" שאלה כשהיא רצה אחריי "תפתחי את הוואצאפ ותיראי, אני הולכת לאוסטין" אמרתי במהירות ורצתי לביתו. אני לא מאמינה שזה קרה ביום הולדת שלי. כשהגעתי אחרי חמש דקות של ריצה דפקתי בחוזקה על דלת ביתו. "אוסטין תפתח, זאת אני" צעקתי והמשכתי לדפוק. הוא פתח את הדלת והיה נראה חלש. "אוסטין" מלמלתי וחיבקתי אותו בחוזקה. "מזל טוב" מלמל בקול רועד וחיבק אותי בחוזקה. "אני יודעת מה קרה" אמרתי והתנתקתי מהחיבוק. אוסטין נאנח "אני לא יודע מה לעשות עכשיו" אמר בלחש "אתה לא צריך להראות שאתה מפחד או חלש. היום יש מסיבה במועדון ליום הולדת שלי. תבוא איתי, אתה תראה שלא יגידו לך כלום כי אני אהיה איתך" אמרתי וחייכתי. הוא הסתכל עליי לכמה שניות וחייך, סימן שהוא רוצה ללכת למסיבה. "אז בשש וחצי תבוא לאסוף אותי?" שאלתי בחיוך "כן" אמר "ניפגש" נישקתי אותו והלכתי לביתי. למרות מה שקרה אוסטין לא יוותר על מסיבה וכמובן לא של היום הולדת שלי.

***

"היי" אמרתי לאשלי, קייל ואוסטין כשיצאתי מהבית. אשלי הייתה לבושה בשמלה שחורה צמודה קצרה עם נעלי עקב שחורות. את שיערה היא החליקה בצורה ממש מחמיאה. אני לבשתי שמלת סטרפלס אדומה קצרה ונעלי עקב שחורות. על צווארי נחה השרשרת שאוסטין נתן לי במתנה. ועשיתי בייביליס לשיער. קייל ואוסטין היו לבושים בג'ינס שחור כשלאוסטין יש חולצה בצבע תכלת מכופתרת ולקייל גם חולצה שחורה מכופתרת. "היי" כולם החזירו לי וחיבקו אותי ונכנסנו למכונית. הסתכלתי על אשלי וראיתי שגם על צווארה יש שרשרת. אבל היה לה בקבוק קטן שבתוכו חרוזים סגולים בהירים ובפנים פתק. "מאיפה השרשרת?" שאלתי את אשלי והיא חייכה. "קייל נתן לי אותה" אמרה והסתכלה. "רעיון שלי" אמר אוסטין וארבעתנו צחקנו. "יש שם את האות הראשונה בשם שלנו באנגלית" אמר קייל. זאת אומרת האותיות ק' וא' "מגניב" אמרתי וחייכתי. כשהגענו נכנסנו למועדון ראשונים אבל הייתה מוסיקה חזקה ברמות. "טוב, אנחנו הלכנו" אמרה אשלי וסחבה את קייל לשתות. איך לא?

***

בשעה אחד בלילה שמענו פתאום רעשים מבחוץ. כאילו הגיע משטרה או אמבולנס. יצאנו מהמועדון וראינו שבאמת משטרה ואמבולנס הגיעו. "מה לעזאזל" מלמלתי לאוסטין. התקדמתי ביחד עם אוסטין לאשלי וראיתי שהיא בוכה "מה קרה??" שאלתי בשוק "קייל.. הוא.. הוא.." היא לא הצליחה לומר לי. הרחתי מהפה שלה ריח של אלכוהול, היא שיכורה לגמרי. המשכתי קדימה והגעתי לגמרי לשורה הראשונה וראיתי את קייל על הריצפה כשמכונית מעליו. כל החלק העליון כולל הפנים פגוע ומלא בדם. צמרמורת חזקה עברה בגופי והתחלתי לבכות. אוסטין התקדם אליי וחיבק אותי חזק חזק כדי שאני לא אראה כלום, אבל הצלחתי לראות קצת. ראיתי את החובשים לוקחים ומכניסים אותו לאמבולנס כשמבט רציני על פניהם. אוסטין התקדם לאחד החובשים כשאני אחריו ושאל אם זה רציני. "החבר שלכם עבר תאונה קטלנית, זה יכול להיגמר במוות" אמר במהרה ונכנס לאמבולנס כשהבכי שלי גובר יותר מהמחשבה שזה מה שיקרה לקייל. "איך אני מספרת את זה לאשלי?" שאלתי את אוסטין כשכולם עדיין על הכביש מסתכלים על הדם של קייל. "אני אעזור לך" אמר ונאנח בכאב כשהוא מחבק אותי מול כולם. "אמא?" התקשרתי לאמא שלי. "מתי את חוזרת חמודה?" שאלה בדאגה. "אז זהו.. תקשיבי קייל עבר תאונה ואני אוסטין ואשלי נוסעים לבית חולים. בסדר?" אמרתי לאמא שלי "ברור, הוא בסדר?" שאלה ואני הבטתי לצדדים כדי לוודא שאשלי לא לידי. "אני ואוסטין שאלנו את אחד החובשים והוא אמר שזה ממש רציני וזה יכול להיגמר במוות" אמרתי בכאב ובלחש. "אוי וואבוי" אמרה בשוק "התקשרת להורים שלו?" שאלה "כן" עניתי "ומה הם אמרו?" שאלה "לא היה להם כל כך מה לומר חוץ מזה שהם באים ולנתק מיד" אמרתי בשקט "טוב תשמרי על עצמך" אמרה וניתקה. נשארתי עומדת במקום כשאני מנסה להכניס כל אוויר לראותי. "מור בואי, הולכים" אמר אוסטין ושם את ידו על כתפי. משכתי באפי ונכנסתי לאוטו כשאני מסתכלת על אשלי שיושבת לידי ודמעות לא מפסיקות לצאת מעיניה.

