הנער שחיי מהזיכרונות (פרק תשיעי- הסודות שלו)

אז אני אומרתי לעצמי שאני אמשיך, לא בגלל שאין קוראים אלא כי אין לי מה להפסיד ואני חושבת שיש לו עתיד טוב, אני כבר כותבת אותו בכול זאת אז לא ממש משנה לי אבל רציני? רק תגובה אחת אחרי שביקשתן ממני להמשיך? *רגע של הוצאת רגשות נגמר* מקווה שהפרק ימצא חן בענייכם וכן היה קטע די חמוד בפרק מקווה שהסודות של ניר לא יהרגו אותכם!!
אוהבת ליאור ! ^*^

פרק תשיעי- הסודות שלו

ארוחת הערב עברה בשתיקה. כולם, חוץ מגברת טומסון, שתקו. היא התחילה לספר על מלחמת העולם השנייה כהרגלה ואימא שלי שתתה כמה כוסות מיותרות של יין אדום. אחרי הארוחה אני ואמיל גררנו אותה לחדרה ושם היא נרדמה כמו תינוק, ישנה וממלמלת כמה שטויות, גברת טומסון וניר עמדו ליד הכניסה כשניר הביט בי בעיניו והרגשתי כאילו רק הוא היה נימצא שם. "תודה על הארוחה, היה ממש טעים!" קטע את מחשבותיי גברת טומסון, היא סדרה את השמלה הפרחונית שלה וחייכה לעברי בשנייה הזהובות והמבריקות, היא צלעה קלות לכיוון ביתה וטרקה את הדלת מביטה שניה לפני על ניר וקרצה לעברי במבטה, הבנתי ישר שהיא זממה משהו.

"ג'ו?" שאל ניר לרגע כשגברת טומסון כבר הלכה. הוא עמד מול דלת כניסה והביט בי בזוג עיניו שגרמו לי לטבוע, לטובע עמוק כל כך בגווני התכלת, בין המשחק הכחול בעיניו ובין ההשתקפות הדקה בעיניו כמו זכוכית שעומדת להתנפץ.
"אה, כן?" שאלתי בעיכוב קל, מזיזה את מבטי במין איבוד זיכרון קל, מתחילה לפנות את הצלחות לכיור.
"בלך להסתובב? סתם לשחרר את המחשבות?" שאל בחיוך הסמוי שלו, שגרם ללבי לפעום כמו משוגע.
"כן, בכיף." אמרתי קצת בספק, נכנסת לחדרי להתארגן.

כשיצאנו כבר היה יותר מחשוך, סידרתי על עצמי חולצה שהיה עליה כתוביות של 'מטליקה' והמון כתפי צבע שנראו כמו דם, רעדתי מקור ומכנס עם הקרעים ששמתי ממש לא עזר לי.
"מזל שלבשת מגפיים," צחק ניר, מוריד את הג'קט עור שלו ומניח אותו על כתפי.
"לא חשבתי שהיה קר," נתתי תרוץ במבוכה, מריחה את הריח שלו מהמעיל, ריח של סיגריות בעיקר.
רוב הדרך הוא בכלל לא דיבר, הוא רק הלך במחשבות, הוא שוב היה רחוק ממני, רחוק מהמציאות. פיזית הוא היה לצידי, אבל מהותית הוא כבר הפליג רחוק וכל כך הצטערתי שלא הבאתי את המחברת שלי. רציתי לצייר את עיניו כשהשתקפות הירח הציצה בהן, עיניו נהיו ממש לבנות, שקופות ומדהימות, עצמות פניו הגסות הקסימו אותי, רציתי לעשות הצללה גסה של פניו מהאור של הירח, רציתי את הרגע הזה במחברת שלי, כמה שזה שיגע אותי. רציתי כל כך לקחת לעצמי את הרגע הזה שהוא הולך עם הזיכרון הזה.

