הסוד – פרק 11

הסוד
פרק 11:

הגעתי לבית הספר כשאשלי לא מפסיקה לחפור לי על הטיול שיהיה עוד שבוע. אבל הראש שלי היה במקום אחר. חשבתי על ראיין כל הזמן מה שגרם לי להיות מדוכאת כל היום מאתמול. "מור את שומעת אותי בכלל?" שאלה אותי אשלי וניפנפה עם ידה מול פניי "כן, כן הטיול" אמרתי וניערתי את ראשי "כן שכל, אבל שאלתי אותך בכלל עם מי אנחנו נישן בטיול!" אמרה אשלי ואני צחקתי "את יודעת שאפשר גם בנים?" שאלה ונתנה לי מכה עם המרפק שלה בידי וקרצה. "כן אשלי" אמרתי ונאנחתי. רק זה מענין אותה. "תגידי מה באמת עם אוסטין?" שאלה ואני רק חייכתי. "אל תגידי לי שהתאהבת בארס הזה" אמרה ברצינות "אני לא.. אבל הוא לא עד כדי כך רע.. הוא טוב אליי בזמן האחרון" אמרתי בחיוך קטן אבל כשראיתי את ראיין מתקדם אלינו החיוך שלי ירד מפניי במהרה והתחלתי לרעוד. "מה קורה?" שאל וחיבק אותי מאחורה מה שגרם לצמרמורת של גועל לעבור בגופי. לחשוב שהוא העביר את הלילה עם בחורה.. "היי" אמרתי בשקט והתרחקתי ממנו "רוצות לישון איתי בחדר עם חבר שלי?" שאל ואני פתחתי עיניים "אמ.. בדיוק על זה רציתי לדבר-" "ברור שנרצה!" קטעה אותי אשלי. הסתובבתי אליה והסתכלתי עליה במבט כועס "להרוג אותך עכשיו או אחר כך?" לחשתי לה "אני רוצה לדבר איתך על משהו. בנתיים אני לא עומדת לישון איתכם" אמרתי והסתכלתי עמוק בעיניו של ראיין "על מה את רוצה לדבר איתי ולמה לא?" שאל בקול רועד "לא חשוב עכשיו. תהיה בשיעור השלישי בספסל.. אני כבר אבוא" אמרתי "בשביל זה את מבריזה?" שאל "כן" אמרתי בפשטות. אני לא ילדה שמבריזה אבל למי אכפת עכשיו שעתיים היסטוריה. "אוקיי ביי" אמר והלך. "מה את עושה?! יהיו שם מלא חתיכים!" אמרה לי אשלי "קודם כל, זה לא מלא. כולה עוד בן אחד. דבר שני, את לא יודעת מה הם יכולים לעשות. ודבר שלישי, אני לא רוצה להיות יותר עם ראיין ולא משנה עכשיו למה" אמרתי והלכתי. נכנסתי לכיתה בדיוק בצילצול וראיתי את אוסטין יושב במקומו. עכשיו הוא לא לבוש בשחור מה שגרם לי לחייך אליו. הוא החזיר לי חיוך והתיישבתי במקומי. אוסטין יושב מאחורי מה שגרם לי לחייך כי עכשיו אני יכולה לדבר איתו. באמצע השיעור הרגשתי את ידו של אוסטין נוגעת בכתפי מה שגרם לי להסתובב אליו. אוסטין הושיט לי פתק קטן וחייך אליי. חייכתי חזרה ולקחתי את הפתק מידו. 'אם מי את בחדר?' שאל ואני חייכתי. לקחתי את העט עיפרון שלי ורשמתי 'אני, אשלי ו.. אתה?' רשמתי והוספתי סמיילי קורץ. קיפלתי את המכתב והעברתי אותו לאוסטין. לאחר כמה שניות הפתק שוב חזר אליי 'אוקיי. אפשר לצרף חבר?' שאל 'ברור, אבל… שלא יהיה מעצבן' אמרתי ונתתי שוב את הפתק לאוסטין. הפתק שוב חזר אליי 'אל תדאגי. עכשיו תזרקי לפח' רשם. הסתובבתי אליו וגלגלתי עיניים. עברו שעתיים שלמות והשעה השלישית הגיעה. יצאתי החוצה ביחד עם התיק בלי שאף אחד יראה. כשסוף סוף יצאתי החוצה ראיתי את ראיין יושב על הספסל. "היי" אמרתי והתיישבתי לידו, קצת רחוק. "היי" אמר ובא לנשק אותי אך שמתי את ידי על חזהו והרחקתי אותו ממני. "מה…?" שאל "אני צריכה לדבר איתך" אמרתי ברצינות ונשמתי עמוק "דברי" אמר "אני רוצה.. שנגמור עם כל זה" אמרתי ונאנחתי "למה??" שאל ופתח את עיניו. "אני.. אני פשוט לא רוצה. זה הכל.." אמרתי. לא זה לא הכל!! יש הרבה סיבות למה, חתיכת בוגד מסריח. אני לא אומרת לו את זה רק בגלל שאוסטין אמר שזה יפגע בי. "נו תגידי את האמת, למה?" שאל והחזיק את ידי. נגעלתי ממנו. קמתי ממקומי "אני פשוט לא רוצה אוקיי?" אמרתי בכעס "למה לא?" קם מיד אחרי והתחיל להתקרב אליי כשאני רק מתרחקת. הרגשתי עץ מאחורי מה שגרם לי לעצור במקומי ולראיין לשים את ידיו בין ראשי כשאין לי שום אפשרות לברוח. "תעזוב אותי" אמרתי והסתכלתי בעיניו. "איזה מזל שאמרת לנו להיפגש בזמן שיעור כשאין אף אחד בחצר נכון?" אמר עם חיוך זומם. "מה אתה-" לא סיימתי את המשפט והרגשתי את שפתיו של ראיין על שלי כשהוא נושק בחוזקה. הטתי את ראשי אבל זה לא כל כך עזר. הוא נהיה יותר אגרסיבי והגיע לצווארי. לא יכולתי לצעוק כי הייתי חלשה מדי. מי היה יכול לשמוע אותי בכלל? ידיו של ראיין התחילו לגלוש מתחת לחולצתי ואני רק ניסיתי לדחוף אותו ממני כשהוא לא נותן לי שום אפשרות לזוז. התחלתי לבכות בקול "תעזוב אותי" צעקתי אך ראיין לא ענה. 'אוסטין.. בבקשה.. בבקשה תבוא' אמרתי לעצמי. הרגשתי את חולצתי מתחילה לעלות למעלה אך מנעתי את זה כשהחזקתי בחוזקה בחולצתי. "תעזוב אותי כברר" צעקתי בחוזקה "תעזוב אותה מיד!" לפתע נשמע קול של נער. ראיין הפסיק והסתכל אחורה כשהוא מביט בנער ומצחקק בזיזול. הטתי את ראשי הצידה וראיתי את אוסטין מה שגרם לי לנשום בחוזקה, ליפול ארצה ולחבק את עצמי בחוזקה. "למה מי אתה שתאמר לי את זה?" שאל אוסטין "מי שבאמת אוהב את מור" אמר וגרם לליבי להחסיר פעימה. מה הוא אמר הרגע? ראיין צחק חזק ואז נעצר בפיתאומיות והתקרב לאוסטין. לפי המראה אוסטין הרבה יותר חזק מראיין.. ככה ש… "לא אכפת לי" אמר ראיין והחזיק בצווארון חולצתו של אוסטין והתחיל לחנוק אותו. אוסטין העיף לפניו של ראיין אגרוף מה שגרם לראיין ליפול ארצה. "תעוף מפה עכשיו" אמר אוסטין וראיין מיד קם והלך. פחדן. המבט של אוסטין הפך מכועס לדואג. "את בסדר?" שאל והתישב על ברכיו מולי. לא יכולתי לענות רק המשכתי לרעוד. אוסטין קם כשהוא מושך את ידיי ומקים אותי גם. הוא משך אותי לחיבוק חזק.
ושוב פעם.. אוסטין תמיד איתי.