הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שתיים-עשרה- זיכרון מהשמש)
פרק שנתיים עשרה- הזיכרון מהשמש
הלכנו כמה סיבובים סביב הנחל, לא אהבתי את האזור הזה, תמיד שררה כאן הרגשת מוות. ניר שתק, וצעדנו כמו זוג דגים לאורך כל השביל. הוא הביט בי בעיניו וגרם לי לתהות כמה יופי יכול להסתתר בהן, כמה מחשבה יש בהן.
אחרי רבע שעה הגענו לבית הקברות, הוא היה בקצה הרחוב, לא ידעתי למה הוא מוביל אותי ורק תהיתי כמה מסתורי הוא נראה עכשיו. "הגענו." הוא לחש, עמדנו מול מצבה שעליה היה רשום 'אליסה טומסון וג'ייסון טומסון, הורים וילדים אהובים.' הבטתי בניר והוא לא הגיב, הוא החליף את הפרחים באגרטל לפרחים שקנה. הפרחים היו חדשים יחסית וכנראה ביקרו שם לא מזמן, אבל ניר עדיין החליף את הפרחים בזר הפרחים שקנה.
"שני ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים, אני היחידי שניצלתי אז, ודיאנה היחידה שהסכימה לאמץ אותי." אמר ניר, "עכשיו את שמחה לדעת את האמת שלא רציתי להגיד לך?"
לא ידעתי מה להגיד, או מה לחשוב, לא ידעתי כלום. עמדתי ליד המצבה של ההורים שלו, הרגשתי כמו כישלון. 'הוא עבריין ובטח שיש לו עבר פלילי.' כולם כך אמרו, אבל אף אחד לא ידע את האמת על ניר טומסון, אף אחד לא הכיר אותך באמת. שתקתי והוא העביר מגבת על המצבה שלהם, מנסה להוריד את המעט אבק שהיה עליהם. מה להגיד לו? להגיד שאני מצטערת? להגיד אולי אני מבינה את הכאב שלך,אפילו שאין לי מושג?
"ניר, אני-"
"בואי נלך, אני לא אוהב להיות כאן. רק כאן אני מבין שהם באמת מתים."קטע אותי ניר, יצאנו מהר מהבית קברות והוא צעד כל כך מהר שהייתי צריכה לרוץ אחריו. לבסוף הוא עצר לחכות לי ליד הנהר.
"כשהייתי קטן אימא שלי הביא אותי לכאן, שנאתי את המקום הזה." ירה, הרגשתי איך דמעות נוזלות על הלחיים שלי מבלי כוונה אפילו. הוא הביט בי במעט הפתעה, "את לא אמורה לבכות את יודעת?"
"אני בוכה בשבילך," הרגשתי טיפשה ועלובה, לא ידעתי למה אבל בכיתי, הוא לא בכה, כי הוא לא הבין שהם מתו הוא עדיין הסווה את עצמו באשליות שהם יחזרו וייקחו אותו הביתה.
"למה, את רואה אני יציב כמו אבן."
"לא אתה כבר נשברת לכל כך הרבה רסיסים שאי אפשר לאסוף אותך." ניר הביט בי, הוא השעין את פניו בכתפי והצמיד אותי אליו. הרגשתי את דמעותיו נחות על לחיי, הוא הצמיד את מצחו לפניי. "תראי מה את עושה לי."
"אתה לא צריך לפחד מלבכות על המוות של ההורים שלך, אם אתה לא תבכה אני אעשה את זה בשבילך, תן לי לקחת את הכאב שלך." אמרתי וניר רק הצמיד אותי אליו, ממשיך לבכות, העברתי את ידי על שיערו כשהוא מחבק אותי כך.
"אני מצטער, אני לא יודע מה עבר עלי." אמר והביט בי בעיניו כעבור כמה זמן. עיניו היו אדומות מעט הרגשתי כאילו אני נקרעת בעיניים האפלות שלו, הן גרמו ללבי לרטוט. עיניו היו בהירות מתמיד, כילו קו הזכוכית שהיה בהן התנפץ ורק רסיסי תכלת נשארו.
"אתה לא צריך להתנצל, אני מצטערת שחייבתי אותך להגיד לי…" פלטתי והוא הביט בי. אני בחיים לא אמצא מספיק גווני כחול כדי לצייר את עיניו, משהו בהן גרם לי לראות משהו אחר מהילד שהסתגר וחיי מהזיכרון.