הלכתי לעבר הגדר לבנים, ועליתי על הגדר בדילוג צולע, מתחילה להתהלך עליה כדי לבדוק את השיווי משקל שלי, או יותר נכון לקבל שומת לב מניר שר הלך וחשב יותר.
"את יכולה ליפול." הזהיר אותי ניר, לא היה אכפת לי, המשכתי ללכת על הגדר לבנים מנסה את השיווי משקל שלי. כשהוא נצמד לגדר ונסה לתפוס במבטו את הנפילה שלי. מעדתי כמה פעמים ובפעם השלישית ניר תפס את היד שלי והחזיק אותה חזק. הרגשתי שהיד שלי רעדה בתוך היד הגדולה והמגושמת שלו. ככל שהמשכתי הגדר גבהה, זה התחיל להטריד אותי שכבר עברתי את ניר, הוא הביט בי מלמטה ואני לא הפסקתי ללכת, בטוחה שאפול בשלב מסוים אבל העדפתי לא להיכנס לפניקה.
"ג'ו תרדי את יכולה ליפול." אמר שוב ניר ומשך את היד שלי אליו, כך שמעדתי והוא טפס אותי במותניי והרים אותי.
"אזהרתי אותך." פלט ניר בחיוך סמוי וחיבק אותי במותני מהדק אותי אליו,הרגשתי את ידיו עולות על גבי, ידיו היו חמימות,החזקתי את גופי בעזרת כתפיו הרחבות, לא פחדתי, לא התרגשתי הרגשתי כמו מספר, הוא העביר את ידיו על גבי ולא נתן לי ליפול. כרגע הוא הביט ישירות בעיני, ידעתי את זה כי אני הופנטתי מעיניו,הוא כאילו קפא ברגע הזה, או שאני קפאתי? העברתי את ידי אל צווארו, מחבקת אותו בעדינות ומתנתקת מהרגע שקרה.
"אתה הפלת אותי!" האשמתי אותו במעט מבוכה כשהוא מחזיק את היד שלי. מסיבה לא מובנת הרגשתי שהאדמה רועדת, לא סתם רועדת שהיא כאילו נקרעת מתחת לרגליי. הוא התנהג מוזר כאילו לא קרה כלום, הרגשתי את המגע שלו על עור גבי, ידעתי היטב שהוא הביט בעיני, הוא הפר את המנהג הזה שלו.

"אבל אזהרתי אותך לפני." גיחך, וידו הייתה כל כך גדולה שהרגשתי שהיד שלי כאילו נבלעה בתוך ידו. המשכנו ללכת כך לפחות כמה דקות עד שהוא שחרר את היד שלי והוציא סיגריה חדשה מהחפיסה שלו.
"אתה יודע, בפעם הראשונה שראיתי אותך זה היה הרבה לפני שבאת לבית של גברת טומסון, אז ישבת על ספסל בשלכת עצי הדובדבן, והייתה עסוק, אני לא יודעת למה חשבתי כך אבל אני קראת לך הנער שחיי מהזיכרונות." אמרתי לרגע כשהוא הביט בי בעיניו הכחולות, העיניים שאני לא יכולת לספור כמה מאות גוונים יש בהן הרגשתי איך הלב שלי נעצר, כאילו מאות הצבעים בעינו היו יותר מאלפים והבנתי את זה רשמית אני אהבתי את צבען, אהבתי את החיוך הסמוי שלו, זה שהשתלב בצורה מושלמת עם עצמות פניו הגסות, עם שיערו הכהה, עם קולו הנמוך והמחוספס ואפילו עם השיעולים שהזכירו לי זקנה בת שמונים . אהבתי את הכול כולו מבלי להכיר אותו.

"הנער שחיי מהזיכרונות? שם יפה, זה מתאים לי עכשיו?" שאל וקולו קר מתמיד ולקח נשימה ארוכה לתוך ריאותו. הרגשתי כאילו הוא מסתיר משהו, כאב לו ולא יכולתי לעזור לו, הרגשתי חסרת תועלת וזה הציק לי, החזקתי את היד שלו והוא הביט בי במבט בנבוך הזה שלו שגרם ללב שלי לרצות לקפוץ.
"מה מציק לך, ניר? מה אתה קובר שם?" שאלתי והוא לא ענה הוא הניח את הסיגריה שלו בין אצבעותיו ושתק, הרגשתי שהוא לא רצה לדבר על זה אבל זה הציק לי, זה הרג אותי כבר מבפנים.
"יש דברים שאנשים אחרים לא יכולים להבין, את לא תביני-"
"תנסה אותי! אני הייתי מחוננת כשהייתי קטנה." אמרתי בציניות ובכעס לא מובן. לא רציתי שהוא יסיר את המבט שלו ממני, רציתי שהוא יביט לי בעיניים ולא במצח, תביט בי כמו אז. הוא חייך את החיוך הסמוי שלו ונשך את שפו התחתונה.
"אני מצטער ג'ו, אני לא חשב שזה אפשרי." הוא אמר, עוצר לרגע ומושך אותי קלות אליו, ומחבק את גופי בעדינות, מצמיד את פניו לעורפי, לא הבנתי דבר, פשוט הרגשתי ללא קול כשהוא הצמיד אותי אליו ככה, הרגשתי שהוא מהדק את אחיזתו בגופי, כאילו מפחד, סובבתי את זריעתי ברשלנות סביב צווארו, מחזיקה בפניו בכפות ידי, הוא עצם את עיניו ודמעות נזלו מהן, מה הוא מחביא? הוא העביר את שפתיו בעדינות על ידי מנשק אותה קלות ושם את ראשו על כתפי כאילו הפסיד.
" אבל תודה על הניסיון." הוא לחש, ולא שחרר אותי, הרגשתי כאילו הוא רצה להגיד עוד משהו אבל הוא פשוט חיבק אותי. הרגשתי את הנשימות שלו על העורף שלי והרגשתי את כל פני מוצפות בסומק.

"אני מצטער." הוא אמר כששחרר אותי מאחיזתו. "ניר, אתה לא צריך להחביא את זה, אתה צריך להוציא מה שמפריע לך, אל תגיד לי, אבל אתה נשבר לאט, ובסוף אתה פשוט תתפרק למיליון רסיסים קטנים, ואי אפשר היה להדביק אותם כמה שלא תנסה. "
"כנראה לא שמת לב אבל אני חזק כמו פלדה." פלט והבנתי שהוא פשוט לא רוצה לדבר על זה.
"רק רציתי שתדע שאתה לא לבד, אני תמיד היה כאן."
"אף פעם אל תבטיחי הבטחות שאת לא יכולה לקיים." עיניו התמלאו באפלה לא מוכרת, הוא לא היה צריך לכחות כדי להתפרק, הוא כבר התפרק למיליון רסיסים קטנים. הוא החזיק את ידי ולחש משהו שלא הצלחתי לשמוע.
"בואי נחזור?" שאל והתחלנו ללכת הביתה.

"הוא מה?!" אלי צעקה כך שקולה לא יכול להישמע בטלפון, הרגשתי רעידת אדמה מתקרבת מביתה.
"אני לא יודעת, זה הורג אותי, אלי! מה אני עושה, מה אני עושה! אני כזאת טיפשה למה זה בכלל מעניין אותי?" קברתי את פני בתוך הכרית, הרגשתי שאני יותר מחייבת להיקבר היום חייה.
"טכנית אני מבינה למה, כי כאילו תסכלי עליו, אבל מצד שני הוא נראה ממש מאיים גם כל הקטע של הילד סנוב לא הולך עם המראה שלו…"
"הוא לא סנוב בכלל, הוא מקסים ." הגנתי עליו אפילו לא יודעת למה אמרתי את זה.
"ומה מקסים בו כל כך?"ירתה בלי פחד.
"אני לא יודעת, הוא פשוט מדהים, איך שהוא מדבר, הוא חכם והעיניים האלה שלו."
"תקשיבי, את דלוקה קשה בבחור הזה. תתחילי לשמור מרחק. אולי תתחילי לצאת לאיזה מסיבה איתי בערב? במקרה ממש רציתי ללכת למסיבה מדהימה במועדון על החוף." אמרה אלי, היא ניסתה לתחמן אותי ללכת אתה, לא אהבתי מסיבות, כלומר, אף פעם לא הייתי באחת כדי לדעת אם אני אוהבת אותן, אבל יותר מידי אנשים חצי עירומים היה עושה לי רע, את זה אני יודעת. אבל הרגשתי שאני באמת צריכה להשתחרר מהכול, גם בגלל ניר וגם בגלל ג'ודי השיכורה.

"אני אבוא." הבטחתי והתחלתי לחשוב מה לובשים למסיבה ליד החוף, אלי אמרה משהו כמו 'תלבשי משהו מפציץ ואני כזה 'סמכי עלי' למה אמרתי את זה?
"ג'ו! אני בבית." אמיל נכנסה לחדר שלי והכניסה לי קפה קר והביטה בי הופכת את כל הארון שלי. "יוצאת לאין שהוא?" שאל בהרמת גבה והתיישבה על הכיסא שלי.
"כן, אלי רוצה ללכת למסיבה. אבל אני לא יודעת מה ללבוש…" אמרתי ואמיל התרוממה ויצאה לחדרה. היא חזרה אחרי פחות מחמש דקות עם כמה בגדים ונעלי עקב שהיו יותר מחצי רגל שלי. "לבשי אותם, יחד עם זה תתלבשי אני אסדר אותך כמו בובה." בדיוק מזה פחדתי, שהיא 'תסדר אותי כמו בובה'. "תירגעי, בובה לא כל כך בובתית, יותר טוב?" אמרת ונתנה לי להתלבש.
אמיל נתנה לי שמלה שחור צמודה שבקושי כיסתה לי את הירכיים. לבשתי אותם והרגשתי כמו זונה, על המילה זונה. בנוסף לשמלה הקצרה היא נתנה לי גרביונים כהים שאיך שהוא עוד השלימו על האורך של השמלה, הרגשתי כל כך שונה, הורדתי את השמלה לאורך הטבעי שלה ושחררתי את השער שלי, כשאמיל שמה לי איילנר דק בצורה מדויקת והתחילה להתלבט דקה שתיים על צבע האודם שבסוף שמה אודם כהה. "לא בובתי, האודם הזה כהה מידי עכשיו את נראה כמו עצמך המשופרת." חייכה לעצמה אמיל ונתנה בי כמה תיקונים אחרונים.

הגענו למועדון אחרי שאמיל התעקשה להקפיץ אותנו ולוודא שאנחנו לא הולכות למועדון אחר, כי הכול אפשרי עם אלי. המועדון היה צפוף וגם אלי לא הפסיקה לדבר, דבר שקצת הלחיץ אותי.
"טוב, את נראית יותר מידי טוב. אוף, את תגנבי לי את כל הפוקוס!" התלוננה אלי שאפילו אי אפשר היה להוריד ממנה את העיניים. היא הייתה מטר שבעים ורזה ויציבה כך שכל דבר צמוד נראה עליה כמו על דוגמנית. שיערה היה בעל אופי משלו והפעם הוא השתולל על גבה ונתן לה מראה אחר לחלוטין מהמראה שהייתה נוהגת ללכת אתו לבית הספר.
נכנסו לתוך המועדון תוך אולי חצי שעה, במועדון היה המון אלכוהול והרגשתי לא בצלחת שלי, בכלל לא בצלחת שלי.
אחרי שעה וחצי שאלי לא נתנה לי לצאת מהריקודים מצאתי לעצמי פינה שקטה, אם היה אפשר בכלל למצוא אחת. מרוב הרעש הרגשתי כבר שקט, הרגשתי קו משונה בראש שהשקיט את כל הרעש מסביב ונתן למחשבות שלי לצוף.

"סליחה? האדון שם שלח לך משקה." אמר הברמן, הוא מזג לי משהו כמו וויסקי וישר אמרתי 'לא ' ברור כזה אבל הוא לא החזיר אותו רק אמר 'תשאירי את זה אצלך, אסור להחזיר, חוקים בבר.' והלך. אלי מהר חזרה לעברי, היא שתתה המון ונראתה כאילו היא עומדת ליפול עוד מעט על הרצפה.
"נו, שתי כבר, אף אחד לא משתכר מחצי כוס וויסקי!" אמרה ולקחה את הכוס ודחה לי ליד. "בסדר, תירגעי." אמרתי ושתתי, לא יודעת למה, למה שתיתי? זה לא מתאים לי. אימא שלי אלכוהוליסטית ואני שותה, איזה אירוניה, כאילו זו איזה בדיחה גרועה. אחרי הכוס הרביעית בערך שאלי הכריחה אותי לשתות כדי: "להירגע ולזרום." הרגשתי שאני עומדת ליפול ולמות. על המילה למות. אלי כבר לא הייתה בזווית הראיה שלי והרגשתי מבטים שבוחנים אותי מכול כיוון איזה כמה בנים נגשו לעברי והתחילו לדבר, לא שמעתי כלום, הרגשתי שאני בעננים רחוק מכאן. עצמתי את עיניי.
הדבר הבא שאני זכרתי היה כמה בנים שממששים את גופי ואומרים בניהם :"היא שלי, תראה עד כמה היא שיכורה." אלוהים אדירים מה עשיתי?