הנער שחיי מהזיכרונות (פרק תשע עשר-ליקוי חמה)

פרק 19- ליקוי חמה

כשהתעוררתי הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, הבטתי מצדדי וראיתי את אלי אוכלת לצידי משהו שנראה כמו ג'לי ומייק התישב לצידה וגם רב אתה על הג'לי הזה. "אוקי, רק אל תגידי לי אחר כך שאת שמנה." הודיע לה מייק, היא החמיצה את פנייה ואמרה:"אתה רומז שאני שמנה?!"
"אתם כאלה מקסימים. "הודעתי להם ומייק הביט בי קצת מופתע.
"אנחנו פשוט זוג כושלים שהחליט להיות ביחד ולחסוך לאנשים אחרים את הגנים הכושלים שלנו." הודיע מייק, והביט באלי שצחקה לעברו ונישקה אותו מהר על הלחי מחבקת אותי וישר מתחילה על הסיפור שכעת שמעתי.

"אה, סאם היה כאן לפנינו, הוא אמר שאם את מתעוררת להתקשר, אז אני-"
"לא, אל תתקשרי, אני לא רוצה להדאיג אותו, יש לו עכשיו בגרויות בביולוגיה ופיזיקה…" אמרתי וראיתי שעל השידה היו המון תרופות שונות. "אמיל בבית?" שאלתי ואלי הנהנה. "כן, בדיוק הרופא הלך. ירד לך החום בשלב מסוים, הרופא אמר שאסור לך לישון עשרים וארבע- שבע עם מזוג על שש עשרה מעלות."
"אני אוהבת את המיזוג שלי, אל תלכלכו עליו!" יריתי והם ישר התחילו לריב איתי עד כמה המיזוג שלי היה חשוב לי. "הוא כמו אח שאף פעם לא היה לי, אני אוהבת אותו אפילו יותר מאשר את עצמי!" אמרתי מהר ואלי נתנה לי צביטה בלחי. "בלי מיזוג בחורף!"
"בסדר, איזה דיקטטורה! אני חשבתי שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית." פלטתי והתעטשתי מספר פעמים, הרגשתי שיש לי בחילה אבל זה כנראה היה בגלל שלא אכלתי כלום ומתתי מרעב.
"כאן לא תהיה לך הזכות להצבעה ולא הזכות לחופש הביטוי." הודיע מייק בסוג של הזדהות. "אמ, יש לך בעיות עם הדיקטטורה שלי?" אלי הביטה בו והוא ישר התחיל למלמל משהו כמו: "את המשטר הכי טוב שהיה לי." הגן על עצמו במהרה ונישק אותה מהר על המצח. "אוקי, פוצי ומוצי, אני רעבה." הודעתי כשהם התחילו להתחלף בכינויים כמו מיקי שלי או מה שזה לא היה, זה גרם לי לבחילה.
"נראה לי יש לך מרק במקרר, גברת טומסון הכינה לך גם איזה תרופת סבתא על דבש וסלק…"
"שונאת סלק ודבש," הודעת ושניהם צחקו על הסבל שלי, כמה שנאתי להיות חולה.
אלי ומייק הלכו אחרי שאני הרגשתי כגלגל שלישי, איך שלא כשהם מתחלפים בכינוים וכל זמן ממלמלים משהו על בוא נלך כבר לדייט שהבטחת לי. אז שחררתי אותם לחופשי. 'התעוררת?' זה היה סאם, הוא שלח לי מספר הודעות כאלה. 'כן, ואני מרגישה כמו דוב גריזלי, עכשיו תמשיך ללמוד!' תוך מספר דקות הוא שלך לי 'טוב, אז נדבר אחרי שאני אכשל. '
משהוא דפק לי בדלת, זו הייתה אמיל, היא הכניסה לי כוס תה והתיישבה על המיטה שלי. "בלי דבש הפעם, אין ממה לדאוג. כאב לך הגרון?" הנהנתי והיא נתנה לי תה וראתה שאשתה את כל התרופות שרשמו לי. "בלי מיזוג יותר." התריעה לי, רציתי לבכות. "תלכי אחר כך לניר, הוא ישב אתך כל אתמול. אגב הוא מבשל מעולה, הוא הכין מרק מדהים! " אמיל הביטה בי בזוג עיני הדבש שלה, מסדרת לעצמה מיקום נוח על המיטה שלי והתחילה לפרוט משהו כמו 'כמה טעים, גם יש את האוכל של גברת טומסון.'