***

"מהר, מהר" אמר אחד הרופאים כשהוא והרופאים מוציאים את מיטתו של קייל מהחדר במהרה. אני אשלי ואוסטין קמנו מיד "לאן אתם לוקחים אותו?" שאלה אשלי בצעקה "לחדר ניתוח" אמר אחד הרופאים ואשלי החזיקה את מיטתו של קייל כשהיא ממלמלת לו כמה דברים ואני ואוסטין הולכים במהרה אחריהם כשאוסטין מחזיק את ידי. כשהם הכניסו את קייל לחדר ניתוח אשלי צנחה על הריצפה כי היא הבינה הפעם שמשהו לא בסדר. אני ואוסטין התקדמנו אליה ואוסטין הרים אותה בעדינות והשיב אותה על הכיסא מול החדר ניתוח. לא רציתי להגיד כלום. ישבתי ליד אשלי כשאוסטין הולך להביא משהו. חיבקתי את אשלי בחוזקה ונתתי לה לבכות כמה שהיא רוצה עד שתרגע. אוסטין חזר עם תפילה לניתוח שיעבור בהצלחה והתחלנו לקרוא אותה. לאחר בערך כשעה וחצי הרופא יצא ואנחנו התקדמנו. בדיוק גם ההורים של קייל הגיעו. "מי אתם?" שאל "חברים" ענה אוסטין והצביע עלינו "הורים" אמרו ההורים של קייל. הרופא הסתכל עלינו במבט קר "הניתוח נכשל, מצטער" אמר ומבטו הפך לעצוב. הבנו שאת קייל.. אי אפשר להחזיר. "לא, לא ,לא" מלמלה אשלי אחורה ובכתה בחוזקה אימו של קייל התחילה לצעוק בחוזקה ולבכות עד שהאחיות הזריקו חומר לאשלי ואימו. אני ואוסטין קפאנו במקום ושתקנו. הבטנו באבא של קייל שלא ידע מה להגיד. דמעות התחילו לזלוג מעיניי וגם לאוסטין ולאבא של קייל. אוסטין שם את ידיו על שערו ובעט בצעקה על אחד הכיסאות. הבכי שלי התגבר. לא יכולתי לדבר. הרופא הביט בי כמה שניות "אתם יכולים להיכנס, מתי שתירצו" אמר בשקט ונכנס לחדר. התחלתי לרעוד וניגשתי לאוסטין שעמד עם ידיו על הקיר כשראשו מושען על ידיו. "אוסטין" אמרתי בקול שבור וחנוק ואוסטין הסתובב. חיבקתי אותו בחוזקה כשאני שומעת את קצב פעימות ליבו המהירות. ניגבתי את הדמעות שלו ואוסטין את שלי ושמנו מצח על מצח. "אני לא מאמין" אמר בשקט ואני המשכתי לבכות. נישקתי בעדינות את אוסטין והתנתקתי. רופא אחד יצא מהחדר וניגשתי אליו. "אנחנו יכולים לבוא יותר מאוחר? כשחברה שלו ואמא שלו ירגעו?" שאלתי בשקט "כן, אנחנו מעבירים אותו לחדר ששם הוא יהיה עד להלוויה" אמר ושם את ידו על כתפי "תהיו חזקים" אמר והסתכל על עיניי "תודה" אמרתי בנימוס והוא הלך. "אמא" התקשרתי שוב והערתי אותה "איך הוא?" היא שאלה ושמעתי את אבא שלי ברקע. "הוא מת" אמרתי ובכיתי. שתיקה הייתה בקו. "אנחנו באים" אמרה אמא שלי ושמעתי אותם מתרוממים במהרה מהמיטה ומתחילים להתארגן. לאחר כמה שעות שאמא של קייל ואשלי נרגעו וההורים שלי ושל אשלי הגיעו ואמא של אוסטין נכנסנו לחדר של קייל. בהתחלה כל ההורים נכנסנו וחזרו כולם בוכים ואחר כך אנחנו. אני ואוסטין עמדנו בצד ונתנו לאשלי את הזמן שלה. היא נישקה אותו נשיקה ארוכה כל כך שתנסה להספיק לתמיד. "אני אוהבת אותך. ולא אפסיק לאהוב אותך. למה לא נלחמת? למה השארת אותי לבד?" אמרה אשלי בכאב ובכתה. דמעות התחילו לנזול שוב מעיניי ואוסטין הפך לאדום. הבטתי בעיניו וראיתי דמעות. הוא לא נתן להם לצאת. לאחר חמש דקות אשלי עזבה אותו בעוד נשיקה ארוכה ויצאה מהחדר כשהיא צועקת שוב. "קייל" אמרתי בשקט וליטפתי את שיערו. "תודה על הכל.. עם קצת הזמן שהכרתי אותך גיליתי בן אדם מדהים. למה אלוהים לוקח את כל הטובים? תשמור עלינו מלמעלה.. אנחנו לעולם לא נשכח אותך. אני אוהבת אותך" אמרתי ונישקתי את הלחי שלו. אוסטין התקדם ואני הלכתי לאחורה. "אני לא אשכח את כל ה17 וחצי שנים שהיו לי איתך. אתה לא מבין כמה קשה לי.." אמר. לא היה לו מה להגיד והוא נישק את המצח שלו. יצאנו מהחדר והבטנו על כולם. עמדנו בשקט לפחות דקה שלמה כשאנחנו מביטים על כל אחד ונאנחים בכאב ומתחילים שוב לבכות. למה זה קרה דווקא היום? למה זה קרה בכלל?
להתראות קייל..
אוהבים אותך הכי בעולם..
נזכור אותך לעד..