הוא התיישב לידי, על קצה הנהר. הבטתי על המים וחשבתי, הוא לא הביט בעיניי כהרגלו. רציתי שהוא יביט בעיניים שלי. "שנחזור?" שאל והרגשתי שאני רוצה להיחנק, למות. למה אני כל כך אובססיבית? למה אני מרגישה כך?
"כן, אגב, אתה הבטחת לי את הספר של אבא שלך." אמרתי וניר הביט לעבר הנהר.
"באמת? אין לי בעיה להביא לך אותו רק תחזירי אותו מהר." אמר ולא יכולתי להתאפק להתחיל לקרוא אותו. רציתי להיכנס לתוך המוח שלו, רציתי להבין על מה הוא חשב אז, כשהוא הפך ל'נער שחיי בזיכרונות'.
התיישבתי על המיטה, פתחתי את הספר "השנייה ההיא" כך הוא קרא לספר .
'אני זוכר את היום הזה מעולה. זה היה היום הרביעי או השלישי לשנה האחרונה שלנו בחטיבה. אני חייב לציין שזה היה יום חם, המזגן היה חייב להישבר, איך שלא? היא ישב שם מביטה בספר שקרא כמה פעמים, היא ישבה וחיממה את כולם אפילו יותר מהשמש ששרפה מחום את כול תלמידי בית הספר. ' חייכתי לעצמי כשקראתי את זה. אבא שלו היה באמת רומנטיקן. חשבתי והרגשתי כל כך מבלי לדעת למה.
לקחו לי מספר שעות כדי לסיים את כל הספר וזה היה סיפור על משהו בשם טום ועל מי שהיא בשם בקה. הוא היה הירח והיא הייתה השמש הם היו מנוגדים ומושלמים זה לזה, ואני בטוחה שהם היו ההורים של ניר. אליסה וג'ייסון.
"מה את חושבת על ספר?" שאל ניר אחרי ששלחתי לו שסיימתי אותו.
"אבא שלך ידע איך לגרום לאימא שלך להיות מיוחדת." אמרתי ושמעתי איך ניר נדהם מעבר לקו.
"איך את יודעת?" שאל בגיחוך שלו.
"אני אישה, תאמין לי אנחנו יודעות הכול כשזה מגיע לרמה של לגרום לנו להיות מיוחדות." אף פעם לא התרגשתי כך, דיברתי עם ניר בטלפון, זה היה אפילו מצחיק קצת, הקול שלו היה אפילו יותר מחוספס מאשר במציאות התחלתי לתהות איך אני נשמעת בטלפון. ואם יש לי קול יותר צווחני מהמציעות? או קול גברי?
"ג'ו?" שאל ניר מעבר הקול וניסיתי לשמור על טון נטרלי.
"מה קרה?" שאל בצחוק קל כששמע את הניסיון הכושל שלי להיות נטרלת.
"כלום, כלום!" אמרתי מהר והרגשתי איך הבושה מציפה אותי.
"אוקי, אם את אומרת. אני יכול לבוא לקחת אותו?" שאל ניר, החלון שלי היה פתוח ושמעתי את הקול שלו מעבר לחלון זה נתן לי להרגיש יותר ויותר כמו איזה מעריצה פסיכית.
"כן, בוא." אמרתי ושמעתי בפחות מדקה צלצול בדלת.
פתחתי את הדלת וניר החמיץ את מבטו. "מה?"
"זה ממש מקפיא. " התלונן ניר ונכנס לבית. אני אוהבת לעבוד או בכלל לחיות עם המיזוג שלי. הבית הזה לא יכול בלי מיזוג, במיוחד בדירה שלנו שתמיד הייתה חמה כמו תנור.
"אבל אז היה חם." התלוננתי לעברו והוא מצא את השלט וסגר את המיזוג, כמה רציתי לריב אתו עכשיו. "לא נורא תסבלי קצת." אמר בחיוך הזה שלו והתיישב בספה בסלון. "רוצה לשתות משהו?" שאלתי בנימוס והעברתי לעברו את הספר.
"אמ, כן מה יש להציע?" שאל והתרומם מוביל את עצמו למטבח.
"מיץ תפוזים, אננס, אשכוליות-לא ממליצה- גזר, קפה קר, ומים."
"מים." סיכם את דברי והתחיל לדפדף בספר. "אה, רציתי להשאיל ממך את הספר 'בעל זבוב', אפשר?" שאל והתרומם לעבר חדרי, מבלי ששמתי לב צעקתי 'לא!' ענק ורצתי מהר כדי שהוא לא יספיק להיכנס לחדר. "טוב, זה היה מוזר, מסתירה משהו?" שאל בטון כל כך סקסי שבניינו אם הייתי אומרת 'כן, בטח תחתונים, חזיות והמון המון זבל מחטיפים.' הוא היה מסתלק.
"לא, פשוט החדר מבולגן." יריתי והרגשתי אך כל פני מתמלאות בסומק.
"כן, את יודעת שהחלון שלי מול החלון שלך, נכון?" שאל והרגשתי שהוא תפס אותי על חם.
"כן, קצת שמתי לב…" אמרתי ונזכרתי בכל פעם שהוא הלך בחדר שלו חצי עירום, אבל לא הצצתי! זאת לא בעיה שלי שיש לי חלון ענקי.
"כן, החדר שלך תמיד מטונף שמים לב לזה כשאחותך צועקת עלייך לסדר אותו…" הרגשתי יותר מידי חדירה לפרטיות ובנינו כששומרים שאת בלגניסטית זה ישר גורם לך להרגיש שמשהו עושה עלייך מעקב.
"בסדר, אני אביא לך את הספר." אמרתי ופתחתי את הדלת מביטה בניר שלא יציץ, אבל למה השקעתי,הוא נכנס בכל זאת. ניר היה גבוה ממני לפחות בשלושים סנטימטר, אם לא יותר, הוא יכל פשוט להעיף אותי כמו זבוב.
"וכן, כשרואים בלגן כזה בעיניים שלך, אפשר להבין את אחותך." אמר והביט בחזייה המנומרת שהייתה זרוקה על המיטה. כל הפנים שלי היו סמוקות. "אמרתי לך לא להיכנס!" צעקתי וחטפתי את החזייה הזאת ועוד כמה שהיו זרוקות ממש מול העיניים שלו. "למה כול המדפים שלך שבורים?" תהה ניר, בעודו עובר בעיניו בחדרי, סורק אותו לרמת יסודיות. "הם נפלו ואף אחד בבית לא יודע לתקן אותם." אמרתי במהירות זורקת כמה חזיות לארון. "אני אתקן אותו בהזדמנות, אם את רוצה כמובן." לא התנגדתי לרעיון, אפילו קצת שמחתי.
"קח," אמרתי והייתי בטוחה שהפנים שלי אדומות ואפילו יותר. הוא היה עסוק להביט בציורים על בד הקנבס שציירתי. "את יכולה לתת לי את הציור הזה?" שאל ונזכרתי בציור שניסיתי לצייר את עצמי ואת מייק ליום הולדת שלו אבל התעצלתי לצייר את מייק אז פשוט ציירתי שמש והמון עצים ורדרדים במקום.
"למה? זה ציור ממש כושל, התעצלתי לצייר את מייק בצד, הייתי ממש עצלנית אז." אמרתי אבל ניר הוציא את הציור והביט בי. "אם התעצלת לצייר המשך, למה השקעת בציור החולצה?" שאל ואני נתתי לו שוב אגרוף קטן בצלעות. "תזהר ממני, נשים זה עם לא צפוי."
"את מאיימת עלי?" שאל בצחוק הזה שגרם לי לצחוק גם.
מה איתי? אני אוהבת אותו? אני אוהבת את ניר טומסון, אני אוהבת אותו כל כך וזה מכאיב לי, מכאיב לי שהוא אפילו לא לוקח אותי ברצינות.
תגובות (4)
מדהים! זה פשוט לא חוקי לכתוב כל כך טוב ולא לשלוח להוצאה לאור! יש כאלו שהוציאו ספר לאור עוד כשהיו נערים, ואת לגמרי יכולה גם.
קטניס אוורדין, סוף כי עפתי לקרוא את הפרק הבא בחתומים.
חחחחחח תודה! אני לא כל כך בעניין של הוצאה לאור, אלא רק לכתוב את מה שאני אוהבת. אני לא רוצה להשמע פלצנית או בכלל אני לא חושבת שהכתיבה שלי מספיק טובה בשביל זה^^ אני כותבת יותר כדי לבנות בסיס לקומיקס שאני מת להוציא
אני לא כל כך אוהבת קומיקסים, אבל אני בטוחה שאם תוציאי קומיקס לאור אני אקרא אותו ואז אשוויץ שהכרתי אותך לפני שהוצאת לאור.
ואו תודה ^^