התקשרתי לניר, לקח לו כמה דקות כדי לענות. "נו, איך את מרגיש?" שאל ישר. "אני מרגישה מעולה, הודות לך…" הוא השתעל מעבר לקיו, במין שיעול כזה צרוד וחמוד. "שמח שאת בריאה, " אמר ושמעתי שאני מפריע לו, כנראה הוא שוב קורא, הצצתי לעבר החלון שלו וראיתי אותו יושב על השולחן כתיבה שלו ומחזיק ספר קטן.
"מה אתה קורא?" שאלתי והוא ישר הביט בחלון, הסתובבתי ושמעתי את הצחוק שלו דרך הקו.
"את עוקבת אחרי?" שאל בתהייה כשמלמלתי 'מה פתאום' עמוק כזה שגרם לי להרגיש מובכת לחלוטין. "טוב, אני קורא את 'כל החיים לפניו', זה אגב הספר שלך, אתמול היה לי משעמם קצת אז קראתי אותו, מקווה שזה בסדר שלקחתי אותו… בקשתי מאמיל שתגיד לך." אמיל כמובן שחכה הגיד לי ובאמת כשהבטתי לא ראיתי את הספר. "תחזיר לי כשתסיים." הודעתי והוא שוב נשם בכבדות בשתעל ולחש לעצמו כמה קללות. "אתה חייב להפסיק לעשן!" צעקתי והוא לא הבין מאיפה זה באה אליו. "למה זה כל כך חשוב לך?" שאל ואני לא יכולתי לעצור את מה שאמרתי. "אתה חשוב לי, ואתה נושם כמו זקנה בת שמונים! עדיף שתזרוק עכשיו!" אמרתי והוא צחק לעבר הקו. "אז אני כן חשוב לך?" פלט, מיהרתי לבלוע את רוקי ותקנתי הכול מהר:" כן, כמו כל החברים שלי." אמרתי ונשמעתי טיפשה לחלוטין.
"את חשובה לי ג'ו, ולא כמו כל שאר החברים שלי, אלא אחרת את באמת מיוחדת בעיניי." פלט ואני הרגשתי איך הלב שלי קופץ ומוכן לנתר רחוק ככל האפשר.
"אני אבוא מחר לקחת את הספר, אני באמת מצטערת. ושוב תודה על הכול. תפסיק לעשן!" הזכרתי לו והוא לחש משהו מהיר כזה שבקושי שמעתי מין: "אני אעשה את זה בשבילך." וניתק.

ישבתי על המיטה שלי, מתחילה לתהות. מחברת הסקיצות של הייתה פתוחה בדף של נער שחיי מהזיכרונות. הציור היותר אהוב עליי שלו. תלשתי את הציור והדבקתי אותו מול פניי, מתחילה לעתיק אותו בצורה אחידה לבד קנבס גדול.

נרדמתי אחרי שסיימתי חלק נכבד מהציור, כל הידיים שלי היו בצבע ונרדמתי בצורה הכי לא נשים בעולם. "ג'ו?" פתחתי לעט את עיניי, אמיל הסיטה את השערות מפניי, מחייכת בצורה מקסימה לעברי. "כן?" פיהקתי והתחלתי להתרומם. "נרדמת על הרצפה." הודיע לי ומצאתי את עצמי על הרצפה, לא יכולתי להבין איך הגעתי לשם בכלל.
התרוממתי מהר, מביטה מהחלון וראיתי שניר שם. לא ידעתי מה עבר עליי, אבל חייכתי כשהבטתי בו סתם קורא בפעם המי יודע כמה את הספר של אבא שלו.
"מה את עושה?" ניתקה אותי מהר אמיל למציאות, הרגשתי טעם מר בפה. "הלכתי לשטוף שיניים." פלטתי מהר מנסה להתחמק ממנה. מה עובר עליי?
התארגנתי כמה דקות וצלצלתי לדלת של גברת טומסון, ניר פתח את הדלת. הוא לבש גופייה שחורה ומכנס טרנינג, שאגב ממש לא היה מתאים לו. "הספר שלך," ירה מיד ניר, התיישבתי על הספה. על השידה של גברת טומסון התווספו המון תמונות של הבן שלה ואשתו, היה קל לנחש שזה הם כי אבא של ניר היה דומה לו כמו שתי טיפות מים, רק ששיערו היה בלונדיני כששערו של ניר שחור כפחם.
"רוצה לאכול איתי?" שאל ניר והוא הוציא משהו שנראה כמו שניצל ואורז. "כן בטח." אמרתי אבל לא הייתי רעבה בכלל.
"יש לך צבע על הפנים," הודיע לי ניר וסימן לי על פניו איפה נמצא הצבע. ניגבתי את הלחי שלי אבל הוא צחק. "זה עדיין שם?" שאלתי והרגשתי שהפנים שלי מעט סמוקות. "כן," לחש והצמיד את ידו לפני, מנגב את הצבע מפניי, רציתי לנשק אותו, יותר מהכול ראיתי את עיניו אני חייבת להישבע שראיתי כוכבים זהירים בעיניו, הן היו כשמיי הלילה כעת. הוא התקרב לעברי ואני בלתי את רוקי. "זהו," מלמל לבסוף, לא יכולתי להוריד את עיניי ממנו. עד כמה עכשיו רציתי שהוא ינשק אותי. רציתי את זה כל כך שאפילו לא יכולתי לכעס על עצמי כשידעתי מה זה אומר. עבר כבר חודש שאני יחד עם סאם, אני עדיין מרגישה אותו דבר כלפיי ניר. למה אני לא יכולה לאהוב את סאם? לא הבנתי מה הבעיה שלי, אני אוהבת את ניר והוא הבטיח לי שהוא אוהב אותי גם. אבל אני עם סאם. הרגשתי שצץ על כתפי מלאך שומר שהתחיל להגן עלי סוף סוף. "אסור לך." אמר המלאך הזה, ומשום מה הוא נראה בדיוק כמו אלי. סובבתי את ראשי מעט ימינה והקול נעלם. 'צודקת, את אוהבת אותו, תעשי מה שיעשה לך טוב.' זה היה הקול של מייק, הוא השטן שלי? 'איזה שטן? פשוט תקשיבי לעצמך, את אוהבת אותו נכון? תעשי את זה.' בליתי את רוקי ולא העזתי, נכנסתי מהר לחדר של ניר, ממלמלת משהו כמו אני חייבת לקחת את הספר, יש לי משהו לסדר בבית. בחדר של ניר התווספה התמונה והון ספרים חדשים.
ציור שלי היה על מרכז הקיר, כך שהוא היה מדבר היותר גדול בחדר והכי בולט שם. חוץ מהתמונה שציירתי ראיתי המון דברים קטנים כמו דפים קטנים, ספל קפה, והמון דפים קטנים.
"מיקמתי אותה טוב, אה?" שאל ניר, הוא עמד בפתח הדלת מחייך את החיוך ניסתר שלו ששוב גרם ללבי להירמס. אולי הוא יפסיק?
"כן, זה פשוט במרכז והפכת את זה ליפה." אמרתי ממלמלת הכול כך ששום דבר לא היה ברור אבל הוא הבין אותי וזה גרם לי לתהות עד כמה הוא באמת מכיר אותי.
"את עשית את זה יפה…" אמר והתחיל לחפש משהו בין הניירת שלו. הרגשתי שכל וריד בגוף שלי רצה לנשק אותו, רציתי כל כך שהוא יעביר את ידיו בשערי כמו אז, מצמיד את גופי עליו , מרים אותי מעט במותניי, כי אפילו אם הייתי עולה על קצות האצבעות בחיים לא הייתי יכולה להגיע לשפתיו.
"קחי, " אמר ועיניו הכניעו אותי, הן היו כל כך יפות, אז הבנת, לא משנה כמה אני אנסה, לא משנה כמה זה היה חשוב לי להישאר עם סאם זה לא יקרה, הוא ילד מדהים אבל אני לא בנויה בשביל מערכת היחסית נוחה, אני אוהבת את ניר, הוא נתן לי להרגיש מרכז העולם, הוא נתן לי להרגיש שכל הכוכבים בעולם הם בעיניו, כאילו כשנפתח אלי לראשונה היה הפעם שהתחלתי להתאהב בו, או בכלל הרגע הראשון שראיתי אותו אז לפני שנה. אני ידעתי שאני אתאהב בו.
הוא סיים לאכול והלך, לא ידעתי מה אני עושה, היה נחמד לדעת כמה אני לא יכולה להישאר בקשר עם סאם, אבל אני גם לא רוצה להיות בקשר כזה עם ניר. רציתי להיות לבד עכשיו יותר מהכול, לא בגלל שאני אוהבת להיות בודדה וטוב לי, אבל רציתי לחשוב באמת להבין מה אני רוצה.
בערב נפגשתי עם סאם, הוא היה בהופעה בבית הקפה 'ג'ורג'יה' הוא היה כל כך טוב בזה, הייתי מופתעת לטובה ממנו, זה לא כאילו שלא ידעתי שהוא מוכשר אבל לא ידעתי עד כמה הוא טוב בזה. הוא ירד מההופעה, המון האנשים שאכלו מחאו להם כפיים והברמנית אמרה כמה מילים על הלהקה ונתנה את המספר של סאם ליצירת קשר.
"והינה הבחורה הכי יפה במקום הזה," אמר סאם ונישק אותי בצור הכי עדינה שיכל, כשכול חברו שרקו לו ואמרו בשקט 'הזוג של הלהקה' חייכתי לא יודעת אפילו למה, אהבתי את המערכת היחסים הזאת אבל לא אהבתי את סאם. לא משנה כמה זמן אנחנו מכירים כמה זמן הוא היה שם בשבילי וכמה זמן אנחנו הינו ביחד, משהו בו לא הספיק לי, כמה רע הרגשתי עם עצמי.

סאם הרחיק אותנו מכולם, וגרר אותי במהירות ליציאה האחרונה. "מה אתה עושה?" אמרתי בצחוק שוטף כשהוא קפץ מעל כולם כדי להחזיק את היד שלי וללכת משם יחד איתי. "כול העופה רק רציתי לעשות את זה," לחש סאם, מנשק אותי נשיקה ארוכה ושונה מהקודמות לה, הוא הצמיד את גופי אליו וחפן את ידו בשעירי מצמיד את ראשי לראשו, הוא נישק אותי שוב והפעם לחש לי משהו באוזן, התנתקתי ממנו, נשכתי את השפה התחתונה שלי והסטטי את מבטי. "קרה משהו?" תהה סאם מביט בי במין פחד לא מוכר. "אני רוצה שניפרד